בעוד אנחנו, הישראלים, שקועים בפעימות השחרור של החטופים, רושמת הממלכה הסעודית הישגים ונקודות מאחורי הקלעים. השבוע, בפער של שלושה ימים זה מזה, שימש הארמון הסעודי חוליה חשובה במאמצי הפתרון של שתי מלחמות הטורדות את הסדר העולמי.
ביום ראשון נחת בריאד מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו ונפגש עם יורש העצר מוחמד בן סלמאן. הנסיך נהנה מאמון רב בבית הלבן עוד מכהונתו הקודמת של דונלד טראמפ. נשיא ארה"ב אוהב את הראש העסקי שלו, ובאופן טבעי רואה בו דמות מרכזית בשיקום הרצועה. אבל עתה הוא ביקש להשתמש בקרבתו לוולדימיר פוטין בניסיון לקדם פתרון באוקראינה.
היום התכנסו בארמונו בריאד ארבעת המנהיגים החשובים בעולם הערבי. נשיא מצרים, מלך ירדן, נשיא איחוד האמירויות והאמיר של קטאר. הם הסתגרו בחדר הדיונים וניסו ללטש את התוכנית המצרית לפתרון בעזה. תוכניתם מפורטת ומרובת סעיפים, והיא נועדה לשמש תחליף לפינוי האוכלוסייה של טראמפ. מבחינתם, הרעיון של טראמפ איננו מעשי, וכדי להורידו מן העץ חובה להניח בפניו חלופה רצינית.
ג'ו ביידן העדיף את קטאר, טראמפ מעדיף את סעודיה. מעתה ואילך, בכל תסריט או פתרון שיהיה באזורנו, תשחק ריאד תפקיד מרכזי. בין שבעזה ובין שבלבנון או בסוריה. אולי גם במאמץ לפתור את הבעיה הפלסטינית ולקרב אליה את ישראל.
זה לא רק הכסף, אלא כיצד הוא משמש בידי הסעודים, וכמובן הניסיון הדיפלומטי שלהם, ובצידו יכולת ההשפעה. ולחשוב שעומד בראשם בן נסיכים שטרם מלאו לו 40.
הורדת מסך
ביום ראשון האריך בית המשפט המחוזי בתל אביב את הוראת השעה האוסרת על פעילותו של ערוץ אל־ג'זירה בישראל. צוות התחנה אינו מורשה לעבוד כאן, מסכיהם הוחשכו בחבילות של הוט ויס, ובפני גולשים ישראלים נחסמה הגישה באתרי האינטרנט של הערוץ.
התמזל מזלנו ורבים מחטופינו שבו הביתה בימים אלה, ובבואם סיפרו דבר או שניים על נוכחות אל־ג'זירה שם ברצועה. מתברר כי שוביהם אפשרו להם לצפות בשידורי הערוץ, וכך הם התבשרו כי המוני ישראלים מפגינים למענם מדי שבוע. מרגשים במיוחד היו דברי עופר קלדרון, שסיפר כי במשך שנה חשב כי בנו רותם נרצח, עד ששמע בעודו בשבי כי הבן חי וקיים ואף שותף למאמץ הציבורי לשחרר את אביו.
ואכן, עד שהדבר נאסר עליהם, צוותים של אל־ג'זירה פקדו את כיכר החטופים וראיינו בני משפחה ומקורבים. התמונות והקולות שודרו והגיעו גם לעזה. לעיתים ספג צוות התחנה קללות ואיומים מבריונים ברחובות תל אביב, ולמרות זאת, עד שפעילותו נאסרה, המשיך לשדר משם.
גם מירב לשם־גונן, אמה של רומי, הוזמנה לאולפן התחנה וקיימה עימות בשידור ישיר עם בכיר חמאס זאהר ג'בארין. באומץ רב היא סיפרה לצופי הערוץ מיהם "גיבורי" חמאס, אלה שחטפו את בתה ורצחו את חבריה בזמן בילוי.
באה התקנה שאסרה את פעילותם בישראל, ולבקר בכיכר החטופים או לראיין בני משפחה לא הורשו לעשות. יצא שעוד מנת חמצן נחסכה מן החטופים, והרי מה נותן כוח לשבוי במחשכים, אם לא הידיעה כי המוני בני עמו רוצים בשחרורו ונאבקים למענו. יעידו דברי החטוף אוהד בן עמי. כמה ימים אחרי ששוחרר, הוא הקליט סרטון תודה להמונים שהפגינו למען החטופים.
