לכבוד יום ההולדת ה־77 של מעריב חוזר עידו דיסנצ'יק, עורך העיתון לשעבר ובנו של עורך העיתון לשעבר, אל הימים ההם בקרליבך 2, הרבה לפני האינטרנט, וחושף את התכתובות של בכירי המערכת עם ראשי המדינה, שלא תמיד אהבו את הסיקור שקיבלו: מה הרגיז את דוד בן־גוריון, כיצד התגייס משה שרת למחלקת ההגהה, מה הוציא את מנחם בגין מדעתו, על מה רטן אבא אבן, והאם אריק שרון ביקש לחטט בענייני העיתון? תגובות יתקבלו באמצעות הדואר, כמובן
קשה להאמין, אבל היו ימים שבהם אינטרנט להמונים לא היה. בישראל, גם טלוויזיה לא הייתה. טוקבק עוד לא נולד, מכונות רעל עוד לא נבראו. אפילו טלפונים היו במשורה. הזמנת טלפון - והיית אדם ללא ייחוס - חיכית שנתיים ואפילו חמש. העיתונים לעומת זאת הגיעו כל יום לכל מקום.
היה גם רדיו, אבל לא שידר כל היום. חדשות שידרו שלוש פעמים ביום: בבוקר, בצהריים ובערב. עיתוני ערב הופיעו בצהריים, לפעמים יותר מאוחר, לפעמים יותר מוקדם. לפעמים יותר מפעם ביום. עיתוני בוקר הגיעו עם שחר לדלת המנוי, ועיתוני הערב נמכרו בעיקר בצעקות ברחובות וקצת בקיוסקים.
כאשר מצא אדם עניין להגיב על מה שקרא בעיתון, טרח לקחת נייר ועט, לכתוב ולשגר מכתב - עם בול - באמצעות הדואר אל מערכת העיתון. לפעמים היה מגיע בתוך יומיים־שלושה, ואם הוחלט לפרסמו, זה קרה במקרה הטוב שבוע לאחר הפרסום שהדליק את כתיבת המכתב. אבל זה היה עדיין אירוע עבור הכותב. העיתון התייחס אליו בפומבי. רוב מערכות העיתונים החזיקו עיתונאי אחד או יותר למיין את המכתבים ולענות על כולם. אלה שלא פורסמו גם זכו למענה. העיתונים הבינו שחשוב להראות לקוראים שקולם נשמע.
דוד בן־גוריון
ראשי המדינה - שאז כמו עתה חשבו שהעיתונים לא תמיד נחמדים אליהם - היו גם הם מגיבים לפרסומים. אבל להם היה טלפון והיו שליחים - כך שתגובתם הכתובה הגיעה למערכות העיתונים צ'יק־צ'ק. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, כעס על "מעריב" הרבה יותר מאשר על עיתונים אחרים - כנראה בגלל התפוצה המוחצת ובגלל היותם של רוב עורכיו תלמידי ז'בוטינסקי מובהקים. להלן קטעי התכתבות בינו לבין העורך הראשי השני של העיתון, אריה דיסנצ'יק.
היחסים בין דיסנצ'יק לבן־גוריון היו מאוד מורכבים. דיסנצ'יק, אף שהיה צמוד לז'בוטיסקי מיום ייסוד בית"ר ב־1923, כאשר היה בן 16, ועד שנפרד ממנו אחרי 11 שנים ועלה ארצה ב־1934, הבין שבן־גוריון הוא שיקים את מדינת ישראל ולכן תמך בו וניסה לעזור לו בכל דרך. אבל הוא גם האמין שעיתונים חזקים ודעתניים הם אמצעי חשוב להשגת המטרה העליונה של הגשמת הציונות. אי־לכך, בן־גוריון התרגז עליו מפעם לפעם עד שחדל לחלוטין לדבר איתו ולהתייחס אליו כאשר דיסנצ'יק חשף את פרשת לבון ועסק הביש. בשלב מסוים בן־גוריון אמר עליו שהוא נחש.
יצחק נבון
משה שרת
לא הצלחתי לברר אם העורך נענה לפנייה. מהיכרותי איתו אני בטוח שכן. המכתב הבא נשלח על ידי משה שרת - בכתב יד כמובן - ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של מדינת ישראל. בין השאר הוא היה קנאי לשפה העברית ובקי מאין כמוהו בכל רזיה.
מנחם בגין
ראש הממשלה השישי של ישראל היה ב־1966 חבר כנסת. מפלגתו, תנועת החרות, הייתה אז בתוך מהומה אדירה כתוצאה מניסיונו של שמואל תמיר לקרוא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין. והוא פונה לאריה דיסנצ'יק עורך "מעריב", ממייסדי בית"ר שממנה צמחה תנועת החרות:
אבא אבן
אבא אבן היה שר החוץ השלישי והכי מהולל של ישראל. יכולתו הרטורית והווכחנית הייתה לשם דבר ברחבי העולם. ב־1968 התחולל משבר בינלאומי זוטא כאשר ישראל החליטה לערוך את המצעד הצבאי של יום העצמאות לראשונה בירושלים המשוחררת. מזכיר האו"ם או תאנט מבורמה (היום שמה מיאנמר) ממש לא אהב את הקטע הזה ושיגר איגרת לישראל. דבר הגעת האיגרת ותוכנה פורסמו ב"מעריב". אבא אבן לא אהב את זה. הוא פנה לעורך:
יוסף בורג
מרטין בובר
אריק שרון
1986, ראש הממשלה השמיני שמעון פרס ושר האוצר העשירי יצחק מודעי הנהיגו מדיניות כלכלית קשה וכואבת (שהצליחה מאוד), הכוללת פיקוח הדוק על המחירים. מי שרצו להעלות מחירים חויבו לקבל אישור ממשרד המסחר והתעשייה. השר הוא אריאל שרון, לשעבר שר הביטחון השמיני של מדינת ישראל ויהיה ראש הממשלה ה־11 שלה.
לרשימה הזאת יתקבלו באהבה תגובות קוראים. אפשר טוקבקים, אפשר טלפונים סלולריים, וגם וואטסאפ או טלגראם. אפשר אי־מיילים כתובים אישית או בעזרת AI. אבל אפשר, רק בשביל האתגר והכיף, גם מכתבים כמו פעם: למצוא סניף דואר שהופרט ולא נסגר, להדביק בול עם רוק ולשלוח. יגיע צ'יק־צ'ק, תוך עשרה ימים - ויזכה לתשובה.
התרעות פיקוד העורף