נסענו לבודפשט, בהרכב משפחתי מורחב, בראש ובראשונה כדי לחגוג 80 לאמא שלי האהובה, ועל הדרך לברוח קצת מהמציאות הישראלית החונקת. בפועל, גילינו שהמציאות הזאת הלכה איתנו לכל מקום ושדרה. למעשה, התחושה הייתה שאנחנו עדיין בישראל, רק בתפאורה אחרת לגמרי.
זה התחיל כבר בבוקר הראשון, כשקיבלנו הודעה דרמטית ממדריכת הסיור המאורגן בעברית שהזמנו בעיר. היא הודיעה שעקב “התרעה של השב"כ" היא נאלצת לבטל את הסיור. מיותר לפרט את התחושות. הביטול, ניחא. אבל עצם הידיעה שיש התרעה חמה הוציאה לנו את כל הרוח מהמפרשים. לחוצים במיוחד התחלנו לבדוק מול מדריכים אחרים וקבוצות פייסבוק של ישראלים בהונגריה. וגילינו לתדהמתנו שאיש לא שמע על אזהרה כזו. ככל הנראה, אותה מדריכה פשוט השתמשה בה כתירוץ - עלוב - לביטול הסיור.
זועמים, אך חדורי תחושת ביטחון, יצאנו להסתובב בעיר באופן עצמאי. כשהגענו למיצג המפורסם של הנעליים על גדת הדנובה, שמסמל את שואת יהודי בודפשט, הופתענו לראות שהנעליים כוסו בסרטי חטופים צהובים. ושכל הקירות ועמודי הרחוב הסמוכים פשוט צופו בסטיקרים שנשאו את שמותיהם של חיילים ישראלים שנפלו מאז 7 באוקטובר. זה היה מחמם לב ומוזר באותה נשימה. אחרי הכל, מדובר בנקודה שאין תייר שלא חולף על פניה בעיר הסופר־תיירותית הזאת. והיא נראית כרגע כמו רחוב קפלן.
באחד הערבים הלכנו לאטרקציה מרכזית של בודפשט, מרחצאות סצ'ניי. אחד מבתי המרחץ הגדולים באירופה. בבריכה החיצונית המרהיבה של המקום דווקא חוויתי רגע של ניתוק מתוק. בחוץ הטמפרטורה הייתה בערך אפס מעלות, בתוך המים רותח. והבריכה כולה הייתה מלאה באנשים מאין־ספור מדינות, שיצרו בליל אינסופי של שפות שגרם לי להרגיש לרגע כמו אזרח העולם.
אבל כשנכנסנו לבריכות המקורות והקטנות יותר, גילינו באחת מהן קבוצה גדולה של בחורים חרדים - כולם בגיל גיוס - ששכשכו במים בבגדי ים ונעצו מבטים בוטים וישירים בבחורות שישבו למולם. הם גם צחקו ביניהם - בעברית - ודיברו על תכנים ש־איך לומר? לא עסקו בלימודי קודש. בלי מילים, פשוט הלכנו משם. מתוסכלים. ואיתנו ישראלים נוספים שהתקשו לעמוד במראה.
באותו ערב הלכנו לאכול במסעדה שהזמנו בה מקומות הרבה זמן מראש. בודפשט הפכה למעצמה קולינרית, שבתוכה יש מסעדות מסוימות שהצליחו למתג את עצמן כחביבות הישראלים. וזה משתלם להן, כי ישראלים אוהבים תמיד כשאוהבים אותם. בטח בתקופה כזו, של עוינות גלובלית. מהרגע שבו נכנסנו למסעדה, המלצר הראשי לא הפסיק לכרכר סביבנו, תוך שהוא מתבל את האנגלית שלו במילים בעברית. החלל לא היה גדול במיוחד, אולי עשרה שולחנות. כו־לם, להתרשמותי, היו מלאים בישראלים.
בין המנות שהזמנו, קיבלנו מדי פעם צ'ופרים בחינם, כמו כוסות יין חם שאותן המלצר הציג - בעברית - כ"מתנות קטנות". ובסיום הארוחה הוא הזמין אותנו להציץ בכיסא ריק שאותו הם “שומרים לחטופים", ולצידו אין־ספור צילומים של חטופים וחיילים שנפלו. החוויה כולה הייתה תערובת מבלבלת מאוד של נעימות ודחייה. מחד, הם ממש יצאו מגדרם להחמיא לנו, כולל להסביר מדוע הם חושבים שאנחנו “אנשים מדהימים". מאידך, התחושה הכללית הייתה של מלכודת תיירים צינית להפליא. כשקראנו רשמים של סועדים ישראלים אחרים, התברר שהם חוו את אותו הדבר בדיוק מוחלט. כולל משפטי החנופה, וסדר "המתנות הקטנות".
למחרת הגיעה השבת. ואיתה עוד שחרור מרגש של חטופים מעזה. ואף שבודפשט היא באמת עיר נהדרת, ושזמננו בה היה קצר, החלטנו באופן קולקטיבי להישאר מול הטלוויזיה ולצפות במראות הזורמים מהמזרח התיכון. וכך ישבנו, והתרגשנו, ובכינו בזוכרנו את ציון. ורק בשעת צהריים, כשהלב כבר נמלא במראות השיבה ואיחוד המשפחות, יצאנו אל הרחובות ואל חנויות היד השנייה. למותר לציין שהשפה העיקרית שנשמעה בהן הייתה עברית.
למרות מה שאולי עשוי להשתמע עד כה, הייתה לנו בסך הכל חוויה נהדרת. ואשמח להמשיך להמריא לניכר גם בהמשך. אני פשוט מבין שזה כבר אף פעם לא יהיה מלווה באותה תחושה מבורכת של ניתוק. בזמנים כאלה אפשר לצאת מישראל, אבל אי אפשר להוציא אותה ממך.