ב־2 בפברואר הנשיא עוד התעקש. אפילו לגלג על יריבו, יו״ר בית הנבחרים טיפ אוניל. ״הוא אולי מוכן להיכנע, אבל אני לא״. שבוע חלף, ורונלד רייגן שינה את דעתו. הוא הכריז על הצבה מחדש של המארינס. יוצאים מביירות, עוברים לספינות של הצי האמריקאי. משמע – נסיגה. ״כדי לכסות על הנסיגה, ספינת המלחמה יו.אס.אס ניו ג׳רזי שיגרה פגזים בגודל של פולקסוואגן אל הגבעות שסביב ביירות״. זאת הייתה מחווה, כותב מקס בוט בביוגרפיה של רייגן, ״שלא יכלה להעלים את המציאות העגומה״.
תחילת 1984. ארה״ב נסוגה מלבנון ומשתלטת על גרנדה. היא לא ידעה מדוע היא נכנסת ללבנון, ועשתה זאת ללא תוכנית ברורה. היא לא ידעה מדוע היא משתלטת על גרנדה, צעד שרוב ידידותיה, כולל מרגרט תאצ׳ר הבריטית, שיחסיה עם רייגן הם פרשה מרתקת לעצמה, חשבו שהוא מיותר, על גבול התמהונות.
החדשות הטובות הן כמובן טובות. אמריקה של טראמפ מגבה את ישראל. היא מציידת אותה. היא מטילה אימה על כמה מאויבותיה ומשתקת את הפעילות של הארגונים הבינלאומיים שמטרטרים אותה. גם לחדשות הפחות טובות כדאי לשים לב. אמריקה של טראמפ מתייחסת לארץ הזאת – ישראל – כאל פיסת נדל״ן שאפשר לחמוד. כמו תעלת פנמה, כמו מפרץ מקסיקו, כמו גרינלנד.
וטראמפ לא בדיוק שיטתי בהצבת המטרות שלו. הוא יורה להרבה כיוונים, שלעיתים נראים כמו מטווח מדויק ולעיתים כמו ירי דו־צדדי. וכרגע, הטיפול שהוא מנסה באיראן יכול בהחלט להוביל לתוצאה מערערת: חשבו אתם על ראשי המשטר באיראן – האם זה הזמן שבו הייתם עוצרים את תוכנית הגרעין או ממהרים מאוד להשלים אותה?
טראמפ הניח פיתיון על סף דלתה של ישראל, והיא צריכה להחליט כיצד לנשוך בו. הממשלה לא הגדירה את פינוי עזה מתושביה כמטרת מלחמה. האם צריך לעשות זאת? הממשלה מעולם לא קיבלה החלטה שמדיניותה היא לנסות לרוקן את עזה ולהפוך אותה לגן עדן בשליטה אמריקאית. האם ישראל רוצה בזה? נכון – העזתים הם שכנים איומים, אבל אותם אפשר להפציץ. האמריקאים הם שכנים תרבותיים יותר, אבל כמו שהמקסיקנים והקנדים למדו השבוע, כשהשכנים האלה משתגעים, צריך למצוא דרך לפייס אותם, כי מלחמה לא באה בחשבון.
רוב ברור של ישראלים תומכים ב"אפשרות שערבים מעזה יעברו לחיות במדינה אחרת", כפי שהציע הנשיא טראמפ. בקרב יהודים, רובם גם מניחים שזוהי "תוכנית מעשית שצריך לנסות לקדם". ואם זה לא מטלטל אתכם, כדאי שתחשבו שוב על מה שעמדה כזו אומרת.
וזה אכן טיהור מפואר: פוליטיקאים רדיקליים של הימין הוחרמו או נודו בעבר בגלל תמיכתם בטרנספר. על מאיר כהנא נאסר להתמודד לכנסת. רחבעם זאבי נחשב בעיני ישראלים רבים לשותף פוליטי לא לגיטימי בגלל תמיכתו בטרנספר.
אבל זאבי התעקש על כך שאין פתרון טוב יותר לסכסוך: "הציונות כולה היא ציונות של טרנספר", אמר. "טרנספר של העם היהודי מן הגולה לציון, וטרנספר של הערבים מן הארצות השכנות לפלשתינה, שבאו לכאן על מנת ליהנות ולהתבשם מן הרווחה שהיהודים הביאו לארץ הזאת. עכשיו הגיעה שעתו של הטרנספר השלישי, היפרדות העמים, כדי שיפסיקו לרצוח זה את זה״.
