זהו, מאתמול אני בן 66, רשמית. זה קרה בט"ו בשבט. אלי סהר, קולגה, חבר והרב הספרדי שלי מעל ל־30 שנה, הביא פירות יבשים לאולפן, ושוב כעס עליי שאיני מציין את יום הולדתי לפי התאריך העברי בה' באדר, ובשנה מעוברת - באדר א'. אני רגיל לתוכחה שלו כבר הרבה שנים.
אני מתפלא בכל פעם מחדש, כשהוא מכיל את השאלות שלי על דת, על תעשיית הדת, על הפירושים והפרשנות של הדת, ובעיקר את הקטע שתפילות עוזרות – אבל למי, בדיוק?
אז גם אתמול, עם אריה מליניאק באולפן, עוד עגלה ריקה ועכו"ם כמוני, הוא לא התיר לאכול את סלסילת הפירות היבשים עד שנברך. מליניאק ואני הודענו מיד: "בירכנו על הבוקר", והוא חייך ואמר שצריך לברך בכל פעם שאוכלים.
סער פלסנר, העורך שלנו כבר המון שנים וכמובן הרב האשכנזי שלי, ביקש ממנו בטוקבק לשחרר אותנו. "אלי, יתחיל פה ויכוח, הקוף ומליניאק יאבדו את זה, והלך השידור. תתקדם".
אבל דווקא אז שאלתי את אלי: "מדוע ט"ו בשבט הוא חג דתי?". הוא שוב שאל מתי אהיה יהודי, וענה: "ביהדות, כל חג הוא דתי. גם חנוכה ופורים הם חגים דתיים".
"די, אלי, די. גם שני החגים קרו אלף שנה אחרי מתן תורה, ואני אומר אלף, כי אף אחד הרי לא יודע כמה שנים חלפו. רק מעריכים, כן? תראה לי איפה כתוב בתורה על ט"ו בשבט".
"נכון, לא כתוב בתורה, אבל כתוב במשנה. תורת ישראל התעדכנה במהלך השנים".
הוויכוח נמשך גם כאשר סער הוציא אותנו לפרסומות. "תגיד לי, אלי, מה אתה מהתורה 'האנטומיה של גריי', סדרה של 25 שנה? יש מעמד הר סיני? זהו, תם הטקס, נגמר. אין מאות תורות, יש אחת. לא כל באבא־בובה ממציא תורה משלו. מליניאק ואני מאמינים רק בלוחות הברית - נכון, מליניאק?".
"מה שתגיד, קוף, אני איתך". "רוני, אני צריך פעם אחת. תנו לי רק פעם להסביר לכם מה זו תורת עם ישראל. אבל אסור לכם להפריע לי, עד שאסיים. אני צריך 15 דקות, בלי הפרעה".
מליניאק צחק ואמר לו: "אותי שכנעת. לא יודע אם 15, אבל 10 דקות זה עליי. מה אתה אומר, קוף?". "אלי, אני ממש רוצה להגיד כן, אבל אתה מכיר אותי. אני שותק 15 דקות רק כשאני ישן. אתה תספר לי סיפור, יישרף לי פיוז, אני אתקיל אותך. לא מתאים, אני מכבד את האמונה שלך ושל סער, ואני אלחם בכל הזדמנות על האמונה שלכם, על הזכות שלכם להאמין ולקיים את כל המנהגים והמצוות. אותי לא תצליחו לשכנע".
בכל מקרה, עובדתית, ט"ו בשבט השנה הוא חג יוקרתי מאוד. לפי נתוני הלמ"ס, הפירות היבשים והפיצוחים התייקרו ב־4.6%, והתוצרת של הפירות הטריים ירדה בעשרות אחוזים בגלל המלחמה. אז מה בדיוק אנחנו חוגגים בט"ו בשבט? את היבוא של פירות וירקות מהעוילם גוילם?
אני שומע יותר מדי את דיירי אגם הדרעק משווים את השואה לביזיון של השבעה באוקטובר. זה לא מבוא להונאה, זו הונאה פר־סיי בכוונה תחילה, כדי לטמטם את הציבור. בורות היא אם כל חטאת. סמוצ'קנע גרנדמייזר, פיתהמר בן גביר ואורית "הנזל וגרטל", ועוד ערימה של כסילים שמצטטים אותם מזלזלים בשואה, מנציחים את הבורות, וייתכן שלא ירחק היום שבו יצהירו שהמדינה בכלל נוסדה רק כאשר ירושלים חוברה לה יחדיו והתחילו להתנחל ביו"ש.
