חשיפה: "נאום הדיקטטור" של ראש הממשלה נתניהו בקבינט - "חי בעולם אחר" | בן כספית

אני רוצה גם

קשה לדעת אם הדובר, נתניהו, שעד לאחרונה נמנה עם מגיניה הגדולים של מערכת המשפט הישראלית, תכנן את ההתפרצות הזו, או שהיא נפלטה לו בהתקף של זעם או שיכרון כוח. כך או אחרת, הדברים הכו בתדהמה את הנוכחים בחדר. ישבו שם כל בכירי מערכת הביטחון. ראשי הארגונים, בכירי המודיעין, אנשי מטה החטופים המיוחד. ישבו שם גם השרים. גם הם הופתעו. לא מהתוכן כמו מהצורה. ומהפורום שבו בחר נתניהו.

מסע הטיהורים של טראמפ ברחבי הממשל האמריקאי, מסע שלא היה כדוגמתו בתולדות ארה"ב, מעורר כנראה את קנאתו של נתניהו. הוא אוכל את הלב אל מול הקלות שבה טראמפ מפטר את כל אלה שחקרו אותו, דיברו נגדו, או סתם לא באו לו טוב בעיניים. גם הוא רוצה. הוא רואה איך טראמפ הורס ובונה מחדש את מערכי המודיעין ואת מערכת הביטחון, את משרד המשפטים והתובע הכללי, איך הוא מעיף את כולם הביתה ומשתלט על הכל, ושואל את עצמו למה כאן זה כל כך קשה.

התשובה פשוטה: ראשית, טראמפ אכן פועל נגד הדמוקרטיה האמריקאית. אבל זו הבעיה שלהם. הדמוקרטיה האמריקאית חזקה. יש לה חוקה מבוצרת ואימתנית שמגינה על עשרות זכויות אדם ופרט. יש להם מסורת ליברלית. יש להם שני בתי מחוקקים נפרדים שמייצרים חגורת הגנה נוספת. יש להם הגבלה לשתי קדנציות. בישראל אין איזונים ובלמים מהסוג הזה. בישראל יש רק אותנו, אלה שבלמו בגופם את הניסיון הקודם לפרק את הדמוקרטיה הליברלית. מתברר שזה היה רק הפרומו. המבחן האמיתי עוד לפנינו.

נאומו של נתניהו הוקדש, כאמור, ל"נאמנות", אבל עסק בדיקטטורה. דבריו של ראש הממשלה גרמו ללא מעט לסתות בחדר להישמט. אנשים הציצו זה בזה, בלי לעורר תשומת לב, כדי להיות בטוחים שזה אכן קורה. שהם לא חולמים. אבל זה קרה. הם לא חלמו. הסיוט הזה מתרחש באמת.

אלא שבפעם הזו, יותר מעשור לאחר הפעם ההיא, מוטציית הנאמנות התנפחה לממדים אחרים לגמרי. כאילו מישהו הזריק לה סטרואידים. הפעם, זה כבר לא רק מועמד לתפקיד רגיש במיוחד שנשאל בשיחה פרטית על נאמנותו. הפעם זה פורום מורחב הכולל את כל ראשי מערכות הביטחון והמודיעין ששומע על הצורך בנאמנות אישית. הרמז היה ברור לכולם: מי שלא "יתיישר", לא יהיה.

"כוכב" הנאום היה, כמובן, הנשיא דונלד טראמפ. "תסתכלו על טראמפ", אמר נתניהו, "הוא עושה באמריקה שלושה דברים: הוא הקיף את עצמו באנשים שנאמנים לו ורק לו באופן אישי, הוא פיטר את כל האנשים שאינם נאמנים לו, והוא מחסל את הדיפ סטייט ביסודיות ובעקביות".

עושה רושם שהקלות שבה משתלט הנשיא טראמפ על המערכת האמריקאית מעוררת בנתניהו רגשות קנאה עזים. הוא נראה כמו גרופי של טראמפ, שחושק בהטבות שלהן זוכה האליל שלו.

