נתניהו חזר מוושינגטון כמנצח, אך בחיים האמיתיים הוא הוכה אנושות. מדובר בקריסה טוטאלית של ניהול המשברים באיראן, בעזה ובגדה. בתמורה קיבל נתניהו מטראמפ פסק זמן בצורת "ריביירה" לטובת המאמץ לתחזק את הקואליציה בעזרת התעתוע הנדל"ני בעזה ומילות הקסם "הגירה מרצון" ו"סיפוח", שאמורות להצדיק את תמיכת שני פרחחי הציונות הדתית־לאומנית בממשלה.
בחיים האמיתיים בקרב אלו שמחוץ לטווח מכונת הינדוס התודעה, ההתפכחות מהתעתוע של טראמפ לקחה כשבוע. האדם הסביר אמור להבין ש"המפגש ההיסטורי" בבית הלבן, כלשון הכתבים, אכן היה היסטורי. הוא ניפץ מדיניות שקרית ואסונית באיראן, ברצועה ובגדה.
נתניהו ישב ליד טראמפ בחיוך מאולץ ובפרצוף חפוי. בבריטון סדוק הוא קשר כתר אחר כתר למלך הזחוח שעף על עצמו. שנים בנה נתניהו את כל אסטרטגיית החוץ והביטחון של מדינת ישראל על שתי הנחות יסוד. הראשונה, "איראן איום קיומי לישראל ולעולם, מחר פצצה - היום תקיפה". השנייה, חיסול הרשות (אש"ף!) באמצעות דיכוי בגדה וחיזוק חמאס ברצועה. עכשיו אומר לו טראמפ: תשכח מאיראן, תעשה את הדבר הנכון עם חמאס ותכניס את הרשות לרצועה דרך מעבר רפיח. אני לא מבין איך הסטירות הללו הפכו למסע ניצחון וזכו לתשואות הקואליציה.
אין ספק שנתניהו מבין שמדובר בשטויות, אבל יש לו תמונת ניצחון: טראמפ והוא יושבים זה ליד זה בחדר המצב של ניהול העולם. שניהם במקטורנים כהים וחולצה לבנה, כאילו יצאו מקאסט של דיסני. הסצינה כולה הייתה זחילה לקנוסה כדי לגרד משהו שיאפשר לנתניהו לחזור ללא סקילה מצד אנשיו.
משיחיים, פוליטיים ואישיים
הטרגדיה הלאומית האמיתית היא תפקוד צה"ל: כל יום בעזה ובשטחים ללא אופק מדיני מחייב המשך לחימה בלי קשר לימין או שמאל. הממשלה משותקת מדינית (טראמפ זה לא מדיניות, זה קרקס), והמדינה וצה"ל לכודים בסיטואציה אכזרית: לא ניתן להסתלק צבאית מעזה בלא שיזנבו בנו, בלא שהטרור יגלוש לתוככי ישראל, ובתחושת חמוצה של כישלון ושכול.
הדרך שבה נתניהו ושות' מתמודדים עם החיים האמיתיים היא פעילות צבאית מעגלית סביב הרתעה, סיכול, שכול ונקם. כאילו כל תכליתם בחיים של אויבינו הארורים היא להרוג בנו, ולכן אנחנו נידונים "להמשיך בלחימה". זו קואליציה שנלחמת על שרידותה באמצעות חיילים שנקלעו לרחובות הגרילה פינת גזירת גורל, שמחייבת מלחמה נונסטופ.
גם אם כולם מבינים שטראמפ מקשקש את סיפורי הריביירה שלו, וויטקוף מגן עליו. בבית הלבן אולי לא מבינים בדיוק כיצד עובדת הדינמיקה של המזרח התיכון (סכסוכי שבטים לא ממש מעסיקים אותם). אבל כולם מבינים שעם הקואליציה המשיחית הזו לא תהיה פריצת דרך בנושא הפלסטיני. הדרך היחידה היא באמצעות חשיבת ביליארד: הכה בכדור של החזרת כל החטופים, ופגעת בכדור של פירוק הקואליציה.
זו הסיבה שוויטקוף יוצא להגנת תוכנית הריביירה: "כולם רוצים לראות שלום באזור, שיביא לחיים טובים יותר עבור הפלסטינים. חיים טובים אינם בהכרח קשורים למרחב הפיזי". צודק וויטקוף. הבעיה היא שאם זה נכון לגבי הפלסטינים, זה נכון גם לגבי חלק גדול מאזרחי ישראל.
התרעות פיקוד העורף