במלאת שלוש שנים לפלישתה של רוסיה לאוקראינה, הנשיא וולודימיר זלנסקי אינו מוזמן לדיונים על סיום המלחמה שהחלו השבוע בסעודיה בין נציגים בכירים מארה"ב לרוסיה – דיונים שיחרצו את גורל ארצו. מעבר לחששות, לזעם ולתסכול הרב שגרם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למנהיגי נאט"ו ואירופה, כשהכריז כי יזם משא ומתן לשלום ישירות עם ולדימיר פוטין, בלא להתייעץ איתם או עם ממשלת קייב.
שר ההגנה האמריקאי פיט הגסת' אף הבהיר כי בכוונתו לפנות כוחות צבא מהיבשת. אומנם אוקראינה, לדבריו, "תקבל נשק להגנה עצמית ויופעלו לחצים על רוסיה כדי להגיע להפסקת אש", אבל - וזהו אבל גדול - בניגוד לציפיותיה, היא לא תקבל עוד ערבויות ביטחוניות מארה"ב ותיאלץ לעשות פשרות כואבות.
המשמעות היא לוותר על שאיפתה ה"לא מציאותית" של אוקראינה להצטרף לנאט"ו וכן על חלקים גדולים משטחיה בעיקר במזרח ובדרום המדינה, לרבות חצי האי קרים (שסופח עוד ב־2014).
יתרה מכך, בעודו מתנער מהפצרות עמיתיו וטוען כי עתידה של אוקראינה תלוי מעתה באירופה, סגן הנשיא ג'יי. די ואנס, כמו בכירים נוספים בממשל האמריקאי שנועדו עם מנהיגי נאט"ו בוועידת הביטחון שנערכה השבוע במינכן, אף דרש לחלוק במתכות הנדירות ובמקורות האנרגיה שלה (כגון, ליתיום, אורניום, נפט וגז), תמורת הסיוע העצום שהוענק לה עד כה (פרסומים עדכניים מראים כי מדובר בסיוע צבאי, פיננסי והומניטרי בשווי של 93 מיליארד דולר, לצד סיוע אירופי שהגיע ל־131 מיליארד דולר).
כל זאת, בזמן שטראמפ לא טרח להסתיר כי בכוונתו להוביל בהמשך להצטרפות רוסיה לפורום ה־G7 והוסיף כי ייתכן שבעתיד, אוקראינה אף תשוב להיות נתונה למרותה של מוסקבה, שתשלוט בחלקים ממזרח אירופה, כפי שעולה מדיווח ב"וושינגטון פוסט".
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית רחבה, אין ספק שמדובר בשינוי דרסטי במדיניותה המסורתית של ארה"ב כלפי אירופה, והוא מחולל טלטלה עצומה בקרב חברות נאט"ו ומדינות היבשת.
זהו מהלך דרמטי, מתריס וחד־צדדי, שפוגע בעוצמתו ובהשפעתו האסטרטגית של הארגון, באחדותה של השותפות הפוליטית־צבאית שהחזיקה מעמד שמונה עשורים בין ארה"ב לאירופה, כמו גם - ואולי בעיקר - ביציבותה הביטחונית של היבשת.
מעבר לעובדה ש"הכתובת כבר שנים על הקיר" ורבים ממנהיגי נאט"ו קיוו או האמינו שיצליחו לשכנע את טראמפ להימנע מכך, הרחקתם מהמו"מ וכפייתו בכוח של הסכם שלום על ממשלת קייב, תוקעות טריז בין מדינות המערב.
מהלך זה צפוי להשפיע על מאזן הכוחות והעוצמות באירופה, להחליש את יכולת ההרתעה של הארגון ובו־זמנית, מנגד, לחזק את פוטין ובעלי בריתו (דוגמת איראן וקוריאה הצפונית). לא בכדי בנאום שנשא זלנסקי בוועידת מינכן, התריע הנשיא האוקראיני מפני כוונתו של ראש הקרמלין לתקוף את חברות הברית כבר ב־2026.