על סיפה של הפיכה

כשנודע לי על "נאום הדיקטטור" של נתניהו בקבינט, נזכרתי באירוע דומה, רק בזעיר אנפין, שהתרחש לפני שנים ארוכות. זה קרה באמצע שנות ה־90, עוד בטרם נבחר נתניהו לתפקיד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה. הוא הגיע לשמחה משפחתית של אחד ממקורביו בתל אביב, היישר מנמל התעופה, שם חזר (עם "רעייתי") מביקור בארה"ב.

הוא פתח שולחן וסביבו הצטופפו מקורבים ומעריצים. עיניו נצצו. הוא הרביץ בשומעיו הרצאה שעסקה בפוליטיקה ותקשורת אמריקאית. "אמריקה זה לא מה שאתם חושבים", אמר לשומעיו, "אמריקה זה לא כל הליברלים והשמאלנים בניו יורק ובוסטון ולוס אנג'לס, אמריקה זה מה שיש ביניהן, ביבשת. וזה הולך להשתנות. הולכת לקום באמריקה רשת תקשורת שתשנה את המציאות התקשורתית, את סדר היום. לאלה שמושתקים יהיה עכשיו קול. זה יביא שינוי אמיתי".

נתניהו ניבא בשיחה הזו את הקמתה של רשת פוקס. אני מעריך שהוא קיבל את המידע ישירות מרופרט מרדוק, או מאחד ממקורביו. עוד באותה שנה ייבחר נתניהו לראש ממשלת ישראל ויפסיד את השלטון כעבור שלוש שנים כאוטיות. הוא ספג מכה, אבל לא הובס.

לאנשיו אמר אז שהוא מתכוון לחזור, אבל בדרך אחרת לגמרי. הוא ייפרע מאלה שהדיחו אותו: התקשורת, האליטות והמערכת המשפטית. "אנחנו נחזור ותהיה לנו תקשורת שלנו", הודיע. הוא גם קיים. בגלגול הראשון זה היה "ישראל היום", עד שהאדלסונים התפכחו. עכשיו זה ערוץ 14 וסביבו תמנון תקשורתי עכור ועצום ומכונת רעל אימתנית ברשתות החברתיות.

באליטות הוא נלחם בכל הכוח כבר זמן רב. מול המערכת המשפטית הוא בחר בטקטיקה שונה: להפוך את עצמו למגן הגדול שלה, כדי לזכות בחסינות. כשהחסינות הזו התפוגגה עם הגשת כתבי האישום נגדו, הוא התהפך בתוך שניות ויצא למלחמת שמד.

בתוך כל זה, צץ באמריקה מישהו שעשה כל מה שנתניהו חשש, עדיין, לעשות. טראמפ היה זה שהכתיב לנתניהו את דרך הפעולה בפעם הקודמת (כשנבחר ב־2016, זמן קצר אחרי שביבי ניצח בבחירות 2015), ועכשיו אנחנו רואים את אותו הדבר בדיוק, רק על סטרואידים. טראמפ היה זה שלימד את נתניהו לא לפחד מהכאוס אלא להפך, להשתמש בו.

התהליכים שמתרחשים בשנים האחרונות בישראל ו"נאום הדיקטטורה" של נתניהו בפתח ישיבת הקבינט, מדירים שינה מעיניו: "בדיקטטורה בכירי המודיעין חייבים להשמיע למנהיג מה שהוא רוצה לשמוע", אמר לי בשיחת טלפון אתמול, "בישראל היה עד עכשיו מודל תקין ויעיל של יחסים בין מערכת המודיעין למקבלי ההחלטות. המערכת הייתה עצמאית, כפופה לדרג המדיני, אבל לא מתכופפת בפניו. לרבים בדרג המדיני היה ניסיון ביטחוני או מודיעיני, הייתה הערכה הדדית בין המערכות. עכשיו כל זה מתערער ונסדק.

"העיקרון המכונן של היחסים האלה", אומר פרופ' בר־יוסף, "הוא מה שנקרא 'אמת לשלטון'. העובדה שחייבים לפרוס בפני מקבלי ההחלטות את תמונת המודיעין האמיתית, ללא כחל ושרק. בארה"ב, לשם השוואה, המצב בעייתי יותר. כשהנשיא רוצה לפלוש לעיראק, מערכת המודיעין מנפקת לו דוח שמאפשר את זה. אצלנו זה היה עד עכשיו בלתי אפשרי. ועכשיו, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, יש איום ממשי על עצמאותה של מערכת המודיעין.

