אחרי שסיפח את קנדה ופלש לפנמה, קנה את גרינלנד והקים ריביירה בעזה - הוא איים ב"כולם תמורת כולם" עכשיו ואם לא - מלחמה. זה הזמן שנפנים שיש לנו עסק עם תינוק מגלומן טיפש ובור בעל יכולת היזק גלובלית. ואז לספוג ולהתעלם עד שייעלם.
גם השבוע התחוללה דרמה בערוצי התקשורת. חמאס איים לעצור שחרור חטופים, ולאחר מכן בנימין נתניהו ודונלד טראמפ איימו במלחמה. מאז הקרב בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן לא הייתה דרמה בסדר גודל כזה. בחיים האמיתיים אמורה הקואליציה להתפרק אחרי אקורד סיום חילופי כולם בעד כולם, או שגל הזעם ישטוף את קריית הממשלה עד אחרון עכבריה, כאשר הממשלה תחצה גשר אחד יותר מדי.
נתניהו חזר מוושינגטון כמנצח, אך בחיים האמיתיים הוא הוכה אנושות. מדובר בקריסה טוטאלית של ניהול המשברים באיראן, בעזה ובגדה. בתמורה קיבל נתניהו מטראמפ פסק זמן בצורת "ריביירה" לטובת המאמץ לתחזק את הקואליציה בעזרת התעתוע הנדל"ני בעזה ומילות הקסם "הגירה מרצון" ו"סיפוח", שאמורות להצדיק את תמיכת שני פרחחי הציונות הדתית־לאומנית בממשלה.
בחיים האמיתיים בקרב אלו שמחוץ לטווח מכונת הינדוס התודעה, ההתפכחות מהתעתוע של טראמפ לקחה כשבוע. האדם הסביר אמור להבין ש"המפגש ההיסטורי" בבית הלבן, כלשון הכתבים, אכן היה היסטורי. הוא ניפץ מדיניות שקרית ואסונית באיראן, ברצועה ובגדה.
נתניהו ישב ליד טראמפ בחיוך מאולץ ובפרצוף חפוי. בבריטון סדוק הוא קשר כתר אחר כתר למלך הזחוח שעף על עצמו. שנים בנה נתניהו את כל אסטרטגיית החוץ והביטחון של מדינת ישראל על שתי הנחות יסוד. הראשונה, "איראן איום קיומי לישראל ולעולם, מחר פצצה - היום תקיפה". השנייה, חיסול הרשות (אש"ף!) באמצעות דיכוי בגדה וחיזוק חמאס ברצועה. עכשיו אומר לו טראמפ: תשכח מאיראן, תעשה את הדבר הנכון עם חמאס ותכניס את הרשות לרצועה דרך מעבר רפיח. אני לא מבין איך הסטירות הללו הפכו למסע ניצחון וזכו לתשואות הקואליציה.
ואיך הגיב ביבי שלנו על המכות שחטף? נכון. בדיוק כמו ביחסי BDSM: "הרעיון הטוב ביותר ששמעתי", הוא התפעם בפוקס ניוז. "לאפשר לעזתים לעזוב? מה רע בזה?", עפעף בעיניים תמהות. "בחסות חיילים אמריקאים?", שאלו אותו. "לא לא", הגיב נתניהו לפוקס ניוז, "זה הג'וב שלנו".
נתניהו יודע שטראמפ קשקש, אלא שהוא בונה על ביביסטים שיקנו את ה"ריביירה" של טראמפ כאילו מחר טרנספר. ועכשיו ברור לכולם למה נפלו כמעט אלף חיילי צה"ל (והספירה נמשכת): כדי שג'ארד קושנר יבנה בכסף סעודי מלונות בקו הים של עזה, ומשפחת טראמפ תגזור עמלה.
אין ספק שנתניהו מבין שמדובר בשטויות, אבל יש לו תמונת ניצחון: טראמפ והוא יושבים זה ליד זה בחדר המצב של ניהול העולם. שניהם במקטורנים כהים וחולצה לבנה, כאילו יצאו מקאסט של דיסני. הסצינה כולה הייתה זחילה לקנוסה כדי לגרד משהו שיאפשר לנתניהו לחזור ללא סקילה מצד אנשיו.
בכירים בוושינגטון מדווחים שיש באגו המנופח של טראמפ יותר מקורט זדון קטנוני, והוא נהנה מכל רגע שבו רמס את האיש ששכנע אותו בקדנציה הראשונה, בעזרת מודיעין מבושל, לבטל את הסכם הגרעין של ברק אובמה. אקט שהאיץ את תוכנית הגרעין האיראנית לסף פצצה, ועכשיו מנסה טראמפ להיחלץ מהטעות של אז בטענה שההסדר שלו יהיה טוב יותר מזה של אובמה. תקיפה באיראן? תשכח מזה, הבהיר טראמפ ולא טרח להביט בנתניהו.
