הדר שחקה ליום אחרון, ושחקה כל חייה. "תגידי הדר, תגידי חיוך", אומר אביה יגאל, והדמעות נבלעות בקולו. "היה ברור שזה המשפט שייחרט על המצבה שלה, כי הוא מתאר בחורה אופטימית, עליזה, חייכנית וצוחקת. בכל מכתב שהשאירה כתבה את המילה חיוך והוסיפה שלושה סימני קריאה. וכשנרצחה, אמרנו, אין מצב שהיא לא חייכה גם ביום האחרון בחייה ובאמת התברר שהיא כינסה סביבה את הבנות וחייכה אליהן כדי להפיג את הפחד".
זה מה שאמרו גם אנשי החברה קדישא כשבאו לספר להורים השבורים איך טיפלו בהדר. "באה אישה שטיפלה בגופה של הבת שלי במחנה שורה", אומרת האם אילנית וקולה השקט מכסה על הזוועה בדבריה, "ואיך שנכנסה אל הבית, ישר אמרה לי שהמשפט הראשון שעלה בראשה כשראתה את הדר היה ‘עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'. זה התחבר לה גם בגלל העוז בנחל עוז, וגם בגלל שאפילו במותה, הדר הייתה עדיין כל כך יפה".
יש בזה נחמה?
יגאל: "כן, זה נותן איזה שקט. מאוד היה חשוב לנו לדעת שלא פגעו בה מינית, שהגוף לא נפצע קשה מדי. סיפרו לנו שהיא ספגה כדור שהביא למותה".
אילנית: "נקבעה לי פגישה עם נציגי הרבנות הצבאית, כי הדברים האלה עדיין לא סגורים לי. הדר הייתה מוגדרת חטופה במשך יומיים. היום אני רואה את החטופים חוזרים, את התצפיתניות חוזרות הביתה, ואני אומרת לעצמי, אולי התבלבלו שם בשורה, אולי הדר חטופה בכלל. לפעמים יש לי חרדות כאלה, שאולי היא בעזה וצריכה אותנו ואנחנו בכלל לא יודעים שהיא שם, כי לא ראיתי את הילדה שלי לאחר מותה. לא היינו מסוגלים לזהות אותה, ויגאל בכלל לא רצה להשתתף בשיחה עם הנציגים של מחנה שורה".
יגאל, למה לא רצית לדבר איתם?
"כי אני רוצה לזכור את הדר מחייכת, בלי יותר מדי תיאורים. אני רוצה לזכור אותה איך שהייתה בחייה".
אילנית: "אולי הפגישה ברבנות תסגור לי מעגל. אולי יש להם תמונות, אולי אזהה אותה. אני לא בטוחה שארצה לראות את הפנים, אבל לפחות את הרגל, את היד, כדי להבין איפה היא נפגעה, ואיך, וכמה זמן לקח עד שהיא מתה. ואחר כך אפגוש את התצפיתניות שחזרו, כי בסוף הן היו שם והן יודעות הכי טוב מה באמת קרה במוצב נחל עוז".
קיבלתם חפצים שיוכלו לתאר מה עבר עליה?
"החזירו לי את השרשרת שלה, עקומה, ככה הבנתי שהיא חטפה כדור, והחזירו לנו את העגיל שלה, אבל הייתה לה טבעת זהב על היד שלא חזרה וגם הטלפון שלה לא חזר אלינו. הביאו ארגז וגם הוא היה ריק חוץ מפיג'מה וכמה זוגות גרביים. אז הדיסוננס הזה בין העולם המלא שהיא הייתה לעומת כמה זוגות גרביים נורא קשה לי. אמרתי, לא יכול להיות. עד היום אני אומרת, למרות שאני יודעת שזה לא הגיוני, לא יכול להיות, אולי כי לא ראיתי אותה אחרי מותה".
"אבל לקחו דנ"א שלה", אומר לה יגאל ברוך, "ואחותי זיהתה את הקעקוע על הרגל". ואילנית שומעת לא שומעת. "עם כל זה שזיהו אותה", היא אומרת, "עדיין היה כזה כאוס שהכל יכול היה לקרות".