"מדובר במערכת רגישה מאוד לשינויים מהסוג הזה. היא חייבת להיות מדויקת. היא לא יכולה לעשות מניפולציה על המציאות או על האמת בהתאם לדרישות פוליטיות. ואם מה שמעניין עכשיו את השלטון זה קודם כל הנאמנות, אז המודיעין הוא הראשון שייפגע. אתה רואה את זה באיום המתמשך על ראש השב"כ רונן בר, שרק ילך ויחריף עכשיו. ראש אמ"ן החדש כבר קיבל נזיפה כי העז להניח התרעה מקצועית בדיון סגור. אם הדרג הנבחר יצליח לכופף את השב"כ, אמ"ן והמוסד בהתאם לרצונותיו, אנחנו בצרה גדולה, במדרון חלקלק".

חשוב להזכיר כאן שאין בישראל שום חובה חוקית בנאמנות למנהיג. ישראל אינה דיקטטורה, עדיין. החובה המוטלת על כל אזרח, מראשי מערכת הביטחון ועד אחרוני האזרחים, היא ציות לחוק. הנאמנות הנדרשת היא לממלכה, לא למלך. צה"ל כפוף לקבינט, דרך שר הביטחון, אבל כל אלה כפופים לחוק. המשטרה כפופה לחוק. מערכת המשפט כנ"ל. על כל אלה קורא כעת תיגר בנימין נתניהו. אנחנו ניצבים עכשיו על סיפה של ההפיכה, על קו פרשת המים. אם הוא יצליח לעולל (גם) את זה, המצב עלול להיות בלתי הפיך.

דיפ סטייט קטארי

בדבריו בפני הקבינט, "מתיישר" נתניהו עם תיאוריות הקונספירציה ההזויות ביותר שמפיצים חסידיו, בראשות בנו. סיפור ה"דיפ סטייט" האפל ששולט במדינה בזרועות תמנון חשאיות וזומם מזימות נגד ראשיה, בניגוד לדמוקרטיה. הדיפ סטייט הזה קיים בעיקר בדמיונו של נתניהו. האנשים שאותם הוא מאשים בקשירת קשר נגדו והדחתו, הם אנשים שהוא מינה, ממעמקי הבייס הימני־דתי שלו־עצמו. אנשים כמו רוני אלשיך, אביחי מנדלבליט, אתמול הצטרף לדעתם אפילו יורם כהן, ראש השב"כ לשעבר (גם הוא מינוי של נתניהו), בריאיון אצל רוני קובן.

זה לא אומר שאין בישראל דיפ סטייט. יש ויש. דיפ סטייט של קטאר. כל מה שצריך זה לאסוף את כל חלקי הפאזל ולחבר אותם זה לזה. אזהרה: מה שנגלה לעיני הציבור בזמן האחרון הוא חלק קטן, אפס קצהו של הקרחון. בואו נחזור על עיקריו:

בשבועות ובחודשים הראשונים שאחרי טבח 7 באוקטובר, התקיים בישראל ויכוח, יש הסבורים שזו הייתה מלחמה של ממש, על זהות המתווכת שבה צריכה להשתמש ישראל במגעיה עם חמאס. רבים במערכת הביטחון חשבו שצריך ללכת על מצרים. השב"כ הוביל את הקו הזה. רבים אחרים חשבו שצריך להעדיף את קטאר. ראש המוסד הוביל את הקו הזה. ראש הממשלה הכריע: קטאר.

מה בין קטאר למצרים? עם מצרים יש לישראל הסכם שלום שעומד בכל המבחנים קרוב ל־50 שנה. עם קטאר היחסים הרשמיים הם מלחמה. עם מצרים יש לנו גבול משותף ואינטרסים משותפים, למצרים יש שער כניסה לעזה, השער היחיד לעזה חוץ מהמעברים בצד שלנו. לקטאר אין גבול עם מצרים, ואין גבול עם ישראל. מצרים רואה באחים המוסלמים, המפלגה האם של חמאס, אויב מר. זה גם מה שהמצרים חושבים על חמאס עצמו. קטאר היא־היא אחים מוסלמים, וחמאס, מבחינתה, הוא אח קטן. המצרים מתעבים את חמאס ורואים בו איום על הביטחון הלאומי שלהם. הקטארים מממנים את חמאס, נותנים מקלט לבכיריו, מפיצים את משנתו באמצעות תחנת השידורים האימתנית שלהם, אל־ג'זירה, שנתפסת כמחרחרת ההסתה והשנאה האנטי־ישראלית הגדולה בעולם.

