למרות הדמיון בין החטופים לניצולי שואה: יש הבדל משמעותי בין אז להיום

כשראיתי את העיניים החיוורות, נטולות החיוך של שלושת החטופים במהלך מפגן האכזריות של מחבלי החמאס, אמרתי לעצמי שייקח עוד הרבה זמן עד שנזכה לראות חיוך על פניהם הכבויות. המראה הזה, שחדר עמוק ללב של כל מי שצפה בו, מעיד על עומק הפגיעה הנפשית והפיזית שעברו. העיניים שלהם, שפעם היו מלאות חיים, הפכו למראה של כאב שקשה לתאר במילים.

כשהמשפחות ראו אותם לראשונה הם אמרו שלא הכירו אותם – לא בגלל שהיו כל כך כחושים וחיוורים, אלא בגלל שבמשך 491 יום בשבי נלקח מהם צלם האנוש. אנחנו מזהים אנשים לא רק לפי תווי הפנים החיצוניים. החיוך, המבט, העיניים - הם חלק מרכזי ביכולת שלנו לזהות אדם, להכיר את מהותו העמוקה. הזהות האנושית שלנו מתבטאת דרך ההבעות הדקות האלה, דרך האור בעיניים, דרך החיוניות שבמבט. כל אלו לא היו שם. חמאס הצליח באכזריות שלו לא רק להוריד את החיוך מפניהם, אלא לקחת מהם חלק מהותי מהאנושיות שלהם.

כשאנחנו, כחברה, נחשפים לתמונות של החטופים במצבם הנוכחי, מתעוררים מנגנונים פסיכולוגיים מורכבים. הטראומה הבין-דורית מתבטאת בתחושת חרדה מוגברת, בזיכרונות היסטוריים שעולים באופן אוטומטי, ובתגובה רגשית עזה. מחקרים מראים שחשיפה כזו יכולה להוביל להתעוררות של תסמינים פוסט-טראומטיים אצל אנשים שחוו טראומה בעברם או שגדלו במשפחות של ניצולי טראומה.

אבל הכל השתנה ברגע שהם עזבו את עזה. זה היה פשוט מדהים לראות את התהליך המופלא של חזרה לחיים. עם כל צעד נוסף שהם עשו לעבר ישראל, הבעת פניהם השתנתה, החיוך חזר לאט לאט, החיות שבה לגופם. הם התחילו להזדקף, כאילו משא כבד הוסר מכתפיהם. השיא היה כשהם התחבקו עם משפחותיהם - באותו רגע, ניתן היה לראות איך הגוף הכחוש והמותש מקבל משהו חזק יותר מכל טיפול רפואי – את כוחה המרפא של האהבה, את ההבנה העמוקה שהם חזרו הביתה, שיש אנשים שחיכו להם כל הזמן הזה.

כל הזמן מדברים על כך שהמראה שלהם מזכיר ניצולי שואה. אבל יש הבדל מהותי, ואסור לנו לשכוח אותו. ניצולי השואה נאלצו "להסתדר" לבד, לשרוד בשקט, להפוך את הכאב העצום שלהם לפנימי ואילם. לעומת זאת, היום אנחנו צועקים לעולם. אנחנו מתעדים, מראים, מספרים את הסיפור שלהם. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית מלמדים שהיכולת לספר את הסיפור, לקבל הכרה בסבל, ולחלוק אותו עם אחרים היא חלק קריטי בתהליך ההחלמה מטראומה.

וההשפעה של התיעוד והחשיפה הזו ניכרת היטב. אפילו חמאס, שבשעות האחרונות מבין את גודל הנזק התדמיתי כשהעולם רואה את תמונות הרזון והגופים המורעבים, נאלץ להגיב. הם קיבלו טלפונים נזעמים מהקטארים והמצרים, ובתגובה מיהרו להוציא הודעה על 40 אסירים במצב רע, מתוכם 7 במצב רפואי קטסטרופלי (נוגע ללב..).

מחקרים עדכניים בתחום החוסן הקהילתי מראים שתגובה קולקטיבית חזקה לטראומה יכולה להוביל לצמיחה משמעותית ברמה החברתית. התגייסות החברה הישראלית למען החטופים ומשפחותיהם מדגימה את העוצמה הזו. היא מראה שכשקהילה מתאחדת סביב מטרה משותפת, היא יכולה ליצור רשת ביטחון חברתית שמאפשרת החלמה והתחזקות.

בסופו של דבר, מעבר לכל טיפול רפואי, לכל תוכנית שיקום מקצועית, מעבר למערכת הבריאות המצוינת שלנו – הדבר החזק ביותר הוא שיש פה אנשים שמחכים להם. זה מה שלא היה לניצולי השואה. לא היה מי שיעטוף אותם בדגל ישראל, לא הייתה תמיכה ציבורית רחבה, לא הייתה אהבה שמציפה מכל עבר.

זה הניצחון האמיתי שלנו, זה השיקום העמוק ביותר. החיוך שחוזר לאט לפניהם של החטופים עם כל צעד לעבר המשפחה הוא לא רק סימן להחלמה אישית – הוא סמל לכוחה של הערבות ההדדית והתמיכה הקהילתית. למרות שהדימויים קשים ומעוררי טראומה, הם גם מדגישים את ההבדל המשמעותי בין אז להיום - יש לנו מדינה חזקה, חברה מלוכדת, ומערכת תמיכה איתנה. זהו ניצחון של הרוח האנושית, של החוסן הלאומי, ושל הכוח המרפא של אהבה וסולידריות.