בתקופת השואה לא הייתה לנו מדינה, לא רשויות אזרחיות ובטח לא צבא, שמאכערים סוג זי"ן מספרים לנו שהוא החזק בעולם. הוא נפל לשגגה, הצבא שלנו בשבעה באוקטובר. אבל הלו, כל העוילם גוילם טוען שאנחנו הכי־הכי טובים וחזקים.
יוהרה זה עוד חטא מטומטם, הרבה יותר מהבורות. כמו השימוש הפסול בתורה כצידוק הלכתי להפקרת אזרחים, להתעלמות והתנכרות לחיי חטופים ולמשפחותיהם, ולמי שנרצחו, נאנסו ונשרפו, חלקם בחיים – רק כדי להתנחל שוב בעזה, כתיקון להתנתקות, כי בלי התנחלות ברצועה, לא יהיה ניצחון מוחלט.
השואה לא הייתה תלויה במדינה ריבונית, אלא הייתה תוצר שיטתי של האומה הכי רצחנית ואנטישמית במאה ה־20. המציאות שלפיה ההנהגה של המדינ'ע לדורותיה לא מפסיקה להתנשק ולהתחבק עם צאצאי הנאצים, ומנהיגינו טוענים בחום שגרמניה היא ידידת אמת, לא משנה את המצב.
ביזיון השבעה באוקטובר הוא תוצאה של הפקרות של גועליציית האפסים, שטרם לקחה אחריות, ומערכת ביטחון שקרסה באבחה אחת, כמו מגדל קלפים.
הגועליציה משוכנעת שתפילות וקומבינות, חסדי השם, יעזרו לה להימלט מוועדת חקירה – אבל חבריה לא מפנימים שהאשמה הישירה שלהם היא לדיראון עולם! גם בעוד מאות שנים ילמדו תלמידים את רמת ההפקרות הזו שניהלו גועליציות של אפסים, חסרי כישורים מינימליים שנדרשים לניהול מדינה, בעוטף עזה מאז תחילת האלף הנוכחי. וזה קרה וקורה רק בגלל שיקולים פוליטיים בזויים ואפס מנהיגות בשני עשורים ויותר. אלה התוצאות, זו האמת - ואין אמת אחרת.
עוד לא הזכרתי כאן את יישובי קו הגבול בצפון. גם הם הופקרו מאז מלחמת לבנון השנייה, שהפסדנו בה ביג־טיים, אבל ההנהגות המופקרות עדיין טוענות שניצחנו.
כן, בטח, ראינו את חיזבאללה מתעצם, את הפרסים משתלטים על סוריה ולבנון, ומה עשינו? נתנו גרעפס בריא אחרי לגימת חצי בקבוק בירה וסיפרנו לעצמנו סיפור שאף אחד לא יכול עלינו, שכל העולם ואשתו פוחדים מאיתנו, כי אנחנו עבדאיית רק בעיניים שלנו. גם תפיסת הביטחון הזו, האסטרטגיה והטקטיקה - הן לדיראון עולם. כל עוד תהיה אנושות ותהיה מדינת ישראל, זה מה שילמדו תלמידים בבתי הספר.
על זיכרון השואה כבר לא יבזבזו יותר מדי זמן בעוד עשר שנים. אוטוטו הטבע יעשה את שלו, לא יהיו שורדים חיים. אבל היי, תחשבו על הכספים "הכלואים", איזו חגיגה תהיה כאן על הקרנות והחשבונות בארץ ובעולם, פרוספריטי אמיתי, חגיגי, כמו של רווחי הגז וקרן העושר.
כמובן שאנחנו, הפלבאים, לא נראה לירה סורית דפוקה מהמיליארדים. אבל למקורבים בהון־שלטון, לחניוקים, למתנחלים עם הגעלט־הפקר־הפקר־הגועליציוני, יהיה יופי. לא רק עגל הזהב, עדרים של עגלים מזהב יהיו להם כאן.
