למען הטרנספר הנחשק - העזתים מקריבים הכל | מאיר עוזיאל

אני שומע מומחים אומרים ועיתונאים כותבים שהפלסטינים שגרים ברצועת עזה לא יעזבו, כי אף שהמצב קשה, הם רואים את רצועת עזה כביתם. אבל זה לא נכון. הערבים ברצועת עזה לא רואים את רצועת עזה כביתם, הם רואים את מדינת ישראל כביתם.

הם יעזבו את רצועת עזה ויעשו טרנספר מרצון ברצון רב לתוך מדינת ישראל ברגע שהם יוכלו. טרנספר מרצועת עזה הוא חלומם, לכך הם מחנכים את ילדיהם, למען הטרנספר הנחשק הזה הם מקריבים הכל.

ההיסטוריה שואלת: האם ניצחנו או הפסדנו? ועוד שאלה: באשמת מי הפסדנו את מה שהפסדנו, ובזכות מי ניצחנו את הניצחונות שהשגנו? כל אחד יענה על כך לפי ההשתייכות הפוליטית שלו, והרי זה הוא ההפסד הגדול ביותר שלנו.

הבן של ברגותי

קראתי בעיתון איטלקי ריאיון עם עָרָב ברגותי, הבן של הרוצח מרואן ברגותי. דברים רגילים, שבהם הוא גם מהלל את אביו, והטענות הרגילות, כגון "אנחנו ניצבים מול תוכנית לטיהור אתני. יש צורך באחדות ובתהליך פוליטי חדש. אבא שלי יכול להוביל אותו". בעודי משתעמם, העיתונאית (גבריאלה קולארוסו, "לה רפובליקה") שואלת אותו אם הוא חושב על הצטרפות לפוליטיקה.

אהבתי את התשובה: "לא נראה לי. אמא שלי תמיד אומרת שאם אתה פוליטיקאי בפלסטין, אתה מסיים או בכלא או מת או מושחת".

פינת השלולית, עם שניצל צמחוני צבאי

נסיכות וצפרדעים ששנת הלידה שלהם מתחילה בספרה 2 חוו חיים עם סדר רעוע. הם הספיקו לעבור קורונה ואז צבא, ועכשיו הם גם עוברים שירות מילואים במלחמה. אחת מהנסיכות, שרק החודש מלאו לה 23 וכבר הספיקה לעשות 300 ימי מילואים, כתבה על חוויה מהשירות. קצת ארוך, אבל כששוחחנו היא לא התלהבה מבקשתי לקצר. אולי היא צודקת. מכאן ואילך זה הסיפור של הַלֵּל אֶטְקֶס (בכל זאת קיצרתי טיפה, וגם כיניתי את גיבור הסיפור צפרדע). ככה הלל כתבה:

אסכם לכם, בסוף אנחנו שני לבבות שבורים שגמרו רק עם ערגליות תות.

״תקשיבי, אין, היא לא יוצאת לי מהראש״, אמר לי הצפרדע בפעם המי יודע כמה. ישבנו על הגג של אחד המבנים בפיקוד דרום בתחילת השירות הסדיר שלי. הוא טַבָּח בבסיס שעושה שבוע־שבוע, ואני סתם חיילת בתפקיד הראשון שלה. לאורך החודשים שם התיידדנו. הוא היה מביא לי שניצל תירס צמחוני תמיד כשהיה נגמר בחדר אוכל, ואני הייתי יושבת איתו לסיגריה וקולה זירו מהמטבח בכל פעם שהוא רצה לפרוק קצת את אהבתו הנצחית.

״חיים שלי, את חייבת להגיד לה משהו עליי, אני מת להתחיל איתה כבר״, המשיך את השיחה. האמת היא שכבר אמרתי לה.
לא בדיוק אמרתי, פשוט דיברנו עליו. הוא היה אנקדוטה משעשעת בשיחות בינינו כשדיברנו על בנים. נהיינו חברות טובות. משהו באווירה הממורמרת בפיקוד דרום מאחד בין אנשים. היא החיילת הכי יפה במשרד, המוצלחת הזו שמאורגנת תמיד ויודעת בדיוק איך להתקדם.