נציגי שורה לא הציגו ממצאים חד־משמעיים?
"הם היו מדהימים, מלאכים ממש. באו והביאו את טביעות האצבע של הדר. אמרו, זו הייתה היא ולא אחרת. זה אמור היה לסגור לי את הפינה, אבל משהו בי עדיין מסרב להאמין, להשלים שהיא איננה".
יגאל: "אני חושב שעדיף להשלים עם המציאות. הדודה של הדר זיהתה את הקעקוע של פרח הלוטוס שהיה על הרגל שלה. הצבא עשה בדיקות דנ"א, אז למרות שגם אני מחכה שהיא תחזור, אני יודע שזה לא יקרה. לפעמים אני מדמיין את הרגע שהיא תפתח את הדלת ותיכנס לחדר שלה. השארנו אותו כמו שהיה. לא נגענו בכלום. זה קורה לאחרונה. אבל בחודשים הראשונים הדחקתי את המוות שלה לגמרי. אמרתי לעצמי, הדר סיימה את הצבא והיא כרגע בטיול הגדול בדרום אמריקה. היא מטיילת, נהנית, מחייכת. ואוטוטו היא תחזור".
רב"ט הדר מרים כהן ז"ל נפלה בהגנה על מוצב נחל עוז. בת 20 הייתה במותה, בת זקונים להוריה ואחות יחידה לשלושה בנים. "היא הגיעה לעולם עם ברק בעיניים", אומרת אילנית. "כתינוקת כבר היה לנו דיבור. הייתי עושה לה קולות שעושים לתינוקת, והיא הייתה מחזירה לי מבט של אחת שיודעת. הייתה בה תבונה מגיל אפס, עוצמה ונוכחות.
היה הפרש של כמעט שבע שנים בינה לבין אחיה עומר, ולכן כשהיינו פותחים אלבומים, היו הרבה תמונות של שלושת האחים בלעדיה. והדר הייתה מתעצבנת עלינו, איך אין לי זיכרונות ילדות מצולמים עם כל המשפחה. תמיד אמרנו לה, זה בגלל שנולדת אחרונה, והשלמנו את הצילומים המשותפים עד שהתגייסה, ופתאום היא שוב איננה ושובר לי את הלב שהזיכרונות המשפחתיים שוב יצטלמו בלעדיה".
היא הייתה תינוקת של אמא ובת של אבא. "היינו מאוד־מאוד קשורים", אומר יגאל. "בכל דבר הייתה מתייעצת איתי. בכל דקה פנויה הייתה מדברת, משתפת. ולפעמים כשהתקשרתי בעצמי, הייתה אומרת לי, 'ווי אבא, איך ידעת שבדיוק רציתי לספר לך משהו חשוב?'".
אילנית: "כל מי שהדר הייתה איתו בקשר, הרגיש שהיא נותנת לו את כל כולה. היא הייתה החברה הכי טובה של כל אחת ואחד ביחד ולחוד. לפחות כך כולם חשבו. היא הייתה הקטנה שבחבורה, אבל תמיד ידעה להנהיג, להוביל, להגיד את המילה הנכונה. סוג של מאמא כזאת. בשבעה הגיעו חניכות שלה מהצופים, שהיום הן מדריכות בעצמן, וסיפרו לנו שהדר הייתה עבורן מודל לחיקוי. הן אמרו, 'גידלתם ילדה לתפארת', וזה עשה לנו טוב. רק אחרי שמתה גילינו כל כך הרבה דברים שהדר בצניעותה אפילו לא טרחה לספר".
מה גיליתם?
"למשל, את הנכונות שלה לסייע לחברות. ואת העובדה שהיא הטביעה חותם אצל כל כך הרבה חניכים שלה, כמה שהיא הספיקה בחייה הקצרים, וכמה תשומת לב שהיא העניקה לכל הסובבים אותה, גם במשפחה וגם במישור החברתי. בתקופת הקורונה היינו כמעט שנה בבית. הדר למדה דרך הזום ויום אחד היא אמרה, 'החברות שלי משתגעות מהבידוד, אני רוצה לאפות להן חלות לכבוד שבת'.
