אורית סטרוק היא בובת הוודו של התקשורת. אוהבים, נוהגים ונהנים להציג אותה כתמהונית, מטורללת. ערלת לב. זאת שיושבת על איזו גבעה רחוקה, מגיחה מדי פעם עם משפטים ואמירות שערורייתיות. מחרידות. קרות רוח. כמעט כל ריאיון שלה ממוסגר כשלילי. היא תמיד מעוררת סערה, גורמת לתדהמה, ובעיקר יוצאות מהריאיון כותרות בנוסח "אתם לא תאמינו מה היא אמרה".
סטרוק מעולם לא זכתה ליחס רציני, או לפחות הגון. מאוחר יותר, כשהיא מגיבה על סערה שהיא כביכול חוללה, היא מתראיינת ממסדרון הכנסת כשבחסות הדיליי לא נותנים לה לדבר. המגישים ציניים כלפיה. מתנשאים על רעיונותיה. כשהיא אומרת את המובן מאליו, למשל, שגם היא בעד שחרור חטופים, רק שהיא לא בעד העסקה בגלל ההשלכות שהיא חוששת מהן - הסאבטקסט של היושב באולפן הוא של "כן, ממש", "רק את".
בלבושה, באמונתה הדתית, במראה שלה, בשיוכה המפלגתי, אפילו בשם משפחתה, היא מאכילה בכפית את הדמות שהיא מלוהקת, בעל כורחה, לגלם. נגטיבית טבעית. אנטגוניסטית פוליטית לכל מה שנחשב "טוב", "הגון", "נכון" ו"צודק". סטרוק לא מגיעה מהמקום הנכון, ואין לה הדעות הנכונות. גם החברים שלה כמו רוטמן, סמוטריץ' וסוכות נחשבים למוקצים מחמת מיאוס. סטרוק היא הפרסונה הפוליטית הראשונה שמבוטלת, מקונסלת, בעודה מתראיינת.
בדיקה של דבריה מעלה נתון מדהים. כמעט בכל ריאיון איתה מעוותים את דבריה ויוצרים סערה תקשורתית חסרת בסיס. מהשערורייה הראשונה עד האחרונה כולל ה"קודם כל חג שמח", שלכאורה אמרה בבוקר 7 באוקטובר. מתברר שלא היה ולא נברא. כמו כן, היא לא באמת הציעה שרופאים לא יטפלו בערבים ולהט"ב, היא לא חושבת שצריך להתעלם מהחטופים, והיא לא עסקה חלילה בגזילת כספים מאזרחים.
השערורייה האחרונה הייתה לפני שבוע, שבה השרה - שמתנגדת לעסקת חטופים בגלל עסקאות דומות מהעבר - הבהירה את עמדתה למשפחות עצמן. זה מעמד שפוליטיקאים אחרים נמנעים ממנו לחלוטין. בין השאר, היא אמרה שלמרות הכל, היא הרימה אצבע בעד העסקה. מאוחר יותר הסבירה שתפקידה להסתכל על המצב מבחינה רציונלית, לשקול בעד ונגד ולהכריע. כך היא מתייחסת לעצמה ולתפקידה. ברצינות תהומית.
המשפט המיתולוגי "איני מסכים לאף מילה שלך, אבל אני מוכן למות על זכותך לומר אותה" עבר עדכון. אינני מסכים לדברים שלך, ולכן אסלף אותם ואעורר עליך מהומה שתצטער על הרגע שפתחת את הפה.
מיומה הראשון בפוליטיקה, אורית סטרוק עוברת דמוניזציה ודה־לגיטימציה. לכן גם בציבור היא נתפסת כעוינת, בלתי קבילה. מחרחרת ריב וצמאה למלחמה. אפילו את הביטוי הדוחה "אוכלת מוות" הצמידו לה לאחרונה. זה נורא. אמא ל–11 ילדים, שחלקם נפצעו בפיגועים, אחד מהם נטרל מחבל. ארבעה מילדיה נלחמו במלחמה.
מרגע שהיא מותגה ותויגה, היא כלואה בתוך דימוי שתפרו עבורה. אפשר להתנגד לכל דעותיה, אבל עדיין להיות הגונים איתה. הרי ניתן לתאר אותה גם כאישה בעלת עמוד שדרה וחריפות מחשבה, שאחרי שנים של פעילות ציבורית ניפצה את תקרת הזכוכית והגיעה להיות חברת כנסת ושרה מטעם הציונות הדתית. לוחמת למען אמונותיה ועקרונותיה. אישה בעולם של גברים שמשוכנעים שהם צודקים.
בעבר יצאה נגד מדיניות צה״ל והממשלה בסדרת מכתבים שכתבה והזהירה מפני המתרחש בעזה, גם כשהייתה כבר חברת כנסת. אחרי שומר החומות הקשתה על נציגי צה"ל ותהתה מדוע מוכנסים חומרים שמסייעים לחמאס להתחמש. היא עימתה קצינים עם החלטותיהם וביקשה תשובות. לו רק היו מתחשבים בעמדתה או מתייחסים ברצינות לאזהרותיה, אולי הדברים היו נראים אחרת. כל התרחישים האפוקליפטיים שחזתה, התרחשו. הסכנות שראתה בחמאס, התממשו.
לעומתה, אנשי צבא ומדינאים "נחשבים", "מקובלים", ו"בכירים" האמינו בקונספציות כמו: שקט תמורת שקט, חמאס מורתע וחזון החיים הטובים שהעזתים רוצים - רעיונות שהפכו את מציאות חיינו לקטסטרופה קטלנית, אסונית, שואתית. בראיונות איתה, השרה סטרוק מדברת בנועם, מסבירה את עצמה בצורה רציונלית, בניסיון כן לשכנע. המאזין חווה דיסוננס קוגניטיבי. היא אישה אידיאולוגית שנלחמת עבור מה שהיא מאמינה. וכשהנוף הפוליטי שלנו מורכב מאנשים חלולים, רופסים ובלתי אחראיים - זה די הרבה.