המראות של החטופים הכחושים ששבו מהשבי האכזרי של חמאס, אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי, היכו את כולנו בבטן הרכה. אי אפשר היה לנשום. האסוציאציה לשלדי האדם שהשתחררו ממחנות הריכוז היתה בלתי נמנעת, ופילחה לבבות של עם שלם.
אנחנו חיים במציאות מדומה - הרעש התקשורתי הוא בלתי נסבל, ולרוב הוא מסתיר תחתיו אמיתות קשות. כך נקלענו לוויכוח סוער סביב עסקת החטופים - מי בעד, מי נגד - וכל עמדה היא לגיטימית, אבל יש תאריך פג תוקף על ויכוח כזה. בסוף, הרעש שלו הסתיר מתחתיו את מצבם האמיתי של החטופים, שהתרגלנו להיות מנותקים מהם ופשוט לא לדעת מה עלה בגורלם.
מתחת לנראטיבים ולספינים לגבי עסקה, התחוור לנו שיהודים שחיים בישראל עברו שואה מתמשכת ב-16 החודשים האחרונים, ורבים אחרים עדיין עוברים. אמירותיו המוקלטות והרובוטיות של גל הירש בעקבות המראות הקשים, לא הרגיעו אפילו ישראלי אחד. אין ספק שצריך לטפל במפלצות חמאס ולמחות אותן מעולמנו, אבל לפני כן - צריך להציל ולהביא לכאן את כל הישראלים. לא משנה מי היה אשם בחטיפתם - החזרתם המהירה הביתה היא תפקידה של הממשלה.
התמונות הקשות עוררו רגשי זעם, אבל הממשלה צריכה לשמור על קור רוח ולא לפעול מתוך אמוציות מתפרצות. גם צוותי הרפואה שקיבלו את החטופים היו ודאי נסערים ואמוציונלים, אבל אף אחד לא מצפה מהם לטפל במצב מתוך אמוציות. פריקת עול אינה תחליף לעבודה, ובמראות הקשים האלה צריך להשתמש לטובתם של שאר החטופים ולטובתה של המדינה.
ראשית, ברמה התקשורתית. הדיווחים של מרבית כלי התקשורת הזרים לגבי מצבם של החטופים ששוחררו היה ממוזער, מאופק ומקומם. הדיווח של הטלגראף הבריטי, שהוציא כותרת על פשעים נגד האנושות עם תמונתו של אלי שרעבי, היה חריג, להרבה הצער. כדי לנצח את חמאס - ישראל צריכה לעורר כלפיו גל גדול של שנאה עולמית, לא רק לחץ צבאי. לוודא שהפרטים מקבלים תהודה מספיק גדולה - למשל על המחבלים האכזריים שהכריחו את שרעבי לומר על הבמה שהוא חוזר לאשתו ובנותיו, משום שהוא לא ידע שהן נרצחו ב-7 באוקטובר. מה קרה לקמפיין חמאס = דעא״ש שהציף את העולם מיד לאחר הטבח? צריך לכנס מסיבות עיתונאים זרים כדי לדבר רק על מצב החטופים, מעכשיו ועד להודעה חדשה.
שנית, ברמת המשפט הבינלאומי. ישראל צריכה לטלטל את האו״ם הרקוב, שעמד מנגד מול המראות הקשים האלו - חטופים שנגזלה מהם כל זכות בסיסית. להגיש תלונות, להפעיל מדינות אחרות שיגישו תלונות במועצת הביטחון נגד איראן ונגד חמאס, ולעשות כל דבר גם אם אין לו סיכוי, ולו כדי להביא אותו לתודעה עולמית רחבה.
שלישית, ברמת הפעלת המתווכות להאצת הפעימות ללא תנאי, כפי שקרה אחרי התנהלות חמאס בשחרור ארבל יהוד וגדי מוזס. נקמה ועונשים לחמאס הם חשובים, אבל העונש האמיתי יוכל להגיע רק אחרי שכל חטופינו יהיו כאן.
בעיקר - אין לקהל הישראלי טולרנטיות לתלונות והתקפי זעם של נבחרי ציבור. הישראלים רוצים עבודה, וכדאי מאוד שהיא תהיה מדויקת, עקבית וחכמה. אל תאיימו בהפסקת הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, כי בסוף זה יעזור לחמאס. הם יודעים להפוך עלינו את נראטיב המסכנות די מהר, ולא צריך לתת להם כלים לעשות זאת. במקום זה - תקדימו את חזרת החטופים האחרים, תאיצו את הפעימות, תעשו כל מה שאפשר כדי שזה יקרה. גם אם זה יקרה רק בחלקו, זה יהיה הרבה.
בחמאס אכן נטפל כמו שצריך לטפל בארגון מפלצתי - אבל רק אחר כך.