הם הגיעו כולם: מבוגרים, ילדים, צעירים, עובדי הפלחה, קבוצות רוכבי האופנים של שבת. כולם היו נרגשים. אחדים הביאו תרמוס של תה וקפה מחשש שזה יקח הרבה זמן.
אבל לקראת השעה עשר וחצי בבוקר - הכל התהפך. האווירה של הפסטיבל ושל השמחה התחלפה בחרדה נוראית למראה התמונות הראשונות של השבים. בזה אחר זה הם התישבו. מי על כיסא ומי על אבן בקצה שדה החיטה שליד הכביש. הגרון שלהם יבש, ״לא ציפינו לראות אותם כך. הם עברו התעללות קשה, הרעבה. אני רק חושבת מה עוברים עכשיו יתר החטופים״ אמרה אישה צעירה.
בכלל כמה עלובה ממשלת ישראל. כמה הם דוחים נבחרי הציבור שלנו ולא רק אנשי הקואליציה. גם האופזציה חסרת עמוד שדרה. איש מהם אינו מגיע, זה הסבב החמישי, לקבל את פני השבים ברעים להפגין סולידריות.
הווייז המוסרי של נבחרי הציבור ושל חברי הממשלה היא להגיע רק כאשר יש לשחרר עצורים מכיוון אחד של המפה הפוליטית. כמו למשל את החיילים החשודים בהתעללות בשדה תימן, או כשמשחררים חייל מילואים שהעביר מידע מסווג למטרות פוליטיות של ראש ממשלה. אז מגיעה מקהלת המקוננות של הממשלה לזעוק מול אויבי העם: המוסר, מערכת המשפט, ופיקוד הצבא.
אבל כאשר מדובר באזרחים שנחטפו מבתיהם ומהמיטות שלהם ביום חג קדוש ועברו התעללות של האויב האכזר חמאס, זה כבר סיפור אחר. הוויז המוסרי של השרים, חברי הכנסת מהקואליציה ומהאופזציה שווק חיים. הוא עכשיו מחשב מסלול מחדש.
אולי מבחינת כמה מהם עדיף לעצור את ההסכם כדי שחלילה לא ידרשו בטעות להגיע לקבל את השבים ברעים. כי את הדרך לניר עוז, לבארי, לשגב שלום הוויז המוסרי שלהם לא יודע לנווט לשם.
התרעות פיקוד העורף