כשסטרוק מדברת על הקרבת חטופים, הלוויה של ביבס הזכירה שאנחנו אחרים

המונים ליוו אתמול שלושה מבני משפחת ביבס בדרכם האחרונה. בצמתים, בדרכים מרכזיות, על המסך ובלא מעט בתים בישראל נרשם יום אבל לאומי. לא רשמי, אבל לאומי. הטרגדיה הזו נכנסה לנו עמוק ללב, תפסה את הנשימה והגרון, וטלטלה אותנו, עד כדי כך שאזרחים לקחו חופש, הרימו דגל, יצאו לתת כבוד אחרון והתייפחו בפומבי.

הם בכו על כפיר ואריאל, שהתמונות והסרטונים מלאי המתיקות והיופי שלהם הפכו לחלק מהאלבום המשפחתי שלנו. אלבום שכל מבט לעברו הוא צריבה כואבת, בלתי נשלטת, איומה. ההמונים בכו על שירי. על המצוקה, על הימים הנוראים שבהם הייתה שם לבדה, עם שני ילדים קטנים, באי־ודאות. קשה לדמיין את מה שעבר עליה. האנשים בכו גם על ירדן, על הבדידות, הסבל, הריק, החוסר והשבי הקשה, שילוו אותו לנצח.

אישה הלומת יגון שאלה אותי ברחוב איך זה שאחרי כל הטרגדיות והאסונות שפקדו אותנו ב־500 הימים האלה, דווקא הסיפור הזה נגע בנו כך, פילח את הלב של מדינה שלמה. אולי כי הוא מאגד בתוכו כל כך הרבה ספיחי כאב שהיום הארור הזה הביא עלינו: משפחה ישראלית יפה שכמעט נכחדה, רשעות של אויב, ברבריות, תדהמה, חטיפה מצולמת של אמא ושני ילדים קטנים, מחדל, חושך, אובדן בלתי נתפס, אי־בקשת סליחה ממשלתית, התנערות מאחריות, הפקרה ועליבות פוליטית.

המשפחה ביקשה שלא יגיעו נציגי ממשלה לטקס. ברקע האסון המשפחתי הזה קיימת אטימות של פוליטיקאים ורשויות, שעסקו בשטויות במקום למנוע מטבח 7 באוקטובר לנחות עלינו. במקום להגן על תושבי העוטף והדרום, הם עשו, וממשיכים לעשות, דברים שאין בהם תועלת. אגואיזם ותאוות שלטון. אי־עשייה מספקת לשחרור חטופים, ביניהם ירדן, מהר ככל האפשר. וכעת, בלי בושה, לעיתים בניגוד לרצון המשפחה, הם מנצלים את הטרגדיה לצבירת לייקים.

באין אירועים רשמיים ראויים לציון 7 באוקטובר, ההלוויה הייתה אירוע משמעותי עוד יותר. אחרי שהטקס הממשלתי לציון הטבח הפך לפיאסקו פוליטי, טקס שחלק לא מבוטל מהמשפחות השכולות התנגד לו, ושנועד לכופף ידיים, אתמול הייתה לנו אפשרות אמיתית וכנה להתאבל. להתאחד סביב צער לא מהונדס, כי נכון לעכשיו אפילו את זה האחראים אינם מצליחים לספק לנו. היגון וההזדהות אפשרו לנו להיזכר שוב עד כמה העם הזה, הציבור, אמפתי, ועד כמה אכפת לו מהאחר. בימים שבהם שרה בממשלה מדברת על הקרבת החטופים, ועושי דבריהם של פוליטיקאים ציניים מצדיקים את העמדה הזו, נטולת החמלה, הזכרנו אתמול לעצמנו שאנחנו ערבים זה לזה. חומלים זה על זה ודואגים זה לזה, גם בשבי, בטרגדיה, במוות. ונזכרנו שמחוץ לשנאה שבכנסת יש תקווה.

בימים הראשונים שאחרי אסון 7 באוקטובר הרשויות נעלמו. לקח להן זמן להתעשת. יש מהן שלא התעשתו עד היום. במקום שבו לא היה שלטון, צצו אזרחים, שחלקם, לא להאמין, מוקעים כעת כבוגדים. חמ״לים אזרחיים מדהימים סיפקו את מה שאמור לספק השלטון באמצעות כספי המיסים שלנו. אבל אתם כבר יודעים שחלק נכבד מהכספים האלה הולך על קומבינות וקניית שלטון.

יותר מ־500 ימים אחרי האסון, שוב האזרחים ממלאים את החלל, כשהם נותנים לירדן, לדנה, אחותה של שירי, ולשאר בני המשפחה תחושה שהם לא לבד. אתמול היה יום מרסק, וגם מלא תקווה. לכמה שעות ראינו איזו חברה ישראל יכולה להיות, ועל מה בעצם שווה להילחם כאן.