אבי האומה שלנו נורא מתוסכל. הוא מתעדכן בצווים של הבית הלבן ומאמש־מאמש מקנא. יותר ממחצית הציבור כבר הפנימו שמי שמנהל את העייסק בעזה זה דונלד, הנכד של פרידריך הגרמני, וממש לא אבי האומה. הוא מקבל רק הוראות והרשאות לפעול, אבל משחק את תפקיד משיח בן דוד לעילא ולעילא. אפילו שר הביטחון של אבי האומה, שרוליק הלבלר, מאיים על חמאס: "אם חמאס לא ישחרר את החטופים עד לשבת, ייפתחו שערי הגיהינום, בדיוק כמו שהבטיח נשיא ארה"ב".
צודק שרוליק הלבלר. אנחנו רק פרוקסי של דונלד, מתרגמים אותו לעברית מדוברת. שרוליק, כמו אדונו, מעדכן את הציבור: הוריתי, הנחיתי, נזפתי, איימתי, התרעתי. דונלד קצת ממהר עם הנדל"ן החלומי שלו בעזה, ואם כנופיית הטרור הרצחני לא תשחרר חטופים בשבת – הוא מתיר לנו לשרוף את הרצועה. יהיו חללים ופצועים לכוחותינו, והחטופים החיים עלולים לשנות מצב צבירה מחיים למתים, אז מה? לא יותר חשוב שיהיו מסלולי גולף ומלונות פאר? וגם לא ימותו אמריקאים, כן?
זה רק ישראלים, אז דונלד יגיד שזה היה צו השעה. מה שיגידו אצלנו אבי האומה וקולקציית האפסים שלו, ממש לא מעניין. אגב לוחמים, השבוע עדכנו את הציבור שבחטיבת החניוקים החדשה יש כבר 70 לוחמים, שזה באמת יופי. אם נמשיך לבנות את החטיבה בקצב הזה, בעוד שבע־שמונה שנים, אם ירצה השם, השוטר והשופט, נגיע לסד"כ תקני. אולי, לא בטוח, אבל אולי.
מדוע אבי האומה לא מודיע באופן רשמי על הפסקת הסיוע ההומניטרי לעזה, אם היום לא תתקבל רשימת החטופים שאמורים לשוב מחר? אולי הגיע הזמן להפסיק את הברדק עם סיוע שכולל קרוונים, חיות לשווארמה ואוהלים, ולהצהיר שממחר יש רק קמח, מים, שמן, בצל, חומוס, פול ותמרים, וכמובן תרופות?
תזונאי קליני הסביר לי שעם המוצרים שצוינו כאן, אפשר לשרוד חודשים. "קוף, אם החטופים שלנו היו מקבלים את המוצרים האלה פעמיים ביום, כל יום, כדי להכין מהם אוכל, הם לא היו נראים כמו שלושת הגברים שחזרו בשבת. הטינופות האלה הרעיבו אותם כשיטה". אני באמת חסר מושג בתזונה אופטימלית, אבל צריך להתחיל ממשהו, לא לאפשר למשל הכנסת 15 מיליון ליטר דלק, כדי שכנופיית הצ'וקומוקו שמתחפשת לצבא תנוע בטויוטות וג'יפים. אפשר ללכת ברגל, אומרים שזה בריא.
אז איפה אבי האומה? מחכה לאישור מדונלד? כל חטוף שעדיין חי נמצא בסכנת חיים ממשית. כל יום הוא קריטי, הנזק הוא בלתי הפיך, ומספיק לשמוע את משפחותיהם של החטופים ששבו. יש מגבלות על התבטאויות המשפחות, מחשש מובן וברור לחייהם של החטופים שעדיין חיים.
וביקום מקביל, אנחנו בשיגרע. אומנם דודי אמסלם בטיול השתטחויות על קברי צדיקים במרוקו, ואני מקווה בשבילו שהוא לא מחמיץ שום קבר, וגם אוכל ושותה טוב, אבל היעדרותו עושה חסד עם משפחות החללים והחטופים. ייתכן שהיה מגדיר אותם כפריבילגים. אבל מוישה גפני מסרב להביט בפניו של הורה, כי הוא בא לו ממש לא טוב. בעיקר משום שהוא מעכב אותו בסידור ושינוע הגעלט־קוידש.
