השבוע סיימתי לקרוא את “מחשבות על קולנוע", ספרו של קוונטין טרנטינו. אני ממליץ. זו יצירה מקצועית על קולנוע (כמובן), עמוסה באינסוף שמות של יוצרים, סרטים ושחקנים. קשה לעקוב ולהכיל את הכמות.
חלק לא מבוטל מהדמויות שטרנטינו סוקר זר לי לחלוטין. אלא אם אתם עכברי קולנוע אדוקים, ספק אם אדם ממוצע, אפילו חובב קולנוע, יכיר את כולם. מסות של מידע נשפכות על פני הדפים. לפני הסגנון המעולה והכתיבה הקולחת, השליטה המטורפת שלו בכל כך הרבה פרטים וסגנונות מעוררת התפעלות.
הבמאי עוסק בספר גם בביוגרפיה שלו, כשהדגש הוא על סוף שנות ה־60 עד תחילת שנות ה־80. טרנטינו, בן 61 כיום, מספר על הימים שעיצבו אותו. איך בילדותו, בעקבות המצב המשפחתי והכלכלי, הוא מצא את עצמו שוב ושוב בקולנוע. קוונטין הילד צפה במאות סרטים. מגיל צעיר הוא נחשף ליצירות שחלק גדול מהן לא היה מתאים לגילו: סרטים מלאים באלימות, מין, אכזריות ואומללות אנושית.
אלו היו השנים של פריחת הקולנוע בהוליווד, וטרנטינו הצעיר גר בלוס אנג'לס, המקום שבו הכל קרה. הקולנוע הוא דת, והמאמינים הצמאים נוהרים למרכזי הפולחן - בתי הקולנוע.
גם כמתבגר הוא גמע סרטים בלי הפסקה, סרט אחרי סרט. הוא לא היה רק נער שכמה לבידור, אלא גם יצור חושב, שמאתגר את עצמו ואת הסובבים אותו בשאלות מורכבות על הדברים שראה. טרנטינו מספר על אחד החברים של אמו, אדם שגר איתם בבית לתקופה לא קצרה והיה חובב קולנוע. הילד הסקרן מצא בו פרטנר לשיחה עמוקה ולהשראה ולימים ככלי לחידוד יכולותיו.
צריך לזכור שבשנים הללו - הרבה לפני עידן האינטרנט ושטף המידע המטורף שזמין לנו בכל שנייה - מי שרצה לנהל שיחה על קולנוע היה חייב לשלוט בחומר. בעבודה, בדייטים ובמפגשים חברתיים קשקשו בלי הפסקה על סרטים ותוכניות טלוויזיה.
סדרה חדשה, סרט מהפנט או במאי שהכריז על פרויקט שאפתני תפסו את תשומת לב הציבורית, והיו לנושא מרכזי בכל פינת קפה ובהפסקת עישון. אם רצית להיות בעניינים, כדאי היה להבין על מה מדובר. ככל שידעת יותר, כך הסיכויים שלך להפוך למסמר חברתי, בטח בלוס אנג'לס, גדלו. כן, זה נחשב פעם מגניב להחזיק בהשכלה רחבה בעניין.
הזמנים השתנו. חפירות יצירתיות ורוויות רפרנסים נשמעות כעת כמו עסק לחנונים (סלחו לי על המילה משנות ה־80), אובססיביים ומנותקים, שחיים בחוגי קולנוע. בעולם של רשתות חברתיות, מומחיות בנושאים כאלה נראית מוזרה ומיותרת.
גם מדורי הסרטים ומעמדם של המבקרים הרציניים נדחק ודעך. טיקטוקרים עם מיליוני עוקבים קובעים גורלות של במאים ושחקנים על פי איכות של אפקטים ממוחשבים. טרנטינו מספר על מבקרים שהיו למוסדות, אומנים בזכות עצמם.
חוץ ממסע מענג אל תוך ראשו של טרנטינו, הספר מספק הסבר לשאלה מה הפך את האיש לכזו תופעה, ואת המכניקה הנדרשת על מנת לגדל גאון, או לגדול ככזה. איך שאני מבין את זה, הילד שהיה לבמאי אדיר ראה מבול של סרטים בשנים המעצבות ביותר של חייו. הוא הבין את מה שראה, כשמסביבו אנשים ידענים ונלהבים שמחו ויכלו לספק לו תשובות, מה שאפשר לו לצבור ארסנל של ידע ומומחיות.
אלו היו שנים שבהן פעלו יוצרים גדולים: בריאן דה פלמה, מרטין סקורסזה, דון סיגל ואחרים. הרבה לפני עידן ה"נוקמים" וסרטי האקשן של ארנולד שוורצנגר, סילבסטר סטאלון וכל המסחרה הזו. באותם ימים צילמו, ביימו, כתבו תסריטים וגם שיחקו אחרת. דה פלמה, סיגל סקורסזה, ועוד. היה זה אקלים מושלם לגדולה.
ועכשיו לחלקת האלוהים הקטנה שלנו. איך אפשר להתחרות במסלול של טרנטינו? אם אני רוצה לגדל גאונות, או לתת אפשרויות כאלו לבנות שלי, צריך לדחוף אותן די מוקדם למסגרת נוקשה. אצלו זה הגיע בעקבות נסיבות חייו. איך אצליח לגייס את הקטנות ולהחדיר בהן כזו תשוקה? האם אני צריך לשבת להן על המוח, לשלוח לחוגים ולנדנד שיתאמנו? ראבק, בקושי לשטוף ידיים אני מצליח לשכנע אותן.
כיום, כשהערכים הם סיפוק מיידי וכסף מהיר, מי יכול לומר לילדה שהיא צריכה להשקיע שנים כדי להפוך לבעלת מקצוע ברמה הגבוהה ביותר? והבנות שלי יחסית ממושמעות ומשקיעות, ועדיין, מיכאלה מבריזה מדי פעם משיעור אנגלית ומהחוג לאקרובטיקה. אין לי פתרון. אולי בעוד כמה שנים אציע להן לקרוא את הספר של טרנטינו. אם לילדים עדיין תישאר סבלנות לקרוא ספרים ולא להסתפק רק בשורה התחתונה.
התרעות פיקוד העורף