זאת, על רקע הגידול שחל בהוצאותיה הביטחוניות של רוסיה (שהגיעו ל־145.9 מיליארד דולר, או 6.7% מהתמ"ג שלה ב־2024 לעומת ממוצע של 2.2% של חברות נאט"ו), היערכותה הצבאית בצפון ובמזרח אירופה ופריסת כוחותיה, ובהם כ־150 אלף חיילים בבלרוס. זלנסקי אף הזהיר מפני אפשרות לתקיפתה את פולין או את המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה, תקיפה פוטנציאלית שכבר עתה משפיעה על הסטטוס קוו ועל ארכיטקטורת הביטחון האירופית נוכח הגדלת הסבירות לעימות חזיתי בין הצדדים.
ריסוק הסטטוס קוו
התבוננות מקרוב אף מראה כי אומנם לחברות נאט"ו – שאוכלוסייתן הכוללת, למעט ארה"ב, מגיעה לכ־636 מיליון אנשים (לעומת 144 מיליון רוסים), והמשקל הכלכלי המשותף שלהן גדול פי 12 מזה של רוסיה – יש אמצעים להתמודד נגדה, אולם מהלכיו של טראמפ מרסקים את הארגון.
במלאת שלוש שנים לפלישתה של רוסיה לאוקראינה, הנשיא וולודימיר זלנסקי אינו מוזמן לדיונים על סיום המלחמה שהחלו השבוע בסעודיה בין נציגים בכירים מארה"ב לרוסיה – דיונים שיחרצו את גורל ארצו. מעבר לחששות, לזעם ולתסכול הרב שגרם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למנהיגי נאט"ו ואירופה, כשהכריז כי יזם משא ומתן לשלום ישירות עם ולדימיר פוטין, בלא להתייעץ איתם או עם ממשלת קייב.
שר ההגנה האמריקאי פיט הגסת' אף הבהיר כי בכוונתו לפנות כוחות צבא מהיבשת. אומנם אוקראינה, לדבריו, "תקבל נשק להגנה עצמית ויופעלו לחצים על רוסיה כדי להגיע להפסקת אש", אבל - וזהו אבל גדול - בניגוד לציפיותיה, היא לא תקבל עוד ערבויות ביטחוניות מארה"ב ותיאלץ לעשות פשרות כואבות.
המשמעות היא לוותר על שאיפתה ה"לא מציאותית" של אוקראינה להצטרף לנאט"ו וכן על חלקים גדולים משטחיה בעיקר במזרח ובדרום המדינה, לרבות חצי האי קרים (שסופח עוד ב־2014).
יתרה מכך, בעודו מתנער מהפצרות עמיתיו וטוען כי עתידה של אוקראינה תלוי מעתה באירופה, סגן הנשיא ג'יי. די ואנס, כמו בכירים נוספים בממשל האמריקאי שנועדו עם מנהיגי נאט"ו בוועידת הביטחון שנערכה השבוע במינכן, אף דרש לחלוק במתכות הנדירות ובמקורות האנרגיה שלה (כגון, ליתיום, אורניום, נפט וגז), תמורת הסיוע העצום שהוענק לה עד כה (פרסומים עדכניים מראים כי מדובר בסיוע צבאי, פיננסי והומניטרי בשווי של 93 מיליארד דולר, לצד סיוע אירופי שהגיע ל־131 מיליארד דולר).
כל זאת, בזמן שטראמפ לא טרח להסתיר כי בכוונתו להוביל בהמשך להצטרפות רוסיה לפורום ה־G7 והוסיף כי ייתכן שבעתיד, אוקראינה אף תשוב להיות נתונה למרותה של מוסקבה, שתשלוט בחלקים ממזרח אירופה, כפי שעולה מדיווח ב"וושינגטון פוסט".
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית רחבה, אין ספק שמדובר בשינוי דרסטי במדיניותה המסורתית של ארה"ב כלפי אירופה, והוא מחולל טלטלה עצומה בקרב חברות נאט"ו ומדינות היבשת.
זהו מהלך דרמטי, מתריס וחד־צדדי, שפוגע בעוצמתו ובהשפעתו האסטרטגית של הארגון, באחדותה של השותפות הפוליטית־צבאית שהחזיקה מעמד שמונה עשורים בין ארה"ב לאירופה, כמו גם - ואולי בעיקר - ביציבותה הביטחונית של היבשת.
מעבר לעובדה ש"הכתובת כבר שנים על הקיר" ורבים ממנהיגי נאט"ו קיוו או האמינו שיצליחו לשכנע את טראמפ להימנע מכך, הרחקתם מהמו"מ וכפייתו בכוח של הסכם שלום על ממשלת קייב, תוקעות טריז בין מדינות המערב.
