דונלד טראמפ עשה השבוע את מה שהוא הכי אוהב לעשות: להשאיר את כולם בהלם. אבל הוא עשה את זה עם אמירה בסיסית כל כך נכונה, שזה כואב. למה להשאיר את הפלסטינים בעזה אם זה מקום כל כך נורא, שגורם להם רק סבל ומוות? הרי במקומות דומים בעולם מפזרים פליטים במדינות שמסכימות לקלוט אותם, ואז מנסים לשקם.
טראמפ בעצם אִתגר את הרעיון הפלסטיני הבסיסי שמנסה להנציח את סטטוס הפליטות והמסכנות מאז 1948, ורבות ממדינות המערב טעו לקבל אותו, להזיל דמעה, להעלים עין מהטרור וללטף.
אבל האירוע הזה היה הכל חוץ ממה שהוא נראה. לפני שנכנסים לניתוח מפולפל של מסיבת העיתונאים הדרמטית בוושינגטון, כדאי להזכיר משהו אחר שקרה לא כל כך מזמן. ב־1 ביולי 2020 ישראל הייתה אמורה לספח את שטחי יהודה ושומרון, כך לפחות על פי הצהרה גרנדיוזית של נתניהו לקראת אחד מסבבי הבחירות. בפועל, הסיפוח לא קרה, והסכמי אברהם נחתמו ב־15 בספטמבר 2020, חודשיים וחצי מאוחר יותר. כלומר - כדי להגיע להסכם שלום, ויתרו על משהו שרק הכריזו עליו, שמימושו מסובך עד מוות, והוא גם מעולם לא נעשה.
המון שאלות מבעבעות מתחת לפני השטח של מסיבת העיתונאים הנוצצת, שנטחנה עד דק בכל כלי התקשורת בעולם. אבל השאלות האמיתיות יבואו על פתרונן רק כשישקע קצת אבק הכוכבים. טראמפ זרק רימון הלם: עמדת פתיחה משוגעת לקראת משא ומתן מול סעודיה ומדינות ערב אחרות. יהיה מעניין לראות בהמשך מהי כוונתו האמיתית, וגם איפה עומד הממשל הנוכחי בקשר לקטאר. היא תומכת טרור אבל גם בת ברית, ונראה אם טראמפ יפעל לשנות את המשחק הכפול של הנסיכות, או שכך זה גם ימשיך להיות.
בכל מקרה, לנו, כישראלים, כדאי שלא להתמסטל מהאופיום שנזרק להמונים. אפשר לחייך, אבל גם לזכור שבעידן הנוכחי חשוב לא להיסחף אחרי הכותרות, כי מה שרובץ מתחתן באפלה הוא לרוב חשוב בהרבה. הכותרות הן הסחת הדעת מהמעשים עצמם.
באיו״ש חוגגים, וזה אומר שבצלאל סמוטריץ׳ לא יעזוב את הממשלה כל כך מהר, גם כשייושם שלב ב׳ בעסקת החטופים, עם שחרורם של מחבלים עם הרבה דם ישראלי על הידיים וסיום המלחמה. זה גם אומר שאיתמר בן גביר יתחרט על עזיבת הממשלה, ויקווה לחזור למופעי הליצנות על חשבון הביטחון הלאומי של כולנו, שנמצא בירידה חדה.
נוסף על כך, ממש לפני המפגש המסוקר, ישב שר הביטחון ישראל כ״ץ בוועדת החוץ והביטחון, בניסיון נוסף להעביר חוק השתמטות מרוח בדבש והעמדת פנים של גיוס. העיתוי אינו מקרי. כרגע לא מדובר בסנקציות אישיות על עריקים חרדים, וה״גיוס״ של כ״ץ כולל התנדבויות אזרחיות וייעשה בנחת ובהדרגה עד שנגיע לגאולה בעוד כ־14 שנה. כלומר אף פעם.
הבעיות נשארו פתוחות
כולנו כבר למודי ספינים, וכדאי שנפנים איך המדיה מתנהלת בעולם המודרני, ואיך מנצלים אותה בפוליטיקה. הרעש והכותרות הם מיסוך. ובכל זאת, קרה כאן עוד משהו. בעצם האמירה של טראמפ והעובדה שכל העולם פתאום מרגיש צורך לדון בה, יש הישג. טראמפ שבר את נרטיב ליטוף הפלסטינים, שקיים כבר שנים רבות במערב אבל הפך לגמרי מטורלל, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. בנרטיב הזה אין באמת שום דבר הומניסטי - אוי לו לעולם שמתגמל קבוצה שבחרה לטבוח ולאנוס בגלל שאיפותיה הלאומיות.
עדיין, גם אם נהיה אופטימיים ונבנה על מימוש כל עסקת החטופים והסכם נורמליזציה עם סעודיה, בזאת לא יסתיימו בעיותינו. השבוע פורסם מחקר גלובלי מקיף שהראה שמעמדה התדמיתי של ישראל הידרדר בשנה האחרונה ממקום 40 המפוקפק מתוך 50 מדינות שנמדדו, למקום ה־49. ההידרדרות היא הישג שנבע מעבודה קשה של הרשות הפלסטינית וחמאס, בגיבוי מדינות ערב, ובעיקר קטאר. זו קנתה את דרכה לליבם של מוסדות ידע מערביים, וזיהמה את שמה של ישראל בשיטתיות עם רשת אל־ג׳זירה.