זאבי הורשה לרוץ לכנסת בלי להסתבך משפטית, משום שהקפיד להזכיר רק "טרנספר בהסכמה". האם אפשרות כזו בכלל קיימת במציאות – זו כבר שאלה לדיון. תומכים מסוימים של טרנספר מצביעים על חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ליוון בתחילת המאה ה־20 כדוגמה לפתרון לבעיה בלתי פתירה. ואכן, זה היה טרנספר בהסכמה – ברמת הממשלות. האזרחים שנאלצו לעזוב את בתיהם ומקומות הולדתם היו פחות תמימי דעים לגבי האפשרות שזהו הפתרון האידיאלי למצבם.
הרעיון של "פשוט לנקות את כל הדבר הזה", כדברי טראמפ, עדיין איננו תוכנית. והוא גם יותר ממוקד מהרעיונות שהעלו תומכי הטרנספר, שרצו שכל הערבים החיים תחת שלטון ישראלי יעברו למקומות אחרים (חלקם כללו בזה גם את אזרחי ישראל הערבים). ובכל זאת, מדובר בניפוץ של טאבו. לפתע, מנהיג העולם החופשי נראה כמי שתומך בעמדה הרדיקלית ביותר של הימין הישראלי. וזה לא רק הוא – זה גם, בהיסוס, מספר עצום של ישראלים שלא מרגישים רדיקלים בשום נושא אחר.
איך זה קרה? כל ישראלי מבין. הטראומה של 7 באוקטובר הקשיחה את עמדותיהם וליבם של הישראלים. הם רואים כיצד העזתים מתייחסים לחטופים, כיצד הם חוגגים את ההרס כניצחון, כיצד הם נשבעים להמשיך בלחימה – ומסיקים שעם שכנים כאלה המלחמה לעולם לא תסתיים. ומה עוד קרה? שום פתרון אחר לא עבד. אף מלחמה בעזה לא הסתיימה בפתרון יציב, הנסיגה מעזה לא הצליחה, כסף לא קנה שקט, בחירות הסתיימו בטרגדיה.
מה עוד אפשר לעשות למען שלום? לטראמפ יש משהו שנראה כמו רעיון: "אני מעדיף להיכנס לשיח עם חלק מהמדינות הערביות ולבנות דיור במקום אחר, שבו אולי יוכלו לחיות בשלום, לשם שינוי״. הישראלים השיבו ב"כן" מהדהד – הערבים, כצפוי, השיבו ב"לא" מהדהד.
הערבים אומרים "לא" ממגוון סיבות. ראשית, ובאופן מובן, אף מנהיג שפוי לא רוצה לקבל אוכלוסייה רדיקלית כתושבים או כאזרחים במדינתו. אבל זו לא הסיבה היחידה. סיבה נוספת היא החשש שאם הטרנספר יצליח בעזה, לא תהיה סיבה שלא לשקול אותו כפתרון כולל יותר לסכסוך. וזה אומר ויתור סופי על החלום של "פלסטין" ערבית – לצד ישראל או במקום ישראל – בין הירדן לים.
אז קל להזדהות עם הרעיון הנועז של טראמפ, קל להבין מדוע הישראלים רואים בו רעיון טוב, וקל להבין מדוע הערבים מתנגדים לו. קל להעלות טיעונים בעדו – קל להעלות טיעונים נגדו. דבר אחד כבר לא קל: להתעלם ממנו. בין שרואים ברעיון הזה איום, ובין שכלי למנוף, או תוכנית ישימה – הוא כאן. על השולחן. אנשים שמתייחסים לעצמם כבני תרבות שוקלים את "הטרנספר" כנתיב פעולה לגיטימי. זו מהפכה.
הרבה מאוד ישראלים, שאין להם שום דרך לדעת מי כן ומי לא מתאים להיות הרמטכ״ל, אומרים שאייל זמיר הוא הבחירה המתאימה להיות רמטכ״ל. וכמובן, צריך לקוות שהם צודקים ולאחל לו הצלחה. קונצנזוס דומה היה גם ברוב המקרים הקודמים שבהם מונו רמטכ״לים.
למעשה, אם תבחנו את סיפורי המינויים של רמטכ״לים בתולדות מדינת ישראל, תגלו שזה המנהג הרווח: רמטכ״ל מתמנה, המנהיגים מברכים, הפרשנים מסבירים שהוא המתאים, ההסתייגויות מעטות, אם בכלל. נכון, פה ושם יש חריגים. מינויו של משה דיין עורר מחלוקת בצמרת הפוליטית. הייתה מהומה קלה כאשר שאול מופז הועדף על פני מתן וילנאי. היה סימן שאלה כאשר מפקד חיל האוויר דן חלוץ מונה לראשונה לתפקיד. אבל אלה היוצאים מן הכלל ולא דרמטיים. השגרה היא הסכמה כמעט מקיר לקיר.