הנגבי שכח לציין את מאמציה ההומניטריים של קטאר לאורך השנים שהובילו "לתקופה הזו", בהעברת מזוודות המזומנים לעזה (לבקשת נתניהו). אגב, העובדה שגם בנו וגם רעייתו של נתניהו התגוררו זמן ממושך במלונות פאר בבעלות קטארית במיאמי, לא רלוונטית לענייננו וכל מסקנה אחרת שיסיק הקורא, על אחריותו.

עוד מבצע השפעה

הנ"ל הועסק כיועץ מיוחד לענייני צבא במהלך המלחמה אצל נתניהו. אבל הוא הועסק בקומבינה. מכיוון שלא עבר תחקיר ביטחוני ואי אפשר היה להעסיק אותו ישירות בלשכה, הוא "כאילו" עבד בלשכת המנכ"ל יוסי שלי, אבל בתכלס הסתובב עם נתניהו בשטח, טס איתו במסוק, ישב בכל הדיונים הכי רגישים שאפשר להעלות על הדעת. כשבמקביל, אתם כבר יודעים. זה נראה ונשמע כמו "גבעת חלפון", אבל זה לא סרט של אסי דיין. אלה חיינו במקום הזה, בזמן האחרון.

אז את פלדשטיין נתניהו מכיר, מוקיר ומשבח כציוני ופטריוט. את מי הוא טינף השבוע? את מאיר דגן. גיבור ישראל שהשקיע את כל חייו במעשים, לא בדיבורים, למען ביטחוננו. נתניהו איבד את שאריות הכבוד העצמי וההגינות שלו כשאמר במהלך עדותו בבית המשפט ש"דגן סיכן את ביטחון ישראל".

ברק חזר אז מפגישה עם ראש ה־CIA בוושינגטון עם התובנה הזו. דגן, שהיה בפגישה דומה זמן קצר אחר כך, שמע דברים הפוכים לגמרי. זו הייתה תמצית הוויכוח. גרסתו של דגן הייתה מדויקת בהרבה. כל המעורבים בדבר יודעים את האמת הזו, מה שלא מפריע לנתניהו להפוך את מאיר דגן, לאחר מותו, למי שפגע בביטחון ישראל. למרבה הפלצות, את העלילה הזו מפיץ בנימין נתניהו, שאין בעולם כולו מי שגרם לישראל נזק ביטחוני רב יותר, כולל אסון 7 באוקטובר, אבל לא רק.

"התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים הכלכליים של מדינת ישראל", כתבה עליו ועדת גרוניס בפרשת הצוללות וכלי השיט, בדוח הביניים שלה.

נחזור להתחלה: אפשר להגיד שצלחנו בהצלחה את הקורס "מבוא לדיקטטורה". נאומו של ראש הממשלה נתניהו בקבינט והדברים המתרחשים סביב מדגימים את העובדה שישראל היא כבר מדינת סף דיקטטורית. העובדה שאף אחד לא מעלה בדעתו להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר 7 באוקטובר (וגם חקר "קטארגייט"), ההשתקה של ראש אמ"ן כי אמר את דעתו המקצועית, הטינופים נגד הרמטכ"ל עד שנשבר, המסע המזוהם נגד ראש השב"כ, ההיעלמות של חקירות שחיתות מהמשטרה, שכבר נפלה, והשב"ס שנפל עוד לפניה, ההחרמה של טקס ההשבעה של נשיא בית המשפט העליון. אלה לא סימנים מעידים, אלא הדבר עצמו. הצפרדע מבושלת והשולחן ערוך לסעודה הגדולה. היחידים שיכולים לעצור את זה, הם אנחנו (באמצעים חוקיים בלבד, כמובן).