ביום שני, אחרי הסופרבול ותנומה קצרה, הקדשתי שעות אחדות לצפייה בערוץ של אגם הדרעק, מדיון בוועדת הכספים. זה היה מזעזע, מופקר, מבחיל ומגעיל. הג'מעה של הגעלט דנה בתקצוב הפעילות של משכן נשיא המדינ'ע.
כך גיליתי שהצוות של הנשיא כולל 77 וחצי עובדים. מה זה חצי? עובד בחצי משרה. עלות השכר של הערימה הזו היא עשרות מיליוני שקלים וחצי, כי לא יודעים כמה באמת תהיה העלות האמיתית. הרפרנטית מהאוצר משערת, היא לא בטוחה.
מתכננים לבוז'י הרצוג משהו כמו 6 מיליון שקל, לטיולים בחו"ל, מאמש־מאמש חשובים. נכחו שם שני דיירים מאגם הדרעק, נאור שירי וולדימיר בליאק. הם הרגיזו נורא את מוישה גפני, כאשר דרשו להתמקד בכל סעיף בעלויות.
למשל, כמה טייל הנשיא בשנים קודמות, מדוע הוא משתמש בכנף של ציון, ולא טס בטיסה מסחרית. התברר סופית שטיסה מסחרית זולה הרבה יותר, המון יותר. אבל בוז'י שלנו לא מספיק חזק לומר לאבי האומה, ובעיקר לציבור: "אני לא טס בתועבה הזו. יש לי מחויבות לציבור, שרוב מוחלט ממנו נאבק לגמור את החודש בלי להגדיל את המינוס בבנק". מיד עלתה אצלי מחשבה מדוע אין לנו תואם של אילון מאסק, שמשרדו בוחן את הוצאות הממשל.
אני משוכנע מעל לכל ספק שאם היה מיליארדר ישראלי בודק את התשואה לעומת ההשקעה של הכסף הציבורי בנבחרי ציבור - צוות העובדים של הנשיא היה מקוזז במחצית, והכנף של ציון היה חוזר להיות גרוטאה בבסיס נבטים, עד להעברתו למוזיאון חיל האוויר. ואז הייתי לוקח את בני לטיול במוזיאון ומסביר לו: "אתה רואה, גיאצ'ו, זה המטוס של ביבי".
"הוא היה צריך מטוס לעצמו, כדי להוביל כביסה ולכבס אותה בחו"ל, וגם את התיק שאנל של אשתו שרה. זה תיק מאוד יקר, אז הם חששו לטוס בטיסה רגילה, כי יכלו לגנוב לה את כל המתנות ואת התיק כמובן, אם היו שולחים את עשרות המזוודות שלהם לקומת המטען בטיסה. אז כדי שהם לא יהיו בחרדות במהלך הטיסה, הציבור קנה לו מטוס. הבנת, צדיק שלי?".
איני אוהב לראות פרסומות של בנקים וקרנות שמפתות להשקיע רק אצלן. ברוררררר שהייתי מאוהב בפרסומות האלה, אם הייתי מופיע בהן ומחזיר הרבה גוזלים שאבדו בדרך לקופה של כיפוש. אבל זה לא יקרה לי, אז מותר לי לתעב את הסחורה, ובעיקר לקנא באלה שכן נבחרו להוביל את הקמפיין.
בדרך כלל אני מדלג על הפרסומות. לקח לילד ולכיפוש חודשים כדי ללמד אותי איך לתפעל את השלט ולהיכנס לתוכנית שרציתי, 40 דקות אחרי תחילתה. אבל גם בשיטה הנהדרת הזו, אני כושל יותר מדי, ואז קופץ לי גל תורן עם סיפור קורע לב על הנדיבות של בנק לאומי.
אני אוהב את גל, הוא תותח־על בתחומו, יש עליו. אבל לציניות של קמפיין צריך להיות גבול. בנק לאומי, שהוא גם הבנק שלי (בחודש שעבר גבה ממני עמלה בסך 31.10 שקל, הודיע לי במסרון, וכעסתי נורא על עצמי, שאני קורבן לטיפשותי), איתר ומצא צדיקים־על־אמת, שמצאו זמן לתרום מעצמם לאוכלוסייה בזמן המלחמה. אז הבנק, שהודיע על רווח נקי בתשעת החודשים הראשונים בשנה שעברה בסך 7.3 מ־י־ל־י־א־ר־ד־י־ם של שקלים, מימן לצדיקים האלה נופש בצפון.
