השבוע נזכרתי בשופטת המנותקת, שהחליטה לעסוק במעקב אחר משקל המחבלים הכלואים בישראל. הדיון נערך בעקבות עתירת האגודה לזכויות האזרח נגד מי שהיה השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, והפך לקרקס משפטי שעליו ניצחה השופטת ברק ארז.
ההחלטה של בית המשפט להוציא צו על תנאי שיחייב את השר לנמק מדוע אין מעקב אחר אספקת המזון לאסירים ביטחוניים נשמעה אז הזויה, והיא נשמעת הזויה עוד יותר היום, כשרואים את מצבם של החטופים שהורעבו. מי שצריך לתת דין וחשבון הם המחבלים, ולא המדינה שנלחמת בהם. מדובר באנשים שחלקם לא היססו לרצוח ילדים, לטבוח במשפחות ולהתפאר במעשיהם. זה לא מפריע לשופטים לבדוק אם המזון שהם מקבלים מאפשר תנאי קיום בסיסיים.
מדוע המערכת המשפטית בישראל מתגייסת שוב כדי להעניק יחס לאלה שרצחו ואנסו? מה שמטריד את השופטים הוא השאלה אם המחבלים הכלואים מקבלים מספיק מזון, בזמן שבכלא הישראלי הם זוכים לארוחות חמות, טיפול רפואי וייצוג משפטי.
השופטת ברק ארז מייצגת זרם אידיאולוגי שרואה עצמו מעל רצון העם, מעל הדמוקרטיה, ובעיקר מעל השכל הישר. במקום שבית המשפט יהיה גורם מאזן, שמסייע לכוחות הביטחון להגן על המדינה, הוא הפך למכשול בלתי נסבל המונע עשיית צדק אמיתית. זאת לא פעם ראשונה שבה שופטי העליון מצטיירים כמגיני זכויות אדם של טרוריסטים. היו פסיקות שסיכלו גירוש מחבלים והקשו על פעילות מבצעית נגד תשתיות טרור, בנוסף להקלות בלתי נתפסות שנתנו לאסירים ביטחוניים.
ישראל, שחתומה על אמנת ז’נבה השלישית, מתעלמת כנראה מכך שהאמנה מבחינה בין שבויי מלחמה של צבא סדיר ובין מחבלים. נחצה כאן קו אדום, דאגה למשקל של מחבלים, בשעה שמשפחות שכולות מתאבלות על יקיריהן. החלטות כמו זו של השופטת דפנה ברק ארז אינן רק שגויות מוסרית. הן מסוכנות. החוק היבש מנותק מהמציאות.
התרעות פיקוד העורף