ולמחרת היא אפתה חלות קטנות, וצירפה מכתבים חמודים ועטפנו כל חלה בנייר צלופן ונסענו לחברות. עברנו בית בית, אני חיכיתי לה באוטו והיא השאירה לכל חברה חלה על מפתן הדלת".
"אני זוכר מהקורונה משהו אחר", מחייך יגאל. "בגלל המגיפה היה איסור התקהלות ליותר מעשרה אנשים. אבל ערב אחד התכנסו כמה חברות בבית במושב, והגיעו פקחים והתברר שהיו 13 בנות. הדר בדיוק הייתה בשירותים כשהפקחים רשמו דוחות לכל מי שהייתה שם. ואז הדר יצאה החוצה ואמרה לפקח, 'ומה איתי? אם אתה רושם דוחות לחברות שלי, תרשום גם לי'. לא היה לה נעים שכולן נפגעו והיא תצא מהאירוע בלי נזק. זאת הייתה הדר, וככה היא התנהלה גם במיגונית.
יעל רוטנברג, חברתה הטובה של הדר שהצליחה לברוח מהמיגונית, הגיעה אלינו לשבעה וסיפרה לנו שכשהתחילו היריות, הגיעו למיגונית חמש בנות חדשות שרק הצטרפו לבסיס באותו השבוע. הן היו מאוד מבוהלות ולא ידעו מה לעשות, והדר, שכבר הייתה יותר ותיקה, קלטה את הסיטואציה. היא אמרה להן, תשבו פה לידי, אני אשמור עליכן. ולמרות שבעצמה הייתה רק חודשיים וחצי במוצב, ואפילו שהייתה מבוהלת לא פחות מהן, היא התנהלה בגבורה והרגיעה את כולן".
"הדר שמעה את הקרבות מבחוץ ופחדה מאוד", אומרת אילנית בשקט. "ולמרות זאת הושיבה את הבנות בפנים ובעצמה התיישבה בקו האש. בסרטון החטיפה של התצפיתניות רואים שהיא יושבת ראשונה מצד ימין. היא ועוד שתי תצפיתניות ספגו את הכדורים הראשונים כשהמחבלים פרצו אל המיגונית, אבל הבנות שישבו מאחוריה לא נפגעו".
איך יעל הצליחה להינצל?
"יעל הייתה ליד הדר ואורי מגידיש. היא סיפרה שבשלב מסוים היא הצליחה לרוץ החוצה והייתה בטוחה שהדר רצה אחריה, אבל אני חושבת שהדר נשארה מאחור מכיוון שהיא אמרה לעצמה, אני אשאר עם שאר הבנות כי הבטחתי להיות איתן ולעזור להן גם במחיר חיי".
15 תצפיתניות נפלו בקרב הגבורה על מוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר: הדר כהן, שיר אילת, אביב חג'ג', נועם אברמוביץ, שי אשרם, נועה פרייס, שחף ניסני, שירת ים עמר, ים גלס, יעל לייבושור, מיה ויאלובו פולו, רוני אשל, שירה שוחט, עדי לנדמן ושיראל מור. שבע תצפיתניות נוספות נחטפו לעזה. אורי מגידיש חולצה על ידי צה"ל, נועה מרציאנו ז"ל נרצחה בשבי, ולירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, אגם ברגר ונעמה לוי שבו לישראל בעסקת החטופים האחרונה. יעל רוטנברג ומאיה דסיאטניק הן שתי התצפיתניות היחידות ששרדו את האירוע.
