דני קושמרו שאל את אמה של רומי גונן, “נו, מה הדבר הראשון שהיא ביקשה?". האמת היא שזה היה כבר לקראת סוף הריאיון, וחשבתי לסגור את הלפטופ ולנסוע עם גפן לאיזה פארק מים, לבזבז כראוי את היום האחרון בתאילנד.
אבל נשארתי. היא חשבה רגע, וגם אני חשבתי רגע, ואובססיית האוכל שלי, שירשתי מאבי, שירש מסבתי, שירשה מאמה ומסבתה, העלתה בראשי את כל סוגי המזון הקיימים - קוסקוס, שניצלים, פסטה עם רוטב אדום, פסטה עם רוטב לבן, פסטה בלי כלום, ממולאים, אולי עוף בגריל עם תפוחי אדמה שווים? אבל אז ענתה לו, “פסים בשיער. היא ביקשה שהספר יבוא אליה ויעשה לה פסים בשיער".
טוב, על זה לא חשבתי, אם כי זה היה מובן וברור לגמרי, היא רוצה לחזור להיות ולהיראות בין שווים, כמו כל נערה־אישה בגילה, אחרי שכל צלם אנוש אפשרי נלקח ממנה ומחברותיה. אבל דני, כמו קרא את מחשבותיי ומחשבות כל מי שיהדות בדמו (לא משנה מזרח או מערב, כולנו אובססיביים להאכלה), המשיך ושאל, “מה הכנת לה לאכול?".
גפן כבר רצתה ללכת אל מגלשות פארק המים, היא עמדה מול הראי בכניסה לחדר במלון, מצופים מנופחים עליה ושרה ורקדה לעצמה. “עוד לא הכנתי", ענתה. “יש עוד כמה אתגרים מבחינת תזונה, האוכל של אמא יחכה לה". ופה ליבי מעט נכמר, כי זה רצון קמאי, שורשי, ישראלי מאוד “לפתוח שולחן" לזה ששב מן הטיסות, מן הדרכים, מן העבודה או חלילה, מן השבי.
אחר כך הגיעו שלושת החטופים שלא ייצאו מראשינו בזמן הקרוב, או בכלל - אוהד בן עמי, אור לוי ואלי שרעבי. ואם התעטפנו בגלימה יפה של מוראל, התרגשות ודמעות של שמחה על כל חטופה ששוחררה דרך הסכם או על חטופים שצה"ל מצא והביא בגאונותו ובכוחו, תוך סיכון רב, הרי שהפעם הגלימה הזאת נקרעה והשתמשנו בה בעיקר לניגוב דמעות.
המלחמה שחשבנו שמסתיימת, מסיבת ה"נובה", היתומים, כל מה שאירע ב־7 באוקטובר, כל הנספים והעם הרעב לדם שחי 20 דקות מאיתנו, שוב חבטו בנו. רבים נזהרו בלשונם שלא להשתמש במילה “שואה" ושלא להשוות את מה שקרה לשואת אירופה, ובצדק, הממדים אחרים לגמרי. אבל הפעם ההשוואות היו כמעט בלתי נמנעות.
שלושתם, שהיו בטוחים שמשפחתם ניצלה והם אלו היחידים שנפלו בידי האויב, שלושתם שחיכו לנשותיהם, לילדיהם ולאלו שאת פניהם דמיינו בכל פעם שתש כוחם בשבי ולו כדי להתחזק לרגע, נראו לכולנו, גם אם חייכו וגם אם דיברו מעל בימת המרצחים, כמו האנשים ההם, אחינו, ששכבו אז על הדרגשים בפולין האיומה.
את ההמשך אין לי מה לציין או לסקר, הרי ראיתם הכל והזלתם דמעה, ואני מניחה שגם בשוחרי השלום שבכם בער הרצון בנקמה באותו הרגע.
נזכרתי באנשים ההם, ב־1939 וצפונה, שרעבו כל כך ללחם, שצמאו למים, שמתו גוועים ברעב, כחושים, קלים כנוצה, חיוורים. ונזכרתי באלו שהצליחו לשרוד ולהגיע אל סוף המלחמה, וכשראו מנת קרב שחילקו האמריקאים התנפלו עליה, אכלו מיד הכל ולא מעט מהם נפלו למשכב באותו הרגע ונפחו את נשמתם.
ואני חושבת על כל אלו, ולידי ילדה בת 4 שצריכה לחיות במדינה הזאת ודרושה לה אמא שמחה ועולם תקין, אז אני נהנית איתה, ומספקת גלידות בלי הפסקה ופיצות ונותנת לה לטעום אוכל תאילנדי וקונה עוד הפתעה ועוד שטות. ובלילה, במיטה אני מתגלגלת איתה מצחוק ומדגדגת אותה עד שהיא נרדמת.
כשהיא נרדמת, אני חוזרת לחדשות, אף על פי שהבטחתי לעצמי שאתנתק והבטחתי לעצמי שדי, והבטחתי לעצמי שהשנה הזאת גמרה אותי ואת כולנו. אם שילמתי כל כך הרבה כסף כדי לנסוע רחוק, למה אני ממשיכה להתבוסס בדמה של הארץ הזאת?
ושוב אני חוזרת אל האוכל, ורואה את בתו של אוהד רוכנת אליו ושואלת אותו, “מה בא לך לאכול? עליי! רק תגיד מה אתה רוצה לאכול". שוב אני מצפה לתשובה שלו ומתכננת כבר איך אשלח לו סל מלא בכל מה שיבקש, רק שיאכל, רק שיטעמו אוכל של בית, זמירות של קידוש, ריח של חריימה, שיבצעו חלה, שינגבו בה חומוס, שיפנקו אותם בכל מסעדה ובכל מלון ובכל תבואה שיש לארץ הזאת לתת להם.
ואני שוב מנסה לברוח מהמציאות ומדמיינת את שלושתם מתראיינים עוד שנה והם נפוחים יותר, אבל לא מרעב, אלא משובע והצבע שב לפניהם והם בריאים וחזקים יותר. על הנפש אני לא מעיזה לחשוב, אף אחד מאיתנו לא יוכל להבין, אף פעם.
בטיסת החזור אל הארץ, אחרי שנפרדנו מתאילנד המחייכת, אני נכנסת לפייסבוק. הפוסט הראשון שעולה מולי הוא הפוסט של הזמרת אחינועם ניני. אין לי מושג למה זה מופיע לי, כי הסרתי ממנה עוקב לפני כל כך הרבה זמן ומנסיבות מובנות. היא מספרת שם, באנגלית, עברית וערבית, ששמחה להופיע במופע שהוקדש כולו למען השלום.
אני אף פעם לא מגיבה ולא נכנעת ליצר, אבל באמת שלא יכולתי עוד וניצלתי את העובדה שעוד רגע אני עוברת למצב טיסה ולא אוכל לראות את התגובות אם יהיו, אז הדבקתי לה את תמונת הביבסים וכתבתי, “מקווה שמחאו לך כפיים בסוף".