גם על זמיר יש הסכמה כמעט מקיר לקיר. מה זה אומר? קודם כל, זה אומר שהוא כנראה מתאים, לפחות ככל שאפשר לדעת מראש מי מתאים. יש לו רקע מספק, ניסיון רלוונטי, אופי טוב. הוא כמעט נבחר בפעם הקודמת, כאשר הוחלט שבכל זאת יש מישהו יותר מתאים, לפחות בעיני הממנים באותה העת, ונבחר עכשיו, כאשר התברר שההוא שנבחר בפעם הקודמת קצת פחות מתאים ממה שחשבו הממנים.
ובעצם, גם זה לא התברר. שהרי ייתכן שאם זמיר היה בתפקיד ב־7 באוקטובר, ולא הרצי הלוי, היה קורה בדיוק אותו הדבר. או דבר חמור יותר. וייתכן שאם זמיר היה מפקד על צה״ל בשנה וחצי האחרונות, התוצאות היו יותר טובות – או זהות – או פחות טובות. זה לא קרה, ולכן לא נדע. ההשערות בנושא הזה הן לא יותר מתעמולה. מרגע שמונה, ואולי קצת קודם, אייל זמיר הוא כלי לניגוח הרצי הלוי.
תשאלו: למה לנגח את הלוי או את קודמיו? להרבה ישראלים יש הרבה סיבות. קודם כל, כי מחדל הטבח נרשם על שמו. זה בוודאי מזל רע, וזו אולי גם התנהלות בעייתית, ומן הסתם גם וגם – וזה על שמו. וגם: כי יש מי שמקווים שככל שהרמטכ״ל ייראה אשם יותר, כך ראש הממשלה ייראה אשם פחות.
וגם: כי יש מי שקיוו שהמלחמה תסתיים באקורד נחרץ יותר של ניצחון. וכיוון שזה לא קרה – או לא מספיק קרה – צריך להאשים מישהו בפער בין ההבטחות והציפיות לבין התוצאות. וכיוון שהאשמת הדרג הפוליטי לא תעלה בקנה אחד עם השאיפות של הדרג הפוליטי, נוח להאשים את הדרג הפיקודי. אם רק הלוי היה מתפטר מוקדם יותר, אם רק היה נותן לסוסים הדוהרים לדהור, הו, הו, איך שהיינו מנצחים את חמאס כפל כפליים.
עכשיו יבוא זמיר. כאמור, לרוב מי שמביעים עליו דעה אין יכולת לדעת איזה רמטכ״ל הוא יהיה, מעבר להערכה הכללית שאדם עם הרקע שלו והמזג שלו עשוי להתאים. ובכל זאת, מהעובדה שנבחר אפשר ללמוד דבר או שניים. הראשון והחשוב – שראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבטחון ישראל כ"ץ החליטו לא להמר כשהם ממנים רמטכ״ל. הם הלכו על הכי צפוי, על הכי בטוח, על הבחירה הכמעט ידועה מראש, המשעממת.
לכאורה, זה מינוי שעומד בסתירה לשיח הרווח והתוקפני על צורך במהפכה, בשינוי גישה, במעבר מצה״ל הפרוגרסיבי של אתמול לצה״ל האגרסיבי של מחר. אבל אחרי כל הדיבורים, בסוף בא מינוי שכל כולו צה״ל של אתמול. לא רק שלא מדלגים לאיזה מינוי צעיר, מהפכני ומפתיע, אלא הולכים לאחור כדי לוודא שהמינוי יהיה הכי בטוח, שגרתי, מקובל. כמו המינוי של גבי אשכנזי אחרי המינוי הנועז של חלוץ. כמו המינוי של בני גנץ אחרי השערורייה של פרשת אשכנזי־הרפז. רציתם נועז? קיבלתם סולידי. הכי סולידי שיש. גם להנהגה המדינית נוח שיישב על הכיסא רמטכ״ל סולידי.
וכל זה לא לגנותו של זמיר חלילה. בטוח, סולידי, מקובל – זה לא לגנותו. זה רק מלמד שחלק ניכר מהרטוריקה המתלהמת על הנרפות של צה״ל, ועל הצורך לחולל בו איזו מהפכה דרמטית, היא לא באמת יותר מקשקשת של תועמלנים. ברור שצה״ל זקוק להתארגנות, להפקת לקחים, לשידוד מערכות. ברור שיש צורך לחזק את האמון בהנהגה שלו אחרי תקלה קשה מאוד. ברור שצריך לבחון את האיסוף והטיפול במודיעין, את חלוקת הכוחות, את תעדוף המשאבים.
