"נתניהו עצבני מאוד. זה היה מוזר מאוד אם הוא לא היה. הוא מאוד עצבני ממה שקרה ביום חמישי". לא בטוח, האם דונלד טראמפ מכיר את הביטוי "בעל הבית השתגע", אבל נראה שהוא התכוון לשם כשתיאר את "ביבי עצבני". יותר לגיטימציה מזה קשה לדמיין.
אם בישראל שוקלים צעדים דרמטיים, שזה בעצם כל הספקטרום שבין להציב דרישות נוספות לפתיחה במלחמה עצימה בטווח זמן קצר - אזי הגב הרחב של ארה"ב כבר קיבלנו.
זה נשמע הכי ציני שיש, אבל זה גם הכי אמיתי שאפשר - ואצלנו יודעים את זה. הסיפור השואתי של החטיפה והרצח הזוועתי של תינוק, פעוט ואמם - החזיר לישראל את האמפטיה העולמית שהייתה לנו אחרי השבעה באוקטובר.
חלון האמפטיה והלגיטימציה הזה הפעם יהיה זמני וצר. העולם שוכח מהר. ימים ספורים יעברו עד שהעולם המערבי יירגע ויעבור לנושא הבא. אם לפני הסופ"ש הזה בנימין נתניהו וראשי מערכת הביטחון התלבטו בנוגע לשאלה: איך לשפר עמדות תוך כדי תנועה, איך לנסות ולהציל עוד חטופים - עוד לפני ואולי בלעדי שלב ב של העסקה - אזי המציאות העולה על כל דמיון אכזרי סיפקה להם תשובות.
זה מה שנשקל ונבחן אמש (שבת) בדיון שבנימין נתניהו כינס כשעה אחרי צאת השבת. זה, בסבירות גבוהה, הקו האסטרטגי לטווח קצר שישראל תוביל ותקדם, ככל שיהיה אפשרי.
להציל כמה שניתן להציל, לנצל כל מה שניתן לנצל. זאת הייתה הכוונה והתכנית גם קודם לכן, הטרגדיה של הביבסים רק חיזקה היכן שמקבלי ההחלטות חשו חולשה וחוסר ביטחון.
להפיק תועלת מאסון, להמיר זעם וכאב להצלת עוד חיים - זאת חייבת להיות המטרה האסטרטגית. השאלות הטקטיות - איך בדיוק משיגים את המורה - נידונו אמש וכנראה יעלו לדיונים גם היום.
עיכוב בשחרור המחבלים, צמצום עד העצירה של סיוע הומניטרי, אי עזיבה של ציר פילדלפי ( לפי ההסכם ישראל אמורה לסגת ממנו עם תום 42 ימים העסקה) - הכל הפרק ולא רק האפשרויות שהוזכרו.
מה שחשוב הוא - לקבל החלטות לפני שחלון ההזדמנויות הייחודי הזה יתחיל להיסגר. ישראל קיבלה לגיטימציה לתמרון האסטקטגי - אבל היא לא קיבלה אותו ללא הגבלת זמן.
התרעות פיקוד העורף