נתניהו ידוע כאדם שמייחס חשיבות אדירה לנאמנות אישית, וכאשר גוף כמו השב”כ פותח בבדיקה של אנשי סודו, הוא אינו רואה בכך אקט מקצועי, אלא מהלך שיש בו ממד אישי ופוליטי. מבחינתו של נתניהו, זו חציית קו אדום, שמערערת על השליטה המוחלטת שלו בסביבתו הקרובה.
נתניהו התעמת בעבר עם ראשי מערכת הביטחון כשהם לא פעלו לפי דרך שהוא התווה להם, אבל בדיקה כזו של מקורביו נתפסת בעיניו כעליית מדרגה.
התנהלות כזו של שב”כ, כגוף עצמאי שאינו כפוף למרותו האישית, היא בדיוק מה שנתניהו אינו יכול להרשות לעצמו. אם שב”כ חוקר את מקורבי נתניהו, המשמעות היא שהוא אינו מצליח לשלוט באופן מלא במידע שמגיע אליו ויוצא ממנו. הרצון לפטר בהקדם את בר הוא מסר למערכת הביטחון ולשאר הגופים, שלא יתערבו במה שקורה בלשכת ראש הממשלה.
ההחלטה של ראש הממשלה להדיר את ראש המוסד וראש השב”כ מהמשא ומתן על החזרת החטופים אינה רק סטירת לחי קשה לאנשי המקצוע שמובילים את המאבק בנושא, אלא עדות נוספת למסע הדה־לגיטימציה שמנהל נתניהו נגד שומרי הסף והמערכת הביטחונית.
הרחקת ראשי ארגוני הביטחון מהדיונים על החטופים היא אירוע תקדימי. המוסד והשב”כ הם הגופים המרכזיים שמנהלים את המגעים החשאיים מול חמאס והגורמים הבינלאומיים. הם מכירים את השותפים למשא ומתן ויודעים איך מנהלים משא ומתן עקיף עם אויב.
התנהלות נתניהו מתחילה בפוליטיזציה של החלטות, ממשיכה בהחלשה של שומרי הסף ופועלת למצב שבו תתקיים מערכת ביטחונית כנועה, שאינה מעזה לנקוט דעה מקצועית. נתניהו אינו הראשון שמנסה להצר את צעדי מערכת הביטחון, אבל נדמה שהוא לוקח זאת לקצה.
ראש הממשלה נמצא תחת לחץ כבד, הן מצד שותפיו הקואליציוניים שרוצים לראות אותו מתעמת עם מערכת המשפט ומערכת הביטחון, והן מצד משפחתו ומקורביו, שמבקשים להבטיח את שלטונו בכל מחיר.
זאת צריכה להיות נורת אזהרה. ישראל עשויה למצוא עצמה במדרון חלקלק, שבו שיקולים אישיים מחליפים שיקולים לאומיים, ואינטרסים פוליטיים באים במקום שיקולים ביטחוניים.
התרעות פיקוד העורף