בשבע וחצי גפן עמדה בפתחו של הגן שלה. הפקדתי בידי קרולינה, הסייעת, את קופסת האוכל של גפן. בתוכה חצי פיתה עם חמאה וריבה, וחצי פיתה עם גבינה לבנה, זיתים ומלפפון. בדיוק כמו שהיא ביקשה. הסייעת שוב השתתפה בצערי, בפעם השלישית לאותו השבוע, וציינה בפעם הרביעית שאם יש משהו שאני צריכה, כל דבר, שלא אהסס לבקש.
האמת היא שאף ששתינו ידענו שאני לא צריכה כלום, וגם אם אצטרך, מה הסיכוי שאבקש דווקא מסייעת הגן, עצם זה שהציעה, הבינה ולא הוסיפה איזו הערה צינית על כך שזה היום השני שאני מביאה את גפן לפני כולם (מה שלא אופייני, כי בימים רגילים היא מגיעה לגן אחרי תשע), עורר אצלי הערכה גדולה אליה.
בשמונה ורבע, אחרי 45 דקות של נסיעה, מחשבות על אמי שנעלמה פתאום, בלי התרעה מוקדמת, וטלפונים לידידים שלי מפרדס חנה, שיארגנו מניין לעלייה לבית העלמין היום, הגעתי אל חנות הפרחים היחידה שהסכימה להכין לי גלגל אבל בשעה מוקדמת כל כך של היום. ביקשתי שישזרו בו את הפרחים הכי יפים ויכתבו על הסרט השחור באמצעו "אמא". הם עשו כמבוקשי, אבל במקום "אמא" כתבו "אימא". רציתי להתעכב, לבקש שישנו לי את זה, עוד היה לי קצת זמן לבזבז שם, אבל מחשבה מהירה שעברה בראשי, האומרת שהכל זה זוטות גמורות ובמה זה כבר יסייע, הכניסה אותי אל הרכב וזה לקח אותי אל בית העלמין בפרדס חנה.
בשמונה וחצי התחיל לרדת גשם, ישבתי על ספסל ברחבת בית העלמין ולא שינה לי אם אירטב או לא, ביד אחת אחזתי את גלגל האבל המעוטר בגרברות, חמניות וחרציות, ובידי השנייה שקית עם שלוש מטריות שקניתי ביילו, למקרה שיתפוס אותנו גשם, ונר זיכרון אחד לעילוי נשמת זו ששברה לכולנו את הלב.
הגשם יורד עליי ובית העלמין ריק. אני עומדת, מביטה אל הצדדים, קדימה, מאחור, ואין איש. אני עוצמת את העיניים ונותנת לשקט לעטוף אותי, אמי איתי, אני יודעת שהיא איתי ומה שיש תחת ערימת החול, זה רק גוף. אמי הייתה יותר מחומר ויותר מגוף, היא הייתה נפש ועכשיו הנפש, נשמה.
מרחוק אני רואה את בן זוגה בשנה האחרונה. 20 שנים הייתה לבדה, לא הסכימה לצאת לדייט, לא להכיר וגם כשהתחיל איתה בחור צרפתי פעם, כשלקחתי אותה למופע של שארל אזנבור, ענתה לו "תודה, חמוד, אני לא מעוניינת".
"איך את כזו קשוחה?", צחקתי כשיצאנו משם וחיפשנו קפה.
"תהיי גם את קצת, לא יזיק לך", אמרה.
ידעתי שקשיחותה הניחה את היסודות כשנישאה לגבר ילדותי ולא אחראי ששבר את ליבה כשהייתה בת 20 ועוד קצת, ואחר כך בנתה ארמונות כשנישאה שוב, בפרק ב', לעוד גבר שהבטיח הרים וגבעות והביא לה רק חורבות. אבל בשנה האחרונה הכירה אותו, את האיש שרץ אליי בבית הקברות, כשזר ורדים בידו, חיבק אותי ושוב בכה, כמו שבכה בשבעה וכמו שבכה כשטלפנתי אליו לילה אחד ואמרתי לו, "אני רוצה את אמא, איפה אמא שלי?".
"אהבתי אותה", אמר לי, "היא אהבת חיי". וידעתי שגם הוא אהבת חייה, כי בשנה האחרונה סיפרה לי כמה זכתה סוף־סוף למישהו שמפנק, דואג לכל מחסורה ואוהב אותה כמו שלא אהבו אף פעם.