השאלה היא מי ירוויח מתוכנית מרשל (שיקום אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה) בגרסת הריביירה באספמיה של טראמפ, והתשובה היא הקואליציה. לכאורה הם זכו בלוטו (לגיטימיות לטרנספר), אך בחיים האמיתיים השאלה היא כמה דקות חמצן יצליחו נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר לגרד כדי להנשים את הקואליציה. והתשובה כאמור היא עד אחרי הפעימה האחרונה.
משיחיים, פוליטיים ואישיים
בינתיים שום דבר לא השתנה בעקבות האופרטה דה לה חרטא בבית הלבן. בדרך יהיו תירוצים ופרובוקציות, ישראל תצא מעזה, ונתניהו יגשים בסופו של דבר את ההסכם שחתם מול סנוואר האח. מקהלת האווזים סביבו תגעגע שהוא המנהיג, האיש שהביא את הבשורה בעזרת טראמפ, אבל ל"הישג" הזה יש כמה וכמה אבות ואמהות. ביניהם ג'ו ביידן, קטאר, חמאס, עינב צנגאוקר וההזדהות הציבורית עם משפחות החטופים, שהפכו לכלי פוליטי בגיבוי תקשורת המיינסטרים.
הטרגדיה הלאומית האמיתית היא תפקוד צה"ל: כל יום בעזה ובשטחים ללא אופק מדיני מחייב המשך לחימה בלי קשר לימין או שמאל. הממשלה משותקת מדינית (טראמפ זה לא מדיניות, זה קרקס), והמדינה וצה"ל לכודים בסיטואציה אכזרית: לא ניתן להסתלק צבאית מעזה בלא שיזנבו בנו, בלא שהטרור יגלוש לתוככי ישראל, ובתחושת חמוצה של כישלון ושכול.
הדרך שבה נתניהו ושות' מתמודדים עם החיים האמיתיים היא פעילות צבאית מעגלית סביב הרתעה, סיכול, שכול ונקם. כאילו כל תכליתם בחיים של אויבינו הארורים היא להרוג בנו, ולכן אנחנו נידונים "להמשיך בלחימה". זו קואליציה שנלחמת על שרידותה באמצעות חיילים שנקלעו לרחובות הגרילה פינת גזירת גורל, שמחייבת מלחמה נונסטופ.
המשימה היא שרידות הקואליציה. עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, עד שנתניהו ויריב לוין יצליחו לפברק קונסטרוקציה פוליטית משפטית שתייתר בחירות. וכל הטוב הזה קורה כאשר למערכת השיקולים המבצעית העליונה של צה"ל, שהיא ביטחון ישראל, חברו שיקולים משיחיים, פוליטיים ואישיים.
בשלב זה ההסכם תלוי באמריקאים, רק שבכל יום הם מוכיחים שאין להם מושג מה הולך כאן. סטיב וויטקוף הוא היהודי התורן שתפקידו להזדהות רגשית עם הציבור הישראלי. זוכרים את הדוד מאמריקה? בימי הצנע של שנות ה־50 הוא היה שולח לנו חבילות ביגוד, מזון וסיגריות קנט (לפעמים גם מרלבורו). הדיל היה: אתם תקימו מדינה בדם ובצנע, אנחנו נקים בארה"ב רכבת אווירית בסגנון אמזון ועלי אקספרס.
וויטקוף של היום הוא הדוד מאמריקה שבא להציל אותנו, הפעם מעצמנו. הוא לא הנרי קיסינג'ר, שאמר LET THEM BLEED, אלא הוא הדוד המנחם, גיבור הסצינה מחממת הלב עם התצפיתניות. בחיים האמיתיים הוא האיש שבישל ברותחין את ביבי יום לפני המפגש בבית הלבן והגיש אותו Well done לטראמפ.
גם אם כולם מבינים שטראמפ מקשקש את סיפורי הריביירה שלו, וויטקוף מגן עליו. בבית הלבן אולי לא מבינים בדיוק כיצד עובדת הדינמיקה של המזרח התיכון (סכסוכי שבטים לא ממש מעסיקים אותם). אבל כולם מבינים שעם הקואליציה המשיחית הזו לא תהיה פריצת דרך בנושא הפלסטיני. הדרך היחידה היא באמצעות חשיבת ביליארד: הכה בכדור של החזרת כל החטופים, ופגעת בכדור של פירוק הקואליציה.
זו הסיבה שוויטקוף יוצא להגנת תוכנית הריביירה: "כולם רוצים לראות שלום באזור, שיביא לחיים טובים יותר עבור הפלסטינים. חיים טובים אינם בהכרח קשורים למרחב הפיזי". צודק וויטקוף. הבעיה היא שאם זה נכון לגבי הפלסטינים, זה נכון גם לגבי חלק גדול מאזרחי ישראל.