"מה שמחזיק אותך מעל לאדמה, אתה רואה שאנשים מהעם נלחמים עליך", הוא סיפר, "אנחנו רואים מאות אלפים, אנחנו רואים שהגיעו למיליון פלוס, וואו. זה לא רק המשפחות שלנו. יש אנשים בעם שלנו שאכפת להם, שהם רוצים שנחזור. שאני חשוב למישהו".
מפתיע להיווכח כי איש בישראל לא עשה את החיבור הזה, ולא ידע כי הערוץ המושמץ הוא צינור מרכזי של קליטת מסרים עבור החטופים הנמקים במנהרות. זה לא שהמוחות אינם קיימים. במלחמה הזאת התגלה כי ישראל יודעת לנהל לוחמת מידע ולהטמיע מסרים במקצועיות רבה אצל האויב.
דובר צה"ל עצמו, תא"ל דניאל הגרי, השתמש באל־ג'זירה בחודשי המלחמה הראשונים. הופעותיו היומיומיות שודרו כמעט במלואן בערוץ בשידור חי ובדיבוב לערבית, והגרי ניצל זאת כדי להעביר מסרים מאיימים ליחיא סנוואר ואנשיו. לאורך כל המלחמה פעלו גורמים ישראליים על בסיס יומיומי בתקשורת הסעודית, כדי לפרסם מידע שפגע באויבי ישראל, בראשם חיזבאללה. הם עשו זאת במומחיות.
אז המדיניות הישראלית, שדווקא מבינה דבר או שניים בלוחמת תודעה, חסמה נתיב נשימתי חיוני עבור החטופים. דומה הדבר לאדם שהתנדב לעקור לעצמו עין אחת, רק כדי להבטיח שלאויבו המר ייעקרו שתיים.
השבוע הרהרתי בשופט שי יניב, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהאריך בחודשיים את הצו לסגירת התחנה. כבוד השופט למד את הבקשה ואישר אותה בחתימת ידו. במרחק פסיעות ממקום שבתו שוכנת כיכר החטופים.
בימי עצרות וכינוסים שלא מן המניין עשויים הנאומים הנוקבים להישמע גם בהיכלי המשפט. בהחלטתו זו, ספק אם הגן בית המשפט ולו על ישראלי אחד. אבל להזיק כבר הזיק. לא רק לחטופים המשוועים לטיפת עידוד מהבית, אלא גם לחופש הביטוי. מי לידנו יתקע כי מחר לא יגויס אותו בית משפט ככלי להשתקת אמצעי תקשורת ישראלי?
ברחנו מן המגרש
כלל בלתי כתוב במקצוע העיתונאות קובע כי אין זה עיסוק לחובבנים. חסימת שידורי אל־ג'זירה בהוט ויס, או ניתוקה משרתי האינטרנט בישראל, לא פגעו כהוא זה בשידוריה לעולם הערבי. הפעולות הללו פגעו תיאורטית רק בקהל ישראלי המעוניין בו. תיאורטית, כי אפשר לקלוט את שידורי התחנה בישראל באמצעים אחרים.
גם צוות התחנה בישראל, שפעילותו נאסרה, איננו הבעיה המרכזית. מדובר בעיתונאים אזרחי ישראל המצייתים לחוק ועושים את מלאכתם במקצועיות. התכנים המזיקים והתמיכה הנרחבת של הערוץ בחמאס באים ממרואיינים וכתבים בעזה, ביירות ודוחא.
יש דרכים להתמודד עם תקשורת עוינת. נבונות יותר ונקמניות פחות. למשל, להעמיד מולה צבא של מסבירים רהוטים וחדי לשון, ולצידם מומחי תודעה. ישראל העדיפה לזעוק געוואלד ולברוח, והנה אף קיבלה הכשר חוקי לכך משומר סף. אל־ג'זירה איננה רק תחנת טלוויזיה. היא עובדה קיימת, חלוץ מרכזי במשחק האזורי. עם שחקן כזה צריך להתמודד על המגרש ולא בשוליו, שאם לא כן, הוא יבקיע מול שער ריק.
בשבת שעברה צפינו בפעימה השישית של שחרור החטופים. שגיא דקל־חן, סשה טרופנוב ויאיר הורן עמדו על הבמה בדיר אל־בלח, ועיני מיליוני ישראלים ננעצו בהם בהתרגשות. כל ערוצי החדשות בישראל לקחו את התמונות משידורי אל־ג'זירה. ברגע ההוא, המדמיע, הלאומי והבלתי נשכח, הערוץ הקטארי המושמץ היה למדורת השבט של עם ישראל.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]