מהלך זה צפוי להשפיע על מאזן הכוחות והעוצמות באירופה, להחליש את יכולת ההרתעה של הארגון ובו־זמנית, מנגד, לחזק את פוטין ובעלי בריתו (דוגמת איראן וקוריאה הצפונית). לא בכדי בנאום שנשא זלנסקי בוועידת מינכן, התריע הנשיא האוקראיני מפני כוונתו של ראש הקרמלין לתקוף את חברות הברית כבר ב־2026.
זאת, על רקע הגידול שחל בהוצאותיה הביטחוניות של רוסיה (שהגיעו ל־145.9 מיליארד דולר, או 6.7% מהתמ"ג שלה ב־2024 לעומת ממוצע של 2.2% של חברות נאט"ו), היערכותה הצבאית בצפון ובמזרח אירופה ופריסת כוחותיה, ובהם כ־150 אלף חיילים בבלרוס. זלנסקי אף הזהיר מפני אפשרות לתקיפתה את פולין או את המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה, תקיפה פוטנציאלית שכבר עתה משפיעה על הסטטוס קוו ועל ארכיטקטורת הביטחון האירופית נוכח הגדלת הסבירות לעימות חזיתי בין הצדדים.
פרט להטלת מכסים של 25% על יבוא פלדה ואלומיניום ממדינות היבשת, אירופה – שהוצאותיה הביטחוניות, שגדלו ב־11% מאז 2023 והגיעו ל־457 מיליארד דולר בשנה החולפת – אינה מצליחה לשתף פעולה בעניין היקף הייצור הביטחוני, לרבות נשק ואמצעי לחימה, או לתאם את הפיקוד והשליטה הצבאית ללא ארה"ב.
חמור מכך, צמצום הפעילות והתמיכה הצבאית באוקראינה ופינוים של אלפי חיילים אמריקאים מפולין, מרומניה או מהמדינות הבלטיות, יספקו ניצחון לפוטין ומנגד יחרצו את גורל אוקראינה ואירופה כולה.
לא זו בלבד שמהלכים אלה יובילו לנסיגתו האופרטיבית של נאט"ו אל קו הגבול המזרחי ביותר שלו משנת 1999, כפי שדרש ראש הקרמלין מלכתחילה, אלא הם יפוררו את הסולידריות והלכידות בין חברות הארגון ויגדילו את הפערים והמתחים ביניהן.
השפעתם המצרפית של כל אלה תחשוף בעיקר את פגיעותן של מדינות צפון ומזרח אירופה המוחלשות וכן את חולשתה הרבה של אוקראינה, שתקרין על כלל היבשת ותדרבן אף יותר את פוטין להמשיך לתקוף ולהשתלט על שטחים נוספים.
נקודת מפנה אירופית
לא בכדי על רקע זה קרא הנשיא זלנסקי למנהיגי אירופה להתאחד ולהדק ככל הניתן את הקשרים עם וושינגטון. פרט לדיון חירום שנערך השבוע בפריז, בהובלתם של נשיא צרפת עמנואל מקרון וצמרת הנהגות נאט"ו והאיחוד האירופי (EU), הביעו מנהיגי בריטניה ושוודיה נכונות לשלוח חיילים לשמירת השלום באוקראינה לאחר סיום המלחמה, ומזכ"ל נאט"ו שב וקרא להגדיל את הוצאותיהן הביטחוניות של חברות הארגון לשלושה אחוזים מהתל"ג שלהן.
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית מערכתית, מדובר אפוא בנקודת מפנה קריטית בסוגיית הביטחון הקולקטיבי ומאזן הכוחות האסטרטגי באירופה, היות ש"שאלת עתידה של אוקראינה היא עניין קיומי עבור היבשת כולה", כפי שטען ראש הממשלה הבריטי.
מעבר לכך, ההכרה של ממשל טראמפ ברוסיה וניהול מגעים ישירים עם ראש הקרמלין בסוגיית עצמאות אוקראינה, הם כשלעצמם קריאת תיגר מתריסה נגד הדמוקרטיה ומדינות המערב, שמנפצת את נורמות המשפט הבינלאומי.
