משפחת ביבס היא הסיפור של כולנו. היא הכאב של עם שלם. כאב שלעולם לא יגליד. היום (חמישי) הם ישובו לאדמת ישראל. בצה״ל אמרו בכאב: ״חזרתם של האם וילדיה בארונות היא הכישלון של צה״ל, של מדינת ישראל״.
היום ישראל מקבלת את אמא שירי הגיבורה, סמל המופת, ואת שני בניה אריאל וכפיר בארונות קבורה מכוסים בדגל המדינה. אותה מדינה שבגדה בהם פעמים: בפעם הראשונה לא הגנה עליהם בביתם בניר עוז. מדינה שנרדמה בשמירה, במחויבות שלה לאזרחיה. בפעם השנייה כשלה המדינה בכך שלא ידעה לחלץ אותם בחיים מהגיהנום בעזרת כוחה הצבאי או בתבונתה המדינית.
היום נצפה בשידורים, בתמונות הכואבות והקשות מגבול עזה. נרכין את הראש מתוך ידיעה ברורה וכואבת שנכשלנו והפקרנו.
העדויות המדאיגות של לוחמים, רובם לוחמי מילואים הפרוסים בפרימטר בעזה, מטרידות. ישראל רחוקה מניצחון. ישראל מחויבת כבר עכשיו להתמקד בהחזרת החטופים החיים והחללים. מיד אחר כך ישראל נדרשת להיערך למלחמה אמיתית - לא עם שלוש אוגדות, אלא עם חמש ושש. להיכנס לעזה בעוצמה רבה. לכתוש ולהשמיד את כל מה שיש ברצועת עזה.
עם כל הכבוד לאמירות בכירי הצבא, יש עוד הרבה מאוד מה לעשות בעזה. העובדה שחמאס מנסה לשקם את כוחו, שהוא אינו נרתע מלהתקרב ללוחמים, לתצפת ולחפש הזדמנות לפגוע - מטרידה. כך לא פועל ארגון טרור שהפסיד, כך לא פועל ארגון מורתע.
העובדה שאנחנו עוד דנים כיצד נעביר אמצעים לעזה, מסיוע הומניטרי דרך קרוואנים וטרקטורים שיעשירו את קופת החמאס - זה לא ניצחון. זה שבכירי הארגון מטיילים במחלקות ראשונות בין דוחא, לאיסטנבול, ביירות, קהיר, טהרן וערים נוספות ללא חשש, מבלי שהם הוגדרו בני מוות, חרף העובדה שהם אמורים להיות נרדפים - מטרידה ביותר. כי זה לא ניצחון.
היום בבוקר תעבור השיירה ובה שרידיהם של החטופים החללים מעוטף עזה לאבו כביר בתל אביב. ניידות ואופנועי משטרה יובילו בראש, אחריהם כלי הרכב של צה״ל עם ארונות החללים. כולנו נחזה במבט מושפל וכואב בשיירה המסמלת מכל את הכישלון וההפקרה של המדינה כלפי אזרחיה.
אני לא יודע אם מישהו מהנהגה של המדינה, הצבא, השב״כ, המשטרה, יגיע לבקש את הסליחה מאמא לביאה ומשני ילדיה היפים והקטנים. אבל לי יש את הצורך לבקש מכם: סליחה!
התרעות פיקוד העורף