הדר לא רצתה תחילה לשרת בתפקיד הזה. "ניסינו בכל דרך אפשרית להוציא אותה מהמיון לתפקיד התצפיתנית", אומר יגאל. ואילנה מוסיפה: "הדר אמרה שלא סופרים אותן, לא מקשיבים להן. אבל כשהיא התגייסה לבסוף והגיעה אל נחל עוז, היא הבינה עד כמה התפקיד משמעותי והתאהבה בו. היא וחברותיה היו העיניים של הצבא במשמרות לא נגמרות, והצבא לא העריך את המסירות ואת ההשקעה הרבה שלהן בתפקיד המחייב.
בתחילה הדר עשתה חפיפה, חודשיים אינטנסיביים שעות על גבי שעות בחמ"ל. היו לילות שהתקשרה אליי בוכה וזיהיתי את השבר בקולה. אני בטוחה שגם ב־7 באוקטובר היא התכתבה ולא שלחה לי הודעות קוליות כי היא לא רצתה שאשמע את הבהלה והפחד בקול שלה. במקום זה היא שלחה לי הודעות הרגעה: אמא אני בסדר, אמא אני אוהבת אתכם, תלכו לממ"ד, תשמרו על עצמכם. והוסיפה לבבות.
המילים האחרונות שהיא רשמה לי היו מצורפות לתמונה של הבנות בממ"ד עם הכיתוב ‘זה רק כדי שתראו שהכל בסדר חחחחהה'. גם החחחה הזה מתקשר למה שכתוב על המצבה שלה, ‘ותשחק ליום אחרון'".
פחדתם?
"לא פחדנו בשלב הזה, כי לא העלינו בדעתנו מה מתחולל שם. פחדנו הרבה קודם ומסיבות אחרות. חודשים ושבועות לפני 7 באוקטובר הדר סיפרה לנו שיש התארגנות של אנשי חמאס לפעולה גדולה. היא הראתה לנו סרטונים של חמאסניקים שהניחו מטען ובגלל טעות התפוצצו איתו על הגדר. היא אמרה, 'הבנות שאיתי במוצב מדברות על פשיטה. אמורה להיות פשיטה בקרוב, אנחנו רק לא יודעות מתי בדיוק זה יקרה'".
אמרו להן מה צריך לעשות כשזה יקרה?
"לא, רק אמרו להן שאם תהיה פשיטה, שירוצו למיגונית", אומר יגאל בזעם. "ואנחנו היינו נאיביים. אפילו צחקנו על זה. לא אמרו להן מה לעשות לפני ולא עזרו להן בזמן אמת. הייתה שם מיגונית של גולני שהמחבלים לא חדרו אליה כי היו בה לוחמים. אם היו לוחמים עם הבנות, הן היו ניצלות. אבל אף אחד לא ספר אותן. אף אחד לא חשב שצריך להגן עליהן. המשפט ‘חיילות של אף אחד' לא היה סתם סלוגן, הן באמת היו חיילות שאף אחד לא דאג להן.
הן היו היחידות שישבו בבסיס 24 שעות ביממה. הגדודים התחלפו, אבל הן נשארו. והגדודים הגיעו עם כל הפסיליטיז, עם טבחים ומפקדים וקצינים, ורק את התצפיתניות אף אחד לא ראה. לא היה להן בכלל למי לפנות. הן היו נטושות שם".
אילנית: "אפילו אוכל חם לא היה להן. בכל שבועיים היינו הולכות לסופר לעשות קניות של אוכל לצבא. הן היו מבשלות לעצמן ואוכלות דברי חלב שהשאירו להן בחוץ בחום הקיץ. הזלזול התחיל כבר שם. ואני אמרתי להדר, תני לי את הטלפון של האחראי, אבל היא לא הסכימה. זה הרתיח אותי. גם היום, שנה וארבעה חודשים אחרי האסון, אף אחד לא טורח לפחות להקים ועדת חקירה כדי להבין מה היה שם וכדי ללמוד מטעויות ולהפיק לקחים להמשך".