לא זו בלבד שטראמפ, שנוקט גישה עסקית־פוליטית מובהקת, מתעלם מה"מחיר" שאוקראינה שילמה וצפויה לשלם, בעיקר נוכח איומיו לבטל את הסיוע הקריטי עבורה, וכן מבדל את עצמו מאירופה ובכך משפיע על עתידן של כל מדינות היבשת - נרמול היחסים בין וושינגטון למוסקבה צפוי להוביל להוצאתה של רוסיה מבידוד בינלאומי תוך שדרוג מעמדה, תדמיתה והשפעתה הגיאופוליטית וזאת, חרף ממדי ההרג, ההרס והחורבן העצום שגרמה לאוקראינה.
על פי ההערכות, מדובר בכמיליון הרוגים ופצועים ויותר מ־7 מיליון פליטים ועקורים, לרבות 1.5 מיליון ילדים, שחלקם מתגוררים כבר עתה תחת שליטה רוסית.
זאת ועוד, ביטול משטר הסנקציות המערביות המוטלות עליה והכרה בריבונותה של מוסקבה על שטחים אוקראיניים, נוסף על שחרור הקפאת נכסיה הפיננסיים המוערכים כיום ב־300 מיליארד דולר, צפויים לשפר במידה ניכרת את מצבה הכלכלי, ומנגד, לפגוע קשות במאמץ המלחמתי של ממשלת קייב.
כל זאת בזמן שהבטחתו של פוטין לספק נפט רוסי לארה"ב במחיר מופחת צפויה לקזז את עלות המכסים שמטיל ממשל טראמפ כאמור על מדינות אירופה.
פרט להטלת מכסים של 25% על יבוא פלדה ואלומיניום ממדינות היבשת, אירופה – שהוצאותיה הביטחוניות, שגדלו ב־11% מאז 2023 והגיעו ל־457 מיליארד דולר בשנה החולפת – אינה מצליחה לשתף פעולה בעניין היקף הייצור הביטחוני, לרבות נשק ואמצעי לחימה, או לתאם את הפיקוד והשליטה הצבאית ללא ארה"ב.
חמור מכך, צמצום הפעילות והתמיכה הצבאית באוקראינה ופינוים של אלפי חיילים אמריקאים מפולין, מרומניה או מהמדינות הבלטיות, יספקו ניצחון לפוטין ומנגד יחרצו את גורל אוקראינה ואירופה כולה.
לא זו בלבד שמהלכים אלה יובילו לנסיגתו האופרטיבית של נאט"ו אל קו הגבול המזרחי ביותר שלו משנת 1999, כפי שדרש ראש הקרמלין מלכתחילה, אלא הם יפוררו את הסולידריות והלכידות בין חברות הארגון ויגדילו את הפערים והמתחים ביניהן.
השפעתם המצרפית של כל אלה תחשוף בעיקר את פגיעותן של מדינות צפון ומזרח אירופה המוחלשות וכן את חולשתה הרבה של אוקראינה, שתקרין על כלל היבשת ותדרבן אף יותר את פוטין להמשיך לתקוף ולהשתלט על שטחים נוספים.
בנקודה זו חשוב להבהיר כי פרט לכך שהעניין המרכזי מבחינתה של אוקראינה איננו ההתעלמות ממנה במסגרת שיחות השלום או אובדן שטחיה הטריטוריאליים, אלא האלימות הרצחנית שנוקטת רוסיה כבר שלוש שנים כלפי האוכלוסייה האוקראינית.
היינו, הנדוס/משטור התודעה והשלטת טרור רצחני, לרבות ביצוע פשעים נגד האנושות ובהם עינויים, הרעבת האוכלוסייה ופגיעה אנושה בתשתיות קריטיות ברחבי המדינה.
על רקע זה, ובדומה להקרבת צ'כוסלובקיה בזמנו במסגרת החתימה על "הסכם מינכן" 1938, אין ספק כי הקרבת אוקראינה היא "מתנה" לפוטין, ששאיפותיו ההגמוניות חורגות הרבה מעבר לכיבוש שטחיה.
היא גם "תמרור אזהרה" עבור אירופה ושאר העולם שנועד להבהיר כי הפסקת אש שתיחתם כעת בין הצדדים, אומנם תשרטט מחדש את מפת היחסים הבינלאומיים, אך עם זאת היא תהפוך את המלחמה למסוכנת הרבה יותר בעתיד.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי
[email protected]