אנחנו חיים בעולם שהשתנה מהותית בעשור האחרון, בעיקר בשל מהפכת הרשתות החברתיות, שניפצה את כל מה שידענו על תקשורת ההמונים. ההשפעה של הדרך החדשה שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה בעידן הנוכחי היא עצומה. חלק מההשלכות היו הקצנה קשה וקיטוב - וזה כולל את מה שראינו מהעולם בהקשר של ישראל. חווינו הקצנה קשה של כל מה שהיה בעייתי בתדמית הבינלאומית שלנו, עד שחצה כל גבול הגיוני.
לא הגיוני למשל ש״מומחים״ מכובדים מהאקדמיה, מהעיתונות, מהאו״ם ומארגוני זכויות יזדעזעו עד עמקי נשמתם מאפשרות של ״פשעים נגד האנושות״ שעלולים להיגרם מהתוכנית הפנטסטית של טראמפ, אבל לא יזדעזעו מהפשעים נגד האנושות שביצע חמאס. הוא ביצע פשעים מחרידים נגד ישראלים וגם נגד עזתים, וממשיך לבצע אותם בימים אלה, תוך שהוא מתכנן סבב נוסף.
משהו בנרטיב המטורלל הזה חייב להשתנות, וכדי לשנות אותו, טראמפ זרק רימון הלם לחדר. אבל ישראל לא יכולה לסמוך על נשיא זה או אחר, גם אם מדובר בטראמפ, כדי לטפל לעומק בבעיה הזאת. אנשי או״ם הצטלמו השבוע בעזה עם חסן עסליה, ״צלם עיתונות״, שכבר ידוע כחלק מזרוע הפרופגנדה של חמאס, שחדר לישראל עם מחבלים ב־7 באוקטובר ותיעד את עצמו על רקע חטיפת הגופות. האו״ם תמיד היה הזוי, אבל בעידן הרשתות החברתיות הוא גורר אחריו סבך של ארגוני זכויות חובבי לייקים, שמבחינתם הוא ״גוף אמין וניטרלי״ אף שלהגדרה הזו כבר אין שום אחיזה במציאות.
ההבדל בין יחס העולם כלפי עזה ליחסו למיליציות בעיראק, לאסון בסוריה או לשלטון האיראני, נובע מעצימות הפרופגנדה. חמאס מצליח לעמוד על הרגליים לא בגלל תבוסה צבאית של ישראל, אלא בגלל תבוסה תקשורתית של ישראל מול זרוע הפרופגנדה המשומנת שלו. הגיע הזמן שנכיר בזה.
ישראל נקלעה לקיטוב, אבל המטרה שלנו היא לחזור להיות בקונצנזוס. טראמפ אומנם עוזר לנו כרגע, אבל הוא לא יהיה כאן לנצח. כל עוד חלק ניכר ממעוזי הכוח בעולם המערבי ממשיכים ללטף את תודעת הטרור במקום להבהיר שלא יתמכו באסלאמיזם אלים ופרימיטיבי, הניצחון הצבאי שלנו יהיה חסר.
לא הכל עקום
אפרופו תודעה בעידן המודרני - ברשתות רץ סרטון הומוריסטי על ״פרסומת זהב אחת וחוזרים לשחרור החטופים. מי החטוף שיחזור היום? מי זה, מי זה, מי זה!״. הסרטון מצחיק כי הוא נכון - אנחנו חיים בתוכניות ריאליטי, חשיפה אישית ברשתות, משפיענים דעתניים ומגישי חדשות שמסבירים שהחטופים ששבים מהגיהינום בעזה זקוקים לפרטיות שלהם, בעוד הם עצמם מדווחים עליהם באובססיביות.
למרות הביקורת, חובה לומר שאם כבר ריאליטי ותרבות סלבס, יש משהו מאוד נכון בכך שהסלבס החדשים של ישראל הם החטופים, ולא משפיעניות עם בניית ציפורניים. בעולם שבו משפחות החטופים מרגישות שהממשלה ״לא שמה עליהם״, אם משיקולים פוליטיים ואם מניסיון להשיג משהו במשא ומתן, יש משהו נכון בכך שהם אלה שפתאום צוברים מאות אלפי עוקבים ושכל סטורי שלהם מהדהד בהודעות פוש של כל אמצעי התקשורת. הם הגיבורים האמיתיים של ישראל לצד 12 אלף פצועי צה״ל שהקריבו כל כך הרבה, וכמובן המשפחות השכולות. הם פורצים את מחסום התקשורת של השיקולים הציניים, כי הם נושאים איתם את הערכים ואת הדבק הישראלי האמיתי בעולם של פייק, של העמדת פנים, של כלי תקשורת שעושים פרופגנדה ושל מסיבות עיתונאים שנועדו למסך את האמת.