הכיכר רעדה. לא מהקור שחדר לעצמות, לא מהרוח החורפית שנשאה את קול הצעקות, אלא מהדמעות, מהכאב, מהתחינה שהפכה לזעקה אדירה: החזירו אותם עכשיו!
זה לא היה עוד ערב. זה לא היה עוד כינוס מחאה, עוד עצרת עם נאומים. זה היה רגע שבו המציאות טפחה על פני מדינה שלמה, רגע שבו נפל האסימון גם לאלה שביקשו לשכוח.
בבוקר, כשהמדינה כולה התבוננה בשלושת החטופים שחזרו – אור, אוהד ואלי – העיניים קלטו, אבל הלב סירב להאמין. המראות של שלושת השבויים ריסקו את כל אשליות הזמן. פניהם היו חיוורות, גופם כחוש, הם לא הזכירו את עצמם, הם הזכירו חיילים ששבו מהשבי אחרי מלחמת יום הכיפורים.
זה היה הרגע שבו הובן: אין זמן. לא היה צורך במילים גבוהות כדי לתאר מה זה עשה למשפחות שנותרו מאחור. איך התחושה שהנה, חלק שב – אבל החלק האחר עדיין בגהנום, חנקה את הגרון ושרפה את הנשמה. איך הידיעה שהילדים, ההורים, החיילים, הנערים והנערות שנמצאים שם עדיין עוברים את אותן זוועות, קרעה כל פיסה של אדישות.
ההמונים שהגיעו לכיכר החטופים בתל אביב, למרות הקור המקפיא, למרות עייפות המאבק, לא הגיעו הפעם רק להזדהות. הם הגיעו לדרוש. לדרוש בכל דרך אפשרית שלא תעבור עוד דקה מיותרת עד שהאחרון ישוב.
הקהל, שחלקו הגדול ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי גם הם ראו הבוקר את התמונות המצמררות – לא שתק. מישהו צעק “החזירו את כולם!” ומיד אחריו נשמעו עוד עשרות, מאות, אלפים. כמו גל שבא להטביע כל שמץ של ספק.
המשא ומתן לשלבים הבאים עדיין לא ממש החל וכולם יודעים שבפעימות הקרובות של השלב הנוכחי של העסקה אמורים להשתחרר 17 חטופים – מתוכם 9 בחיים. אבל אף אחד בכיכר לא הסתפק בכך.
“הם שם 491 ימים! 491 ימים בשבי! מישהו חושב שהם יכולים לחכות עוד?!” זעק ניסן קלדרון, אחיו של שורד השבי עופר קלדרון. “עופר היה שם 484 ימים. אתם ראיתם איך הוא חזר! ראיתם מה זה עשה לו! זה לא חיים, זה גהנום! הם צריכים להשתחרר עכשיו, כולם!”
“אני כאן, אבל אני עדיין שם,” היא אמרה, הקול שלה שבור אך נחוש. “אני שרדתי בשביל לזכור, בשביל להשמיע את קול החברות שלי שעדיין שם. הימים שם היו סיוט. באמת היו רגעים שאמרתי לעצמי – זהו, את לא תצאי משם יותר״. הכיכר עצרה את נשימתה. “אבל אז ראיתי אתכם. ראיתי את כל ההפגנות, את כל האנשים שיוצאים לרחובות בשבילנו. וזה מה שהחזיק אותי. זה מה שהציל אותי״׳
קרינה עצרה רגע, ואז הוסיפה משפט ששבר את כולם: “אסור לנו לעצור. יש שם עוד חטופים שצריכים לחזור הביתה, ואנחנו חייבים לעשות הכל בשביל שכולם יחזרו״.
בשנייה שהמסך החשיך, הכיכר נדמה. אצל חלק מהאנשים ביצבצו דמעות ואחרים זעקו “את כולם עכשיו!” אם היה מישהו שחשב שאחרי 491 ימים המחאה תדעך, שהוא יוכל להמשיך את חייו כאילו דבר לא קרה – הכיכר הוכיחה אמש אחרת.
התרעות פיקוד העורף