יש משפט יפה כזה, לדעתי הוא מהמיתולוגיה היוונית: "אלוהיי, אהבתי ונאהבתי, קח אותי עכשיו". את המשפט הזה ציטטתי באוזניו, אבל הוא כבר תר אחר קברה וספק אם שמע אותו.
בעשרה לעשר הגיעה אמילי אחותי. אם לכל הורה ישנו הילד הקרוב ביותר אליו, הרי שזו הייתה היא. שנים קינאתי בקשר שלהן ובחוזקו, אבל כשראיתי את אמילי מתפרקת במהלך השבוע הזה ועד כתיבת שורות אלו (ולבטח עוד הרבה אחרי) - חדלתי. לו הייתי במקומה, ובפרט אחרי השנה שעברתי, זה היה נותן לי נוקאאוט שלא הייתי מצליחה לקום ממנו, בטח לא בשנים הקרובות.
חיבקתי אותה, שתקתי, אמרו לה כבר הכל. היא שוב התפרקה מבכי והלכה לשבת על ספסל בצד. דודיי, שהגיעו בינתיים, הלכו אליה וחיבקו אותה.
בחמישה לעשר הגשם פסק, בעיתוי מושלם, והתחילו להגיע עוד ועוד ידידים שלי וגם כאלו שלא הכרתי. במהלך השבעה פקדו את ביתה של אמי מאות מבקרים, גם באזכרה המפוארת שעשינו לה בתום השבעה. לא מובן מאליו שהגיעו כל כך הרבה אנשים עד חריש, בכל פעם נדהמנו מחדש. אז לעלייה לקבר, במלאת שבוע לפטירתה, ידענו שנצטרך לדאוג למניין וכך עשיתי. במשך שעות ארוכות בערב ובלילה שלפני כן התקשרתי לכל מי שיכולתי וידעתי שגר באזור וביקשתי שיבוא. והם באמת באו, יבורכו על כך.
בעשר עמדנו מול קברה, הנחתי את גלגל האבל וליטפתי בידיי את החול.
בעשר וחמישה נשמעו קולות שבר של אמילי אחותי ושל המשפחה, אני לא הצלחתי לבכות.
בעשר ועשרה אמרו תהילים, אשת חיל וקדיש.
ובעשר ועשרים הודיתי למי שבא והתחיל לצעוד חזרה לרכבו.
לפני שבועיים, כשחזרתי מתאילנד, ביקשתי ממך לרדת למטה לקחת את שקית המתנות שלך. בדרך כלל, מסרתי לך את השקית ועלית הביתה. אבל הפעם התעקשת להיכנס אל הרכב, סגרת אחרייך את הדלת ואמרת "תני נשיקה לאמא". תמיד הובכנו לנשק זו את זו, אני לא יודעת למה וגם לא נכנסת לזה. אבל הפעם, כמו חיכיתי לזה מאוד, אולי אחרי חודש שהייתי אמא 24/7 בארץ ניכר, רחוק כל כך מפה, רציתי קצת את אמא שלי. אז נישקתי אותך וליטפתי את תלתלייך ונתתי לך את השקית המפנקת שקניתי לך.
מישהו אמר לי שאם לא אראה אותך לפני הקבורה, את תבואי אליי בחלומות. וגם ככה לא רציתי לראות אותך, כי לו הייתי רואה, הגוף שלי היה מקבל עוד מכה והלב היה מתרסק לי. ובאמת, המישהו הזה צדק. כי יום אחרי שקברנו אותך ישבת ליד מיטתי, לא היית משהו גשמי, לא היה לך צלם ולא דמות הגוף. היית כמו הילה לבנה כזו וביקשת שאקרא עלייך קהלת. וכשהתעוררתי בבוקר לא הבנתי מה הקשר של קהלת להנצחת מישהו, או אלייך.
ורק עכשיו, בעשרה לשלוש, כשהעלייה לקבר הסתיימה לפני כל כך הרבה זמן, ואני עדיין יושבת ברכבי והדמעות ממאנות לצאת, נשמתי עמוק ופתחתי את קהלת.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם
זו הייתה עיתך ללכת אמא
וזו עיתי להיפרד.
תודה על הכל,
אני אוהבת אותך, בבקשה, בואי לי בכל חלום.