יגאל: "היום תצפיתניות כבר מסתובבות עם נשק, ואני אומר, סוף־סוף למדו משהו, כי לבנות שלנו לא היה נשק ולא היה אפוד. כשהגענו לביקור הראשון במיגונית אחרי הטבח, דאגו לתת לנו קסדה ואפוד מגן, אבל בסרטון החטיפה לא ראיתי אף בת עם קסדה ושכפ"ץ. שאלתי את האחראים, 'למה הבנות שלנו היו בלי קסדה ובלי שכפ"ץ במיגונית ובמוצב?', ואחת הקצינות שם אמרה, לקחתי להן את הציוד כדי שלא יגנבו להן אותו. מרוב כעס לקחתי את הקסדה ואת אפוד המגן שנתנו לי והטחתי על הרצפה. ואחריי עשו כך כל שאר ההורים".
"חשבנו שתצפיתניות זה לא תפקיד קרבי", אומרת אילנית וקולה נשבר. "חשבתי, זו בת, לכן זה לא יהיה מסוכן, ובכל מקרה הדר בכלל לא הייתה צריכה להיות בשבת ההיא בבסיס. היא ביקשה להתחלף עם אחת התצפיתניות כדי להיות בחג עם החברות שלה. לפני כן היא שאלה אותי, ‘אמא, נכון שאין שום תוכניות במשפחה לשמחת תורה? כי אני רוצה להחליף עם מישהי'. אמרתי לה, ‘אין שום דבר מיוחד, את יכולה להחליף שבת'.
היום אני אומרת, אם רק הייתי אומרת לה, ‘לא, הדרי, יש ארוחת חג בשמחת תורה', מה היה קורה אם רק הייתי מתעקשת ואומרת לה, ‘לא, את לא יכולה להחליף משמרת כי אנחנו צריכים אותך בבית בחג'".
אבל בחג הדר הייתה במוצב, והוריה במושב זיתן התעוררו מאזעקות בכל רחבי הארץ. "קמתי ומיד שלחתי הודעה להדר, מה קורה ממי, הכל בסדר?", מספרת אילנית, "והדר ענתה, 'אמא איזה פחד, קמתי מהבומים'. היא הייתה כבר במיגונית עם שאר הבנות".
יגאל: "חשבנו שהיא במקום בטוח, אפילו כשהתחילו להופיע התמונות על חדירות מחבלים לשדרות אמרתי, אין מצב שמחבלים יחדרו לבסיס צבאי. רק למחרת שמענו בחדשות שמוצב נחל עוז נכבש בחזרה על ידי הצבא ושם נפל לי האסימון שקרה אסון ושמלכתחילה הצבא לא היה שם. אבל באותו בוקר לא היה עם מי לדבר מטעם הצבא. התקשרתי אל הדר והיא אמרה לי, 'אבא, יש פה בלגן, אתקשר יותר מאוחר'. היא נשמעה רגילה.
חשבתי שהם בפעילות, וכשחלפו השעות חשבתי שהיא עדיין במיגונית, שנגמרה לה הסוללה. אחות של קרינה ארייב פתחה קבוצת וואטסאפ לתצפיתניות של נחל עוז, ואנחנו היינו ניזונים ממה שכל אחד כתב שם. בתחילה דיווחו שאין להן קליטה, ואחר כך שהעבירו את הבנות לג'וליס, ואנחנו האמנו לזה. רק מאוחר יותר התברר שהמחבלים היו שם לכל אורך השעות הנוראות האלה, ועשו במוצב כבשלהם. היה להם את כל הזמן שבעולם לרצוח, לחטוף, לאכול, לשתות, אפילו לישון קצת. ראיתי סרטון של מחבל שחטף תנומה, שעישן סיגריה, שהתפלל".
אילנית: "חברה של הדר פרסמה ברשתות תמונה שלה ואת הטלפון שלי, וביקשה שאם מישהו יודע מה קרה לה, שייצור איתנו קשר. בצהריים אחיות שלי אמרו שיש שתי בנות שפונו מנחל עוז למרכז הרפואי סורוקה. הן אמרו, 'אנחנו נוסעות לשם לחפש אותה'. אבל מיד אחר כך התקשר אליי מישהו ודיבר איתי בערבית. אמר לי, 'הבת שלך מתוקה, יפה', וברקע אני שומעת זעקות של בחורה.
