בהתחלה הוא שיחק אותה קשה להשגה כשענה לטלפון ומעבר לקו נשמע קול של אישה. היא הציגה את עצמה כמתנדבת הקרן לרווחת נפגעי השואה. סיפרה לו שהייתה חברה בסיירת הקרן ועכשיו היא פונה לשלב הבא בפעילותה: כתיבת סיפורי חיים. וזה, אמרה לו, אם תרצה, זמן הסיפור שלך.
"תבררי מה זה 'מט סנדלרים'. אם תמצאי את התשובה, תחזרי אליי", אמר וסיים את השיחה. היא עצמה, שלא נוהגת להשקיע בגינונים מיותרים, מצאה את התשובה והדלת נפתחה לרווחה וכך גם שני לבבות. יועצת משפטית קשוחה, אם לילדים קטנים, וקשיש בן 87, מטופל בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע, חובב שחמט מושבע, חד כתער ועם הומור בריא יצאו לדרך משותפת.
קשה לכתוב סיפור חיים של אדם מבוגר. שני הצדדים יודעים שעל השולחן מונח שעון חול שקוף. ביום הולדתו אפתה למענו עוגת דובוש מרובת שכבות, בשאיפה להזכיר לו את טעם הילדות המוקדמת שדיבר עליה בערגה כה גדולה. היא נצמדה למתכון המקורי של יוז'ף דובוש מבודפשט. הוא לעס במרץ, כל כך לעס, עד שהצחוק השתלט על הלעיסה כשהוא אמר: "נו נו, מזל שיש לי ביטוח שיניים".
שניים יצאו יחד למקצה שכל מקטע בו הוא פרק חיים עטוף באהבה שהולכת ונרקמת כמו שרק שני זרים יכולים לרקום ביניהם כשהילדות ברקע. ורק השאלה מי יגיע ראשון ריחפה מעל בעקשנות ובהתמדה: הקץ או סיום המלאכה. ואת המלאכה יש להגיש ל"יד ושם", כדי שסיפורו יישמע.
שורדות ושורדי השואה החיים בינינו הולכים ומתמעטים. אם לא יספרו עכשיו, לא יספרו לעולם, והעולם ימשיך בשלו, כאילו לא קרה כמעט דבר.
כאילו האיש הזה הוא אכן מה שכתוב עליו ביבושת בוויקיפדיה. ניצב במשטרה. שרד את מלחמת העולם השנייה ועלה לישראל ב־1957. שימש בתפקידי ניהול בכירים במשרד האוצר ובמשטרת ישראל. נשיא קרנות השוטרים. כיהן בהתנדבות כמנכ"ל מרכז הארגונים של ניצולי השואה וכחבר דירקטוריון בחברה להשבת נכסי נספי השואה. כיהן כחבר בהנהלת "יד ושם". חיים שלמים ב־40 מילים.
ויסלבה שימבורסקה עלתה על כך בשירה "כתיבת קורות חיים" (על התרגום הנהדר: רפי וייכרט): "תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים / הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים / מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד, וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ". אבל מה עם כל היתר? היתר שחשוב לפעמים הרבה יותר מהעובדות.
חלק קטן מסיפורו מובא כאן. שי היה בן 6 כאשר ראה לראשונה בחייו ברחוב ראקוצי, שהיה נוף ילדות בטוח, חיילים גרמנים צועדים בביטחון. מגפיים שחורים, כפפות מהודקות, מבט גאה. "יפה", התפעל לעצמו מהסדר המופתי. אחרי חודשיים, כשעמד בפינה אחרת של אותו רחוב, ראה את החיילים גוררים אנשים על המדרכות ושמע את הצרחות. היופי נעלם.
זמן קצר לאחר מכן משפחתו אולצה לעזוב את דירתה בבית שנבנה בשנת 1526, ולעבור לדירה אחרת, כזו עם טלאי צהוב על הדלת. התעקש לקחת איתו כלי זכוכית מהבית. אחז אותם בידיו הקטנות, האמין שאם יוכל להעביר אותם בשלמותם - ישמור על הבית שהיה. השקית נפלה והזכוכית התנפצה על הכביש. הרסיסים זהרו באור החיוור של הבוקר, עד שנדרסו תחת מגפי החיילים.
כשהגרמנים התחילו לגרש יהודים מבתיהם, שי עמד בפינה, מביט באמו צועדת עם ההמון. בעלה של עובדת החנות שלהם, קצין במשטרה ההונגרית, זינק אל תוך ההמון, אחז באמו של שי ומשך אותה החוצה. "היא באה איתי", אמר לחיילים, מבלי לחכות לתשובה. שי ראה את אמו נעלמת מעבר לפינה עם האיש ההוא. מעולם לא העז לשאול מה היה שם. הילד הזה ראה הכל: את הגסטפו לוקחים את היהודים כדי לרצוח ולזרוק אותם בדנובה. את דודו החולה השעון על מקל, חוטף מכות רצח מאנשי צלב החץ, שהכריחו אותו לרוץ סביב יהודים.
באוקטובר 1944 הגרמנים הכריזו שכל משפחה יהודית תצטופף עם משפחות אחרות בדירות מסומנות. הדוד מוריץ, שעבד בעבודות כפייה בצבא ההונגרי, הצליח לברוח. באותו לילה נשמעו צעקות - ביקורת של צלב החץ. שי זכר את הנשימות של הדוד שנשאר מתחת למיטה, עד ששמע את הדלת נסגרת.
בינואר 1945 הגטו שוחרר על ידי הצבא הרוסי. קצין רוסי קפץ על שולחן, שלף את חרבו וצעק "בודפשט קפוט", ואז כולם יצאו מהמרתף. לא היה מה לאכול. שי שקל לפני המלחמה 32 קילו, 18 בסיומה. טעמו המר של מרק בשר הסוסים המבושל שאמו מצאה לא נשכח מבלוטות הטעם אבל כל מה שהכיר לפני נמחק. ב־9 במאי 1945 המלחמה נגמרה. בשביל שי בן ה־7 המלחמה נמשכה.
הם נשארו בכפר, אמו יצאה בכל בוקר עם שק על גבה לכפרים להחליף כלי מיטה באוכל. בשובה, פניה היו קפואים מרוח וכפות ידיה אדומות מהמאמץ. על גבה היה שק קמח, תפוחי אדמה וכמה שאריות לחם. "עכשיו יהיה מה לאכול", אמרה מותשת ושקעה בשינה. תמונות ועוד תמונות חזרו, לבשו מילים והועלו על הכתב.
לפני זמן קצר נפל גרגר החול האחרון בשעון השקוף. שי אור־צ'ילאג הלך לעולמו. מוזר לכתוב "במפתיע". זו דרכו של עולם. ובכל זאת, המוות הנכלולי תמיד מפתיע. ב"יד ושם" פספסו את המייל שנשלח אליהם עם סיפור חייו. לא היה מי שיגיד לו שהמלאכה הושלמה, כפי שחלם וייחל. זהו שיעור טוב באותה מידה שהוא כואב: אין זמן לכל ואין עת לכל חפץ או רצון.