אבל בנסיבות הבלתי אפשריות סביב הכינוס הזה - שהביא לעולם בית המשפט העליון בפסיקותיו העמוסות בניגודי עניינים והנעדרות ביסוס חוקי בעתירות שבית המשפט צד להן מול שר המשפטים - ההחלטה להחרים את האירוע הייתה המוצא הנכון והיחיד של קברניטי המדינה מהקונפליקט שיצר עבורם בג"ץ.
הסיבה לכך שהחרמה היא הדרך הנכונה במקרה זה היא העובדה שגם פסק דין בלתי חוקי בעליל של בג"ץ, המפקיע את סמכויות שר המשפטים המוקנות לו במפורש על פי חוק: לכנס את הוועדה למינוי שופטים שהוא עומד בראשה - הוא פסק דין הנחזה כמחייב. לכן, כל עוד לא בוטל בדרך חוקית זו או אחרת, אי אפשר להלין על מי שכדוגמת נשיא המדינה רואה עצמו מחויב לקיים את הטקס.
מצד שני, כאמור, החרמת הטקס על ידי מי שאין עליו חיוב מפורש להשתתף באירוע היא הצעד הנכון, אפילו הצעד המתחייב, כי לא ראוי להעניק לאירוע שחוקיותו מוטלת בספק מראית עין של לגיטימיות.
התקווה הסמויה שהניעה את ניסיון הפיוס הייתה כי הסכמה עם השר תוביל לבחירה פה אחד של נשיא בית המשפט העליון. החשיבות הלאומית של בחירת נשיא בהסכמה בעת הזו הצדיקה דבקות בשיטת הסניוריטי - ובחירה בעמית בתקווה שהתפקיד יפיח בו ממלכתיות. שהרי ברור לחלוטין שחצי המדינה, הרוצה להנציח שליטה אקטיביסטית "פרוגרסיבית" בבית המשפט, לא תוותר על עמית, וללא מינויו לנשיא לא תהיה הסכמה על מינוי שופטים.
חטא הסבירות
ולמי ששואל: חטאו של עמית, שעליו צריך למחול לו בדרך להסכמה, הוא בכך שיצר פריצה אקטיביסטית למגרשם של נבחרי הציבור, שאיני מוצא דרך להגדירה אלא במילה שאינני נוהג להשתמש בה כלל (כל שכן ביחס להתנהלותו של שופט) - מופקרת.
גם מי שמצדד בחקיקה שתאפשר במקרים מרחיקי לכת ביקורת שיפוטית על חקיקת יסוד, רוצה שהדבר ייעשה ברוב מיוחס מאוד בהשתתפות כלל השופטים. במציאות כיום נפסל חוק יסוד באופן חסר תקדים, כאשר שבעה מבין 12 שופטי העליון המכהנים סבורים שביטול חוק היסוד היה טעות ולכן התנגדו לו.
זאת, כאשר בדיעבד מתברר לכל כי כל מטרת הרפורמה הייתה בית משפט קצת יותר מגוון ומשקף. אלא שזה לא עניין בזמנו את אלפי צועקי "בושה" - ללא הרף, תחת כל עץ רענן, עד שנוצר הרושם שהתשלום היה לפי כמות החזרות על המילה ועוצמת הדציבלים.
הצעת לוין גם נועדה למהול את הדומיננטיות המוחלטת של שופטים ראויים, לא חשוב מאיזו יבשת ובלבד ששמה אירופה, בשופטים ראויים שמוצאם מיבשות אחרות.
היו בזמנו פרסומים כי הוועדה למינוי שופטים החליטה לחפש שופט ראוי ממוצא מרוקאי לבית המשפט העליון, אך למרבה הצער עלו המאמצים בתוהו. פרסומים כאלה, יותר משהם מוכיחים את היעדרם של שופטים ראויים שכאלה, מוכיחים את הצורך לכונן ועדה שתדע, ובעיקר תרצה באמת, למצוא אותם.
חטא האיזון
מסע שטיפת המוח ההיסטרי והשקרי נגד רפורמת לוין המקורית בא לעולם כדי ליצור חסם תודעתי בציבור, שינעל את הקשב לטיעונים הגיוניים ולשיח ענייני. בעזרת יתרון אבסולוטי במימון ושליטה מוחלטת במרבית אמצעי התקשורת, הצליח הקמפיין הנגטיבי למנוע דיון ענייני ברפורמה, שהניפוח, הדמוניזציה ובעיקר הפמפום שוטף המוחות הצליחו למתג אותה כמהפכה.
הבעיה עם המסר הזה היא יומרנותו. שהרי על פיו, רק בישראל בחירת השופטים היא מקצועית ובשאר העולם הפוליטיזציה שולטת בכיפה. המניע האמיתי להתנגדות לרפורמה של לוין וסער הוא שהיא מייצרת איזון ומסכלת את המזימה להציף את בית המשפט העליון מחדש בשופטים דוקטרינריים בצלמם ובדמותם של קודמיהם, בהזדמנות הראשונה שהשמאל ירכיב ממשלה.
בניגוד גמור למה שהוצג למפגיני קפלן ובלפור, החשש של השמאל מעולם לא היה יצירת רוב שמרני. הוא ידע שבזכות הווטו של שלושת השופטים וקולות נציג האופוזיציה ונציגי הלשכה אין סכנה כזו. מה שמדיר כעת שינה מעיניהם הוא הסעיף התמים וחסר המשמעות שאיש לא יורד לפשרו, שהתווסף לתוכנית לוין־סער: הווטו של נציג האופוזיציה.
הבעיה העומדת כעת בפני קברניטי האחים למרי היא איך מסבירים לציבור התנגדות כה עזה להצעה שאפילו הדיוטות מבינים שהיא מאוזנת והוגנת ומעמידה לרשות האופוזיציה יותר כלים ובלמים מכפי שיש לה כיום.
האמת הצרופה היא שכאשר מפזרים את כל מסכי העשן, השמאל נלחם בחירוף נפש מתחילת הקדנציה להנציח בית משפט עליון חד־צדדי שמורכב רובו מאנשי שמאל שונאי נתניהו. לשם כך הוא מוכן לסבול איזון מסוים כשהימין בממשלה, ובלבד שבתקופת ממשלות שמאל יוכל למנות שופטים על טהרת השמאל המקצועי. שהרי איזון היא מילה פוליטית שמקומה לא יכירנה במחוזות המקצועיות הצרופה.
התרעות פיקוד העורף