התקשרתי לאחיות שלי ואמרתי להן, 'תחזרו הביתה, חטפו את הדר'. אחר כך הגיע עוד מבול של טלפונים של שטנה וגם וואטסאפים, ואז התברר שהטלפון שלי עם התמונה של הדר הגיע דרך הטלגרם לכל מיני עזתים וערבים ברחבי העולם, אז ביקשנו למחוק את התמונה".
המשכתם לנסות ליצור קשר עם הצבא?
"ברור, אבל לא היה צבא, לא היה עם מי לדבר. לא היה את מי לשאול. התקשרנו כל היום, כל שעה, ואף אחד לא ענה. הצבא לא היה בתמונה בשום שלב. בערב הגיעו מהמשטרה, לקחו את הטלפונים, ניסו להבין מה קורה, וזהו".
ובלילה?
"בלילה פוחדים. נרדמים לרגע, קמים לרגע, נלחצים מכל צליל. כל מכונית שעוברת בחוץ מחסירה פעימה בלב. חיכינו לשמוע דברים לא טובים. ולמחרת התחילו לרוץ שמועות על הרוגים וחטופים, גם הסרטון של החטופות עלה ואנחנו כבר היינו במקום חדש, מנסים לבדוק אם גם הדר הייתה במיגונית עם הנרצחות והחטופות. ככה עד הערב. רק בראשון בלילה הגיעו שני קצינים הביתה ואמרו לנו ברשמיות, 'אנחנו רוצים לעדכן שהדר שלכם חטופה'".
יגאל: "הסתכלתי בעינית, ראיתי אותם וכל התוכניות מימי הזיכרון של הורים שחוששים מהדפיקה בדלת עלו לי בראש. אמרתי לעצמי, אני לא מאמין שזה אצלי בבית. והם ממשיכים לדפוק. פתחתי את הדלת, תפסתי את הקצין בחולצה ואמרתי לו, 'אתה לא נכנס לבית הזה'. ואז הוא אמר, 'רציתי להגיד לך שהבת שלך מוחזקת בידי ארגון טרור ברצועת עזה'. ואז נרגעתי. כי התחלנו לשמוע על בנות שנהרגו במיגונית, והיו כאלה שכבר הודיעו להם, אז שאלתי, 'אתה בטוח?' והוא אמר, 'הצבא לא סתם אומר דברים'.
בדיעבד, הצבא ניזון מהמידע שלנו כשדיווחנו שהדר חטופה בגלל הטלפון של הערבי שהתקשר לאילנית. הוא החליט שזה נכון וסימן וי".
ואת, אילנית?
"גם אני נרגעתי. לפחות הייתה לי תקווה. אמרתי לילדים, 'אני מרגישה את הדר, היא חזקה, היא תתגבר ועוד כמה ימים יוציאו אותה'. היינו אופטימיים. יגאל אמר, 'יש סיירת מטכ"ל, אוטוטו יחלצו אותה'".
חלפו עוד יומיים. "ושוב הקצינים דפקו על הדלת", אומר יגאל וקולו נשבר. "אמרתי להם, 'כבר הייתם פה'. חשבתי שבאו להודיע לי שחילצו את הדר. ואז הוא מהנהן לי בראש. בזווית העין קלטתי את השכן, ואז ירד לי האסימון. התחלתי לצרוח, לרוץ בבית, לשבור דברים. הדר קראה לי 'אבוש', אז צעקתי, 'אבוש, אבוש'. חשבתי שזה ישתיק אותם. אבל הם התעקשו להיכנס והודיעו שהדר נרצחה".
אילנית: "את הרגע הזה אני זוכרת ולא זוכרת. זוכרת שבכיתי, זוכרת את אמא שלי צורחת, זוכרת את כל האנשים שנאספו, זוכרת שאומרת לעצמי בראש, לא יכול להיות, לא יכול להיות".