צה״ל זקוק לתהליך הזה כמו כל ארגון אחרי טלטלה. אבל כל זה לא אומר שהוא צריך קצינים בעלי אופי אחר, וכל זה לא אומר שמי ששירתו בו עד עכשיו הם קצינים מהדגם הלא נכון, וכל זה לא אומר שעל ספסל המחליפים ממתינים קצינים מתאימים יותר, שיוכלו לשנות את צה״ל בזכות אישיותם התוססת והססגונית. צה״ל צריך רענון, שדרוג, התקדמות. הוא לא בהכרח צריך מהפכה. צה״ל הוא גוף חשוב מכדי לבצע בו ניסיונות פראיים ומסוכנים של שינוי כיוון פתאומי.
התוצאה היא אייל זמיר. קצין בצלמו ובדמותו של צה״ל שכולנו מכירים, שעל גבו מוטלת ערימת ציפיות לא ריאלית. האם יתברר שכאשר זמיר יבוא במקום הלוי ישתנה מאזן המערכה מול חמאס? מותר להטיל בזה ספק. האם יתברר שכאשר זמיר יבוא במקום הלוי צה״ל יהפוך למכונה משומנת יותר, יעילה יותר, קטלנית יותר? אין שום סיבה להניח כך.
זמיר אינו הלוי, אבל גם אינו התשליל של הלוי. אומרים שיש דברים שהיה עושה אחרת. נו, ונניח שהיה עושה אחרת, האם יש ודאות שהיה מצליח יותר? נו, ונניח שהיה רוצה לעשות אחרת, האם יש ודאות שהיה מקבל אישור מהדרג המדיני לפעול על פי דרכו?
לא מעט דיווחים הזכירו שזמיר ״הוא הרמטכ"ל הטנקיסט הראשון מאז דוד (דדו) אלעזר בשנות ה־70״. אלעזר היה רמטכ״ל מלחמת יום כיפור. בתקופת כהונתו התחוללה טרגדיה, וצה"ל בפיקודו התאושש והתגבר. בקווים כלליים כמובן, ועם הרבה הבדלים, זה מה שקרה להלוי. כשדדו התפטר, מונה במקומו מוטה גור. כמו במקרה של זמיר, גם זו לא הייתה מהפכה – זה היה המשך. גור היה אלוף פיקוד הצפון, ואז נספח בוושינגטון. שיחק לו מזלו: כשפרצה המלחמה היה מחוץ למערכת. גם לזמיר שיחק המזל: כשפרצה המלחמה היה מחוץ למערכת.
האם גור היה רמטכ״ל מוצלח יותר מדדו? קשה מאוד לשפוט את כהונתם של רמטכ״לים. הם מקבלים החלטות שחלקן מתבררות כמוצלחות יותר או פחות רק כעבור שנים ארוכות. הם מקבלים החלטות שאיכות הביצוע של כוחות, שאין להם שליטה ישירה עליהם, קובעת אם ייתפסו בדיעבד כנכונות. גור יצא למבצע אנטבה המוצלח מאוד. גור יצא למבצע ליטני, שעל תוצאותיו אפשר להתווכח. גור חשב שבואו של אנואר סאדאת לירושלים הוא תרמית מסוכנת. כלומר, כרמטכ״ל, הוא שגה בהערכת האירוע החשוב ביותר בתקופתו, אלא שבשונה מהשגיאות של צה״ל בפיקודו של דדו, התוצאה לא הייתה מלחמה מפתיעה אלא שלום מפתיע.
צריך לקוות שגורלו של זמיר יהיה כזה של גור. צריך לאחל לו שלא יתפתה להבטיח את מה שאי אפשר לקיים, ושלא יתפתה לנסות לספק פתרונות לא ריאליים במציאות מורכבת, ושישמור על מרחק מהצרכים של פוליטיקאים. כי אלה – ואת זה הוא בוודאי יודע - ימהרו מאוד לקחת קרדיט על הצלחותיו וימהרו עוד יותר להתנער מכישלונותיו.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי, בספר "שיחות עם רחבעם זאבי גנדי" של מיכאל ששר, בדיווחי העיתון ה"ניו יורק טיימס", בסקרי המכון לדמוקרטיה ובביוגרפיה של רונלד רייגן מאת מקס בוט.
התרעות פיקוד העורף