נגיד שעלות המחווה הזו עלתה לבנק כמה מיליוני שקלים. זה סתם מספר, כי אין פה אלפי צדיקים, בקושי רב יש מאות. אז במה בדיוק מתגאה הבנק? הם לא לקחו אותם לטיול של פעם בחיים, בסך הכל לנופש בצפון. על זה להריץ קמפיין? עכשיו הציבור חושב שאתם יותר נחמדים אליו? שהפחתתם עלויות של ריביות, עמלות ועוד המצאות כמו בולים ואגרות?
הודעתי מיד לכיפוש, שרבצה על הספה לצידי, מכוסה בשמיכה עד האף, כאילו אנחנו חיים באיגלו בגרינלנד, שהבנק לא בא לי טוב. "מאמי, תן לי השלט", היא אמרה. "פרסומות זה לא בשבילך, אתה רק מחפש על מה להתלונן. חודשים אני מלמדת אותך איך מפעילים טלוויזיה, ואתה לא קולט. הולך אחורה וקדימה, ולא מבין את האפליקציה. תן לי, אני פה בשבילך". "כיפוש, על מה אני מדבר ועל מה את עונה. זה לא מרגיז אותך הקמפיין הזה?".
"לא, ממש לא, מאמי. אני אפילו לא רואה את זה ובטח לא מקשיבה. אני מנקה את הראש מכל היום. אתה הבנאדם היחיד שאני מכירה שמתרגז גם מפרסומת. יש לי באמת מזל שהפסקת להתרגז על זה שלא בחרו את רד בנד ומורן לאירוויזיון. אפשר את השלט? תודה, מאמי, תתרכז בתוכנית".
התוכנית שראינו באיחור הייתה "חתונמי", סוג של ניסוי במעטפת המגבלות של גברים ונשים, שכמהים לזוגיות ולאהבה. אני חומל עליהם, באמא. אף אחד בהפקה שמייצרת זיווגים על גבול הגרוטסקה, כדי לאפשר לצופים סוג של פיפ־שואו על מצוקתם של אחרים, לא אומר למשתתפים משפט פשוט: א־ה־ב־ה זה רק ארבע אותיות, שלוש הברות, שני מיואשים ולב שבור אחד. כן, שיברון לב זו התוצאה היחידה של הניסוי הזה.
המשתתפים והמשתתפות הם שפיצים בתחומם. מצליחים, ספורטאים ששולטים בתורות לחימה. יש גם תמיד רופאה או אחות, שזה חשוב, הרבה יותר ממינוי לשח"ל או לנטל"י. בתנאי כמובן, שהיא זוכרת איך לעשות החייאה, או שבכלל תרצה לבצע החייאה.
אני סבור שאני מתאים לצוות של מגישי התוכנית. כי בכל תוכנית מישהו שם חייב לומר את האמת, מעבר למשפט הבנאלי: "אני שמח שזה קורה לך. יש לנו עם מה לעבוד". אני הייתי אומר: "יקירי/יקירתי, זה לא זה, צריך לדעת מתי לוותר. תגידו די, מיציתי, ולכו לריאליטי אחר, אולי שם תצליחו יותר".
נ.ב
בגילי המופלג, חשבתי השבוע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. החלטתי שאני רוצה להיות משפיען רשת, שזה יופי של מקצוע. נכון, דוגמן אני לא. גם בלהתלהב מסבון לגבר, שמבוסס על חלב עיזים, כוסמת וזרעי עגבניית פרא, שהמציא השף אייל שני, אני חלש להחריד.
אבל בניגוד לפרסונות המדהימות שעובדים ועובדות במשפיענות (הלוואי עליי, כן?), אני מסוגל לנסח משפט שכולל חמש מילים, בעברית תקנית. אני גם יודע מי היה הרמטכ"ל השני, ומי זה דוד טבק. אז יאללה, תפנו אליי. בעצם תפנו לכיפוש, היא הרבה יותר נחמדה ממני. היא תדאג לכל מה שצריך, היא טובה בזה.