ביום חמישי שעבר, שבו גופותיהם של בני משפחת ביבס היו אמורות לשוב לארץ, התהלכתי בתחושת מועקה גדולה, ולא מהסיבות המובנות. כלומר, כמובן שבדומה לכל הישראלים, עצם הידיעה הרשמית על סופו הטרגי של הסיפור קורע הלב הזה העציבה אותי מאוד. בדיוק כמו שהתעצבתי לאורך 500 יום שחלפו, מאז שהאם ושני ילדיה האדמוניים נחטפו.
מאז שחזינו לראשונה באימה בעיניה של שירי ביבס הי"ד. אבל המועקה שלי נגרמה ממשהו אחר. מההפיכה של האירוע הספציפי הזה לכמעט יום אבל לאומי. כזה שגרר ביטול המוני של הופעות, אולפני שידור טלוויזיוניים שעקבו אחר המתרחש לאורך כל היום וכו'.
התקשיתי להסביר לעצמי את הקושי שבו חשתי. ולמען האמת, גם התביישתי בעובדה שאני לא מסוגל להצטרף עד הסוף למעגל העצב הקולקטיבי. אבל ככל שניסיתי, משהו בי התקומם. משהו שזרק משפטים כמו - למה כשמודיעים, נאמר, על נפילה של שמונה חיילים באותו יום שידורי הטלוויזיה נמשכים כרגיל?
או, במה שונה החזרת גופותיהם של הביבסים, שבאופן מצער הייתה רחוקה מלהיות הפתעה - בכל הנוגע למותם, מידיעה על מותם של חטופים אחרים, שגורלם לא היה ידוע עד לאותה נקודה? וכן הלאה. אין ספק שהסיפור של בני משפחת ביבס נוגע ללב וקיצוני במיוחד, כי הוא כלל שני ילדים קטנים וחסרי ישע.
אבל האם במדינה שאיבדה בשנה האחרונה למעלה מ־1,300 אזרחים, חלקם גם ילדים, צריך להיות פער כל כך גדול במידת האבל בין חלל לחלל? ובמילים אחרות, שנכתבות ברעד, האם העובדה שהביבסים הפכו למפורסמים (בעל כורחם! בעל כורחם!), צריכה למקד כל כך הרבה תשומת לב סביב הסיפור שלהם, בשעה שמתינו האלמונים מוטלים מכל עבר?
וכך התהלכתי כל אותו יום, מתעמת עם עצמי, כשלפתע שמעתי שאת החלל האחר שגופתו הושבה באותו יום, עודד ליפשיץ, קיבלו לוחמי גדוד 50 של הנח"ל, שליפשיץ היה פעם מלוחמיו. ואז נרעדתי כולי, כי גם אני בוגר אותו גדוד. והבן הבכור שלי נח"לאי, וכך גם הוריי. והבנתי שמידת העצב והזעזוע נובעת ישירות ממידת ההזדהות. הזדהות ששיאה הוא, כמובן, היכרות אישית. אבל גם ללא היכרות כזו, היא יכולה לנבוע מחוויה משותפת, או מהיכולת לדמיין את עצמך או את יקיריך בסיטואציה דומה.
ובמובן הזה, הסיפור הנורא על אם שנחטפת יחד עם שני ילדיה הרכים לעזה הוא סיפור כמעט אוניברסלי, מבחינת היכולת שלו לעורר הזדהות ואמפתיה. ולכן, לא פלא שהוא תפס את הכותרות הראשיות. ואגב, אני אומר פה משהו כוללני ולא מבוסס מחקרית, אבל אין לי ספק שהוא נגע עוד הרבה יותר באמהות. שוב, אלמנט ההזדהות.
כך שאפשר להבין מדוע מדינה שלמה עצרה את מהלך חייה, ביום שבו הסיפור הזה הסתיים באופן רשמי. אבל ההבנה הזו לא יכולה להצדיק את מיעוטה של תשומת הלב הציבורית ביחס לנפגעים אחרים. או את ההפרדה בין חטופים שכולם מדברים עליהם ומייחלים לשובם, לחטופים כמעט אלמונים.
רצה הגורל ויממה אחת לפני החזרת הביבסים הגעתי בפעם הראשונה למתחם מסיבת ה"נובה". ונדהמתי מהכמות הבלתי נתפסת של פרצופים וסיפורים שפשוט לא הכרתי, הפרוסים כעת בדמות פרצופים מחוברים למקל על האדמה ספוגת הדם הזו. כולם קורבנות טרגיים. כולם הילדים של כולנו. אבל רק מעטים מתוכם נכנסו לתוך התודעה הקולקטיבית, ולכן גם יישארו בזיכרון המשותף. והסיבות לכך לא קשורות למידת חשיבותם, כי כולם חשובים באותה מידה, אלא לנסיבות שהפכו את הסיפור שלהם ליותר זכיר, או יותר מרעיש מבחינה תקשורתית.
וכל זה מובן וטבעי ובלתי נמנע. כמי שעובד בעצמו בלספר סיפורים, אני מבין היטב את המנגנון האנושי שמבדיל בין סיפור לסיפור, ושם דגש על אנשים ספציפיים, תוך התעלמות מאחרים. אבל העובדה שזה טבעי, לא אומרת שזה מקובל. ולכן אנחנו צריכים לזכור ולהזכיר בכוח. את כולם. כי האסון הנורא הזה הוא לא תוכנית ריאליטי, אלא מציאות מצמיתה שבה לכל איש יש שם.