שני דברים ראש הממשלה בנימין נתניהו לא עשה בזמן שהותו הארוכה בוושינגטון. זה לא פלא ואפילו היה צפוי שלא יעשה אותם, למי שזוכר, מודע ומכיר את אופי ולו"ז ביקוריו הרבים-מספור של נתניהו בוושינגטון. אלו דברים שדורשים הכרת תודה, רגישות היסטורית, התחשבות בהרכבה הפוליטי של הזירה הפנימית בארה"ב, אכפתיות כלפי הקהילה היהודית הגדולה. תכונות שנתניהו לא בדיוק ניחון בהן. נתניהו לא הרים טלפון לנשיא לשעבר ג'ו ביידן להודות לא על הסיוע העצום שהזרים לישראל בתגובה מיידית למתקפה הרצחנית-הנאצית של החמאס ב-7 באוקטובר.
סיוע שכלל תקציב חירום מיוחד של 14 מיליארד דולר, שכבר הגיע ותועל לגורמים הנצרכים. נתניהו גם לא נפגש עם מנהיגי הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב. נוהג שכל ראש ממשלה שכיהן עד כה בישראל קיים באופן מוקפד. רק בספטמבר האחרון, בעת שהותו בניו יורק לרגל כינסו עצרת האו"ם, נתניהו נפגש לראשונה עם קבוצה של בכירים יהודיים. אחדים ממשתתפי הפגישה אמרו, שהשיחה עם ראש הממשלה הייתה בזיון ומוטב שלא הייתה מתקיימת.
אפשר בהחלט להבין מדוע ראש הממשלה לא מצא לנכון ולראוי להרים טלפון לנשיא לשעבר ג' ו ביידן. ואפילו לעשות זאת בחשאי. נתניהו פשוט פחד פחד-מוות מהנשיא דונלד טראמפ, ששיחה עם ביידן הייתה מרתיחה את דמו. פגיעה בכבודו של טראמפ היא עבור נתניהו חטא שלדברי המקורות אסור כחטא שייהרג ואל יעבור. נתניהו לא יזם פגישה-שיחה עם בכירים בקהילה, עם רבנים משלושת הזרמים, עם עסקנים ופעילים מקומיים עם יהודים שמזוהים כבעלי השפעה בקהילה. פגישות כאלו היו ונחשבו בזמנם כאירועים מרכזיים של ראשי ממשלות מישראל בעת ביקוריהם ושהותם בארה"ב. (גילוי נאות: הייתי נוכח בפגישות אלו ודיווחתי עליהן בזמנו באריכות).
מבחינתו של נתניהו אפשר להבין את התעלמותו המופגנת מיהודים הידועים כמייצגי הישוב היהודי בארה"ב, במיוחד בניו יורק ולוס אנג'לס. אלו יהודים, שברובם הגדול, המכריע והמוביל ליברליים, קנאים לנוהלי הדמוקרטיה והשוויון ואלהים ישמור, מתעבים את דונלד טראמפ. בבחירות לנשיאות האחרונות קרוב ל-80 אחוז מהמצביעים היהודים הצביעו בעד קמלה האריס. רובם לא כל כך אהבו אותה. תיעובם את דונלד טראמפ עלה על דאגתם מניצחונה של האריס.
במלים פשוטות, לבקש מראש הממשלה נתניהו ליזום פגישה-שיחה עם בכירים יהודים בניו יורק, כמו לבקש ממנו להיפגש עם יאיר גולן או עם אהוד ברק. הפגישה-השיחה בין הנשיא טראמפ לראש הממשלה נתניהו הייתה אירוע חשוב. בעצם קיומה. להגדיר את ביקורו בוושינגטון כ"ביקור היסטורי" - או שזה בורות של הכותב שאיננו מכיר ואיננו מודע לביקורים של ראשי ממשלה מישראל שמבחינת תוצאותיהם היו באמת היסטוריים, או שזה פשוט התרפסות וחנופה לראש הממשלה.
לביקור הייתה תוצאה אחת, בלתי צפויה מדמות בלתי צפויה. מה שייזכר מהביקור הצהרתו של הנשיא טראמפ וחזונו לעתידה של רצועת עזה ולגורל העם הפלשתיני. "ארה"ב תשתלט על עזה", "ישראל תעביר את רצועת עזה לידי ארה"ב בסיום המלחמה". הצהרה-שאיפה מפיו של נשיא אמריקה בהחלט היסטורית. עובדה שלא מעניקה לשאיפה הזאת אף לא שבריר, אף לא קמצוץ של סיכוי ליישומה המעשי בעתיד הנראה לעין. "גם לא בעתיד שאינו נראה לעין", אמר לי סגן ראש משלחת מערבית מרכזית באו"ם.
זהו ביקור שייזכר כאירוע שבו ראש ממשלת ישראל מסר, העניק וליתר דיוק הפקיר את ניהולה של מדינת ישראל בידי נשיא ארה"ב. נתניהו לא יזוז מעתה, ולא יוכל לזוז בנושא מרכזי וחיוני לישראל בלי ליידע ולעדכן מראש את נשיא ארה"ב ולבקש אישורו. יש נקודת-אור אחת בהתפתחות הזאת. לפי דיווחים ותגובות, נראה שלנשיא טראמפ אכפת יותר מגורל החטופים מאשר לראש הממשלה נתניהו.