תמיד רציתי יותר. עוד. ועוד. ועוד. כבר 41 שנים שזה ככה. ששון שאולוב הגיע מאוחר אך עם שיר שניסח את זה היטב. ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב.
זו הצרה. תמיד יותר. הצרות הגדולות בחיי הגיעו תמיד משם, מהצורך התמידי לעוד יותר ועוד יותר והמחשבה הבלתי נגמרת הגורסת שתמיד יש עוד יותר. כשהמחשבה הזאת מנהלת אותך, אתה לעולם לא יכול להיות בנעשה, בכאן ועכשיו, אתה עסוק במה יכול להיות. עיסוק שלעולם לא מיטיב איתך.
אני מנסה לחשוב היכן כן נכחתי באמת. אולי בלידות של ילדיי. אולי כשהייתי צעיר וכל דבר נראה גורלי. גיל 14. היינו חמישה חברים במושב אביגדור הדרומי. החברים הכי טובים. היינו עמוק בסצינת מוזיקת המטאל־רוק. המוזיקה הרועשת הזאת הייתה בשבילנו יותר ממוזיקה, היא הייתה הוראות הפעלה. לבשנו רק שחור והלכנו יחד לכל מקום. היינו מטען חבלה, חומר נפץ, יחידת חיסול מטעם עצמנו. נטולי גבולות, חסרי פחד, כוח מובחר של חמישה נערים שילכו עד הסוף.
עיקר הפעילות שלנו התרכזה מאחורי הבית של נימרוד - ברפת השוממה שאותה הפכנו למה שקיבל את הכינוי הסלנגי: ״המחששה״. הוספנו כל מיני ברזנטים ופיסות עץ בתור קירות, התקנו דלתות מאולתרות וכמה פיסות עץ מחוברות שאמורות היו להיות חלונות. בפנים הצבנו כמה ספות ישנות שקיבלנו מההורים, שטיח ישן ושולחן שמצאנו בבית העם הישן. היינו גאים בבית שבנינו.
המחששה הייתה מרכז העצבים שלנו, שם הבנו לראשונה שעישון סיגריות עושה כאב ראש - אבל רק בחמש הסיגריות הראשונות; שם עשינו היכרות עם אלכוהול בשעות אחר הצהריים; שם פירקנו ופרקנו זעם, הרכבנו חלומות, חיברנו מחשבות תועות, שם נלחמנו בשדים של נעורינו; שם הידקנו חגורות כשהטיסה אל עבר העתיד המריאה; שם גילינו מה אפשר להגיד לנשים, מה ראוי להגיד לנשים, מה אסור להגיד לנשים ומה עדיף שתשמור לעצמך בראש; שם אחסנו את ההיגיון הבריא שלנו; שם נקלענו לפרצי צחוק שלא נגמרו במשך שבועות; שם גילינו שהחוק הוא דבר גמיש; שם הבנו שיש דמעות שאי אפשר לעצור; ויותר מהכל: שם היינו מתבגרים שעסוקים בלטעות, להתחרט ולחיות את הרגע. יש הרבה חרטות מהתקופה ההיא, ועל כל אחת ניתן לכתוב ספר. "ספר הטעויות הגדול שלי", שם אופציונלי לא רע.
במהלך מבצע צוק איתן טיל גראד חמאסי נחת מאחורי הבית של נימרוד, בול על המחששה, והחריב אותה. כמה סמלי זה היה. מספר ימים לאחר מכן הגיע שמאי מטעם המדינה בשביל להעריך את הנזק. הוא תחם את ההרס בסכום פיצוי מסוים, אבל את הנעורים שהלכו עם המחששה, לזה אי אפשר לעשות שמאות ולזה אין ערך כספי.
כיום אנחנו כבר לא חמישה, אנחנו מפורקים ליחידות נפרדות, כל אחד ומשפחתו. גדלנו והפכנו לנורמליים להחריד. עושים מולטי־טאסקינג בין הילדים לעבודה ולמיטב הפרוצדורות שהחיים דורשים מאיתנו. ובין לבין כמובן שלוקחים אחת לשנה חופשת ספא במלון ספא עם האישה - שזה בעצם המפעל הגדול ביותר של הקפיטליזם והשגרה. הנסיעה למלון ספא היא תמיד תחת הכותרת ש״צריך להתרענן״, ״צריך לנשום״, ״צריך להירגע״, וכל זאת בשביל מה? כדי שתוכל לחזור בכוחות מחודשים אל השוק היצרני ולחזור לעבוד כמו מטורף. ובין העבודה לבין הרגע שאתה נרדם אתה כמובן מנסה לצלוח את האילוצים הפרוצדורליים של החיים - ללכת לבנק, לדואר, להפקיד, להחתים, לסרוק, לחתום - כל הפעולות שבעצם מאפשרות עוד מקומות עבודה לאנשים שעבודתם היא להיות סוכני פענוח טפסים ובירוקרטיה שאדם רגיל לא מצליח להבין.
אנשים שתפקידם הוא לעזור לך להתמודד עם חוסר היכולת להבין מה רוצים ממך הבנק, מס הכנסה, ביטוח לאומי, מקרקעי ישראל, בתי הדין. אם הדברים היו יותר פשוטים ואפשריים להבנה והיית יכול להתמודד איתם לבד, זה היה נחמד, אבל אז חתכת המון עבודות בשוק. מספר רואי החשבון בארץ - 30,000. מספר עורכי הדין - 75,000. מספר יועצי המשכנתאות - 3,000. מספר המורשים לתיווך נדל״ן - 15,000. בו במקום הרגת באזור ה־123,000 עבודות. זה בלי לדבר על המזכירות והמזכירים והעוזרים של רואי החשבון, עורכי הדין, יועצי המשכנתאות, מתווכי הנדל״ן, שהם חלק בלתי נפרד מהאקו־סיסטם.
פעם היינו חמישה, היום אנחנו אנשים בוגרים יחידים שפעם, בגיל 14, חיו באמת.