״אין, אני נשבע לך, היא פשוט תמיד בראש שלי, היפה הזאת״, הוא ממשיך לפרוק. נזכרתי בערב הקודם, כשהראתה לי את הבחור החדש שהיא התחילה לצאת איתו. איזה מוצלח אחד ביחידה מיוחדת שגר קרוב אליה בבאר טוביה. ברור שהיא מבאר טוביה.

שתינו דיברנו שעות באותו ערב, על הצבא, על המשימות המשעממות, על החדש שלה והישן שלי, הבן זוג שלי באותן השנים, ועל אותו טַבָּח. כמובן שדיברנו על הטבח. היא הרגישה את הפלירטוטים הבלתי נגמרים שלו. איך אפשר לפספס אותם כשהוא מוציא לה לצהריים סלמון מהאוכל שמיועד לבכירים ומבשל לה אותו במטבח האחורי. ואז עוד מסדר בחמגשית וחותך לה גם אבוקדו. מי ידע בכלל שיש בבסיס הזה אבוקדו? ברור שהיא הרגישה, ואיכשהו יצא שאני הייתי צריכה לייבש אותו. כל פעם לכבות קצת את האש.

״שומעת, אני מת, מת לראות את האינסטגרם שלה, זה הורג אותי״, הוא אומר, מסתכל עליי בעיניים תמימות ומחכה שאוציא את הטלפון. נאנחתי בכבדות כשהבנתי שאין איך להזיז אותו מזה. הוצאתי את הטלפון ופתחתי את הפרופיל שלה. הוא לקח והתחיל לגלול. ״הנה, את מבינה? ראית פעם דבר כזה?״, שאל, והצביע לי על תמונה שלה עם טרקטורון בשדות. בשלב הזה כבר ניסיתי קצת לצנן את הרוחות: ״שמע, אני לא יודעת כמה היא מחפשת עכשיו משהו... עם הצבא וזה...״, כך אמרתי ולקחתי שלוק מהזירו. לא הסתכלתי לו בעיניים, אני שקרנית מחורבנת.

״אבל אל תדאג, אני אזרוק לה איזה משהו״, הוספתי. בסוף, חשבתי לעצמי, אין חמודים כאלה. מצהיר על אהבתו הנצחית יום אחרי יום. סיגריה אחרי סיגריה. זה חמוד, חשבתי, אין מה לומר.

״תודה, חיים שלי״, הוא חייך והתחיל לקום, ״מחר את פה בצהריים? אני שם לך שניצל תירס לחימום. גם כן את והצמחונות שלך, לא מבין את זה... יש מחר שווארמה פחד שאני מרים״. צחקתי ואמרתי שאין עליו. ברור שאשמח לשניצל תירס. ״קיבלת״, אמר, הסתובב וירד במדרגות.

כמה שבועות אחר כך ישבנו הוא ואני שוב. זה היה קיץ והבריזה על הגג הייתה הדבר היחיד עם חיים בבסיס הזה. ההיא היפה כבר עזבה. עברה לאוגדה לתפקיד אחר. גם הישן שלי עזב אחרי כמה שנים של ביחד.

״אין, אני אומר לך, חיים שלי, תקשיבי לי, עדיף שהם יעזבו עכשיו מאשר בחופה כמו דוד שלי״, ניסה לעודד אותי בדרכו, והציע לי ערגליות תות שהרים מהכיבוד של הבכירים.

אחרי כמה זמן אמרתי לו: ״עזוב אותך ממנה. היא יוצאת עם איזה מישהו וגם ככה היא כבר לא כאן יותר״.

״מה נעשה, זה החיים. טבח חצי עריק נודר לך שההפסד שלה", ענה, ״קחי, תסיימי את הערגליות, את צריכה את זה״. הוא קם, ירד במדרגות מהגג, הסתובב ושאל: ״אה חיים שלי, מחר צהריים לשים לך סלמון?״. צחקתי והנהנתי לאישור. ברור שסלמון. הוא צדק, ההפסד באמת שלה.