אז מה היה לנו? האם טראמפ באמת הרים לבנימין נתניהו להנחתה וסייע לראש הממשלה לייצב את הקואליציה, שהחלה לחרוק? האם יקים בעזה בתי מלון ואזורי עסקים, או לכל הפחות בסיס צבאי אמריקאי? איך משתלב רעיון הטרנספר שהשמיע קבל עם ועולם עם כוונתו לקבל פרס נובל לשלום? האם יזיז מעזה ולו חלק מהעזתים? ולאן? והעיקר, מה עכשיו? האם הלחימה האיטית ברצועה תחזור? האם נתניהו הצליח, כפי שתבעו ממנו איתמר בן גביר וסמוטריץ', לדחות ולמסמס את השלב השני בעסקת החטופים? האם דינם נגזר? נתחיל מהסוף.
לפי התסריט השני, טראמפ יפעל להשלמת העסקה על מנת לנקות את השולחן בעזה. לפי תסריט זה, על פניו, טמונה סכנה קיומית לקואליציית נתניהו, שכן בן גביר כבר פרש, וסמוטריץ' איים לפרוש אם הלחימה בעזה לא תתחדש. החלטתו של נתניהו להחליף את צוות המו"מ, תוך שהוא מעמיד בראשו את איש אמונו, השר רון דרמר, העידה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי נתניהו יפעל לתמרן את טראמפ לתסריט הראשון.
תהום פעורה בין טראמפ לג'ו ביידן, ורק שני קווי דמיון מחברים בין הנשיא הדמוקרטי שיצא לנשיא הרפובליקני שנכנס: הגיל המתקדם והעובדה כי לשניהם אכפת מהחטופים הישראלים הרבה יותר מאשר לראש ממשלת ישראל. הזוי, מצמרר, ולדאבוננו נכון.
לאיזה מהתסריטים מכוון בעל הבית הלבן? מחד, לאחר הצהרת הכוונות של בעל הבית הלבן לפנות את העזתים, חמאס לא הודיע על בלימת העסקה. מאידך, טראמפ גם העיר, כשנשאל על מימוש שלב ב' של העסקה לפני הפגישה עם נתניהו, כי קשה לדעת משום ש"יש שם אנשים מורכבים". ולא פירט למי בדיוק התכוון.
וכאן, תוכניתו של טראמפ להגלות את העזתים מאפשרת לנתניהו לרבע את המעגל. התוכנית מאפשרת לנתניהו לשלם לסמוטריץ' במטבע אחר. במקום תקיעת עסקת שחרור חטופים, תוכנית הרילוקיישן של אוכלוסייה עוינת, שני מיליון איש מעזה. אז נכון, התוכנית אינה מצטיירת כמעשית, אבל סמוטריץ', די לו בדיבורים. העגל מתחנן לינוק יותר מכפי שהפרה מבקשת להניק. סמוטריץ' מחפש בנרות תירוצים להישאר בממשלה ולא להסתכן בהליכה לקלפי. אלא שטראמפ, גם כשזרק גלגל הצלה לקואליציה המדשדשת של נתניהו, כיוון בעיקר לסעודים. את סמוטריץ' נתניהו קיבל בינתיים כבונוס.
טראמפ מתנהל כאיש עסקים. מעלה את המחיר עד לשמיים ושהצד השני יקפוץ, ייכנס לחרדה ויזיע. ע"ע קנדה ומקסיקו: טראמפ איים במלחמת המכס. ראשי שתי המדינות מצמצו ראשונים והתחייבו לשמור על גבולותיהן עם ארה"ב ולמנוע הגירת אזרחיהן למדינתו של טראמפ, העיקר שיסיר את האיום. ופנמה, שגם עליה איים הנשיא האמריקאי הנכנס, ויתרה על הסכם עם סין.
עם זאת, טראמפ פרץ ושינה את גבולות השיח סביב העימות הישראלי־ערבי. הצהרה מפי נשיא מעצמת־על נתפסת באופן שונה בתכלית מאמירותיהם של פוליטיקאים תמהוניים מבית, כלומר מהמגרש הביתי שלנו. בן גביר לא יכול להחדיר את רעיון הטרנספר לשיח הבינלאומי. טראמפ יכול.
האם דווקא המפלגות הרדיקליות, שחתומות לכאורה על הרעיון, עשויות להרוויח בטווח הארוך משינוי השיח? לא בטוח כלל וכלל. מצביעי ימין וימין־מרכז, שלא נרתעו מהרעיון אך הוא נתפס בעיניהם סוג של מדע בדיוני, חלומות באספמיה, חזון אחרית הימים - עשויים לתגמל על נרמול הרעיון לא את בן גביר, סמוטריץ' או משה פייגלין, שחוזר לזירה, אלא דווקא את המפלגות הקונבנציונליות יותר. למשל, הליכוד, שכן נתניהו כיכב באירוע, או את ישראל ביתנו, שכן אביגדור ליברמן בירך על תוכנית טראמפ והעלה גם בעבר תוכניות חילופי אוכלוסין. אם וכאשר רעיון שנתפס בעבר הזוי הופך לנדבך לגיטימי של השיח, הבוחר לאו דווקא בודק על שם מי העיקרון נרשם בטאבו הפוליטי. ובל נשכח. על אף עלייתו הצפויה של נתניהו בסקרים, תוכנית טראמפ כלל אינה מייתרת את חוק ההשתמטות.
התרעות פיקוד העורף