לישראל אין אסטרטגיה. היא פועלת כמו תחנת כיבוי אש. הצבא וההנהגה המדינית עסוקים בכיבוי שריפות, ולא בבניה של מהלכים ארוכי טווח המבוססים על ראיה רחבה, הרתעה לצד שינוי המציאות האזורית ולנוכח הצלחות צבאיות. כך בצפון וכך בעזה וגם במעגל השלישי.
צבא שדורש ממנה תקציבי ענק ושמכביד על משאבי המדינה, שהוביל למשבר הכלכלי הגדול בשנות השמונים של המאה הקודמת, ושהוגדר בהמשך בפי כלכלנים: ״העשור האבוד של הכלכלה הישראלית״.
אבל אז צה״ל נתקע במשך 18 שנים. הוא בנה שתי רצועות ביטחון בלבנון, אבל מהר מאוד התברר כי ״רצועת הביטחון״, שנועדה להגן על ישובי הצפון - הפכה למלכודת לחיילים ששירתו במוצבים. אולי כבר הספקנו לשכוח את אסון הספארי, אסון הסלוקי, אסון השייטת, אסון המסוקים, אסון הנגמ״שים ועוד ועוד.
18 שנים שישראל שפכה דם בארץ הארזים המקוללת, ללא כל תכלית אמיתית. הקטיושות והטילים עפו לצפון הארץ מעל ראשי החיילים במוצבים והיו לנו גם חדירות של מחבלים לשטח ישראל: ״ליל הגלשונים״, ההתקפה הימית בניצנים ועוד.
עכשיו אנחנו חוזרים על אותה הטעות. בצל מחדל השבעה באוקטובר, צה״ל מנסה להחזיר את האמון של הציבור בו, ליצור ביטחון ותחושת ביטחון לציבור.
התקיפות של פעילים ומחסני אמל״ח בלבנון הם בהחלט הדרך לשרטט את ההרתעה של ישראל בלבנון ובאזור, אבל הקמת המוצבים מחדש, אלו שצהל עזב לפני 25 שנים הם טעות - שאימהות ואבות רבים עוד יבכו על כך. אין היגיון להחזיק את המוצבים כרכום, שקד, צבעוני ואחרים.
צה״ל נכנע לקמפיין של ראשי ישובי הצפון. צה״ל יודע לספק ביטחון עם שלוש אוגדות בקו הגבול. הוא יודע ליצור הרתעה אגרסיבית של אכיפה בלבנון. צה״ל לא ידע לספק לתושבים תחושת ביטחון. את זה אגב לא עושים בהקמת מוצבים בתוך הבוץ, את זה עושים בעת מבחן. למשל בשבעה באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף