ככתב שמסקר את עוטף עזה מאז השבעה באוקטובר, אני רגיל לשמוע את אותה תשובה מתושבי האזור בכל פעם שאני שואל על תהליך השיקום: "זה יוכל להתחיל רק כשהחטופים יהיו בבית." במשך 498 ימים, כל שיחה עם תושבי הקיבוצים, כל מפגש עם משפחות שכולות או עם מי שנאבק להחזיר את יקיריו מהשבי, הסתכמה באותה תחושה - הזמן עצר מלכת, והחיים כאן מוקפאים.
אבל היום קרה משהו אחר
חזרתם של יאיר הורן, סשה טרופנוב ושגיא דקל-חן הביתה חוללה שינוי עמוק, שאי אפשר היה להתעלם ממנו. פתאום, בתוך כל הכאב, אפשר היה לראות ניצן ראשון של תקומה. זה לא אומר שהשיקום הושלם – רחוק מכך. יש עדיין חטופים שם, יש משפחות שלא יזכו לראות שוב את יקיריהן, ויש קהילות שלמות שעדיין מנסות להבין איך ממשיכים מכאן. אבל התחושה, לפחות היום, הייתה אחרת.
הסמליות של פתיחת הפאב המקומי בניר עוז לא הייתה רק במעשה עצמו, אלא ברגע שהפך להיות אולי נקודת מפנה. אני זוכר איך תושבים סיפרו לי על הפאב הזה, איך דיברו על יאיר הורן שניהל אותו, ואיך כל דבר שהזכיר את המקום עורר רק כאב. אבל הערב, כשהדלתות נפתחו מחדש, כשהקהילה התאספה שוב, הרגשתי משהו שלא הרגשתי כאן הרבה מאוד זמן – תקווה.
כמובן, זה לא אומר שהעוטף חזר לעצמו. מי שחי כאן יודע שהדרך עוד ארוכה, שהטראומה לא תימחק ושעדיין חסרים כל כך הרבה אנשים. אבל אולי, רק אולי, היום הזה מסמן שהשלב הבא מתחיל. שלאט, בקצב של כל קהילה, כל משפחה וכל אדם, אפשר יהיה להתחיל להרים את הראש ולבנות מחדש.
האם תהליך התקומה באמת התחיל? מוקדם לקבוע. אבל לראשונה מזה חודשים ארוכים, אפשר לשאול את השאלה הזו – ולהאמין שאולי התשובה היא "כן".