מיום ליום יוצאים לאור עוד ועוד מסיפורי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, עדויות אישיות של מי שהיו מעורבים באירועי תקופה קשה זו. כל אחד והאמת שלו. כל אחד וגרסתו על מה שפעל או לא פעל באותו יום מר ונמהר, ובימים ובחודשים שאחריו. אלה שעדיין בתפקידיהם, כמו הרמטכ”ל הרצי הלוי, דמות טרגית במיוחד, מנועים עתה מלהעניק ריאיונות על חלקם במחדל ובלחימה. לא כן אלה שכבר אינם בשירות, במיוחד אלה שתפקודם שנוי במחלוקת, כמו יואב גלנט, שר הביטחון בפרוץ מתקפת חמאס.
את האלוף גלנט שמעתי לראשונה במושב מכמורת, כשנאם באזכרה לרעו ופקודו, סא”ל יוסי קורקין ז”ל, לוחם השייטת שנפל בפעולה בלבנון ב־1997. גלנט, איש עתיר פעילות צבאית, אמיץ לב, דיבר בחום ובכאב על קורקין. שמחתי כשגלנט הודיע על פנייתו לחיים הפוליטיים ועל הצטרפותו לליכוד. בכנסי הפעילים הוא התקבל בהערצה, בכבוד מלכים, וזאת עוד לפני שנתמנה לשר. בליכוד תמיד ששים לכל גנרל שמצטרף לתנועה. אחר כך גם מצטערים על ה”סטייה” שלו שמאלה.
לאנשי צבא בכירים, המעבר לחיים הפוליטיים אינו קל – בלי מדים ועם כוחנות מסוג שלא הורגלו בה. לגלנט המעבר היה מהיר יחסית. הוא התאים עצמו לחום הפוליטי הרווח בליכוד: כנסים, עממיות, סחבקיות, צ’פחות ולעיתים – כשזה נוגע להתמודדות פנימית – השמצות וסכינים בגב.
אבל דווקא משבחר בו ראש הממשלה לכהן כשר הביטחון, גלנט הפוליטיקאי חזר לאלמנט הצבאי שבו. כשפרצה בהפתעה המלחמה, הוא החל לגלות עצמאות יתר מול ראש הממשלה, תפקד כמו רמטכ”ל־על. איני יודע אם הדבר הכביד על רב־אלוף הרצי הלוי, אבל זה בהחלט הקציף את נתניהו.
כידוע, תפקיד שר הביטחון הוא לייצג את הדרג המדיני מול הדרג הצבאי. גלנט נהג בעיקר להפך – והנתק בינו לנתניהו החריף. עצמאות היתר שלו באה לידי ביטוי מוקצן באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת שבה הטיח ביקורת קשה ברפורמה המשפטית, וזאת כשראש הממשלה נמצא בביקור מדיני בארצות הברית.
עם זאת, גורל אחד נכון היה לשניים, נתניהו וגלנט, “בזכות” בית הדין הבינלאומי בהאג, שהוציא צווי מעצר נגדם בגין פשעים נגד האנושות בעזה. החלטה זו תקפה, כמובן, עד היום. שני היריבים הגדולים מצויים תחת אותה עננה של המוסד הבינלאומי האנטישמי. אפילו עובדה זו לא היה בה כדי לקרב ביניהם.
כשהחריף הנתק הודיע ראש הממשלה על פיטוריו של גלנט ועל מינוי מקורבו של נתניהו, ישראל כ”ץ, לתפקיד שר הביטחון. נכחתי באירוע חגיגי במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, כשרחש־בחש עבר לפתע בקהל והידיעה הכתה בתדהמה את כולם, רבים מהם ליכודניקים לשעבר. הכעס הופנה כלפי נתניהו, שבלאו הכי לא היה אהוד, בלשון המעטה, בקרב חלק מהנוכחים.
בסוף השבוע שחלף הפציע גלנט בשני ריאיונות לשני כלי תקשורת מרכזיים, ובהם העלה שוב שורה של טענות נגד ראש הממשלה, על אופן ניהול המלחמה ועל מטרותיה. שמענו גם קראנו את גרסתו של השר המפוטר בנושאים כמשך הלחימה, המערכה נגד חיזבאללה, ההחמצה בשחרור מוקדם יותר של חטופים – טענות שאחריהן באו הרבה הכחשות. עוד ידובר רבות בריאיונות אלה, שלטעמי לא הוסיפו הרבה אמינות לגלנט.
את עיני צדה במיוחד טענתו של גלנט, כי לא העירו אותו בפרוץ המלחמה ב־6:29 בבוקר. בתו היא שהתקשרה אליו והסבה ראשונה את תשומת לבו להתרחשויות. ובכן, אם אותו לא העירו, מה הפלא שגם את ראש הממשלה לא העירו? זוהי אמירה שמטילה את כובד האשמה למחדל על הצבא ומפקדיו. הדרג המדיני נושא, כמובן, באחריות־על. גלנט, כשר הביטחון, הרבה לאיים על חמאס וחיזבאללה, ולא הוביל להכרעה. הוא אִכזב.
ואחרי שאמרתי כל זאת, אני מקווה שבית הדין הליכודי לא ידיח את גלנט מחברותו בתנועה. הוצאת חברים מהתנועה בגין הבעת דעות עצמאיות – פסולה. גלנט איבד הרבה ממעמדו, במיוחד לאחר הריאיונות שנתן. הפעילים, שעד לפרוץ המלחמה העריצוהו, מגדפים אותו עתה. עליו להחליט בעצמו אם להישאר בליכוד, כפי שהצהיר, או לחפש נתיב אחר למילוי שאיפותיו הפוליטיות הבלתי מוסתרות.