סיפרו לכם איך היא נהרגה?
"היא קמה למיגונית, יחפה, בפיג'מה, בלי קסדה, בלי נשק. היו 30 בנות במיגונית. חלקן הצליחו לברוח ולהינצל. היה קרב בכניסה למיגונית והקצינה שהייתה איתן הצליחה לחסל מחבל. אבל הם זרקו פנימה רימונים. אנחנו לא יודעים אם הדר נפגעה מהרימונים או מהירי, אנחנו מבינים שזה היה גם וגם, כי אחותי שזיהתה אותה אמרה שהרגל שלה הייתה מלאה רסיסים.
"אמא של יגאל אמרה, 'תגידו תודה שהדר הרוגה ולא חטופה'. ויגאל כעס עליה, אבל אחר כך הבנו שיש בזה משהו, כי לא ידענו מה עובר על החטופות בשבי. היום, כשאנחנו רואים את התצפיתניות חופשיות, איך הן חזרו, באיזו גאווה הן עמדו ונופפו מול הרוצחים, זה גורם לנו לקנא. זה לא בושה להגיד: אנחנו מקנאים, מקנאים, כל כך מקנאים. כל כך שמחים בשביל המשפחות וחושבים על הדר, שהייתה יכולה לחזור באותה הצורה. זה היה רולטה רוסית, מי שספגה כדורים או רימון, מי שנחטפה, מי שנרצחה ומי שהצליחה לברוח".
נפגשתם עם התצפיתניות שחזרו מהשבי?
"פגשנו את אורי מגידיש אחרי שהיא חזרה. זו הייתה פגישה מוזרה, כי אנשי הצבא היו איתנו, ואסור היה לה להגיד לנו כל מיני דברים, כמו שלנו היה אסור לשאול יותר מדי. היא סיפרה קצת על הרגעים האחרונים עם הדר, אמרה שהדר התפללה ואמרה לה שאלוהים ישמור על החיילים, ושכשהן שמעו את היריות הן הסתתרו ביחד. יש לי סרטון שהדר שלחה לי מתוך המיגונית. רואים בו את השיער של אורי מגידיש על הכתף של הדר ואז שומעים פיצוץ. הן היו חברות טובות, התגייסו יחד, היו יחד בקורס, לכן היא הסכימה להיפגש איתנו".
זה היה בחודש הראשון למותה של הדר, ימים של סיוט שאין לתאר במילים. "השלמתי עם זה שלא אשרוד", אומר יגאל בפשטות. "אולי גם לא רציתי לשרוד. לא הייתי מסוגל לישון, לא הייתי מסוגל לחשוב בבהירות. לקחתי כדורי הרגעה אבל זה לא עזר. ירדתי במשקל. ידעתי שאני לא יכול לחיות בלי הדר. לאט־לאט נרגעתי קצת. נשמתי קצת. היום אנשים אומרים לי, 'איך אתה מסוגל לצאת בכלל מהבית?', ואני אומר להם, 'אני מגלה בעצמי כוחות שלא ידעתי שהם קיימים בי'.
כמו למשל, להנציח את הדר. לספר עליה. אני אדם ביישן, בטח לא מסוגל להתראיין, לתת הרצאות, אבל מסתבר שיש עוצמות שחבויות בתוכנו".
משפחות התצפיתניות שנפלו בקרב גבורה בנחל עוז ביחד עם שתי משפחות הסמב"ציות הפכו לגוף גדול שפועל בשיתוף פעולה להביא לחקר המחדל ולהנציח את הנופלות. ביחד בנו את האנדרטה מול נחל עוז, ביחד ארגנו צעדה לזכרן וביחד עתרו לבג"ץ כדי לקבל קולות וצילומי אבטחה מרשת הקשר של בוקר 7 באוקטובר.
משבג"ץ חייב את הצבא להיענות לבקשה, הועברו אליהם ההקלטות של התצפיתניות שדיווחו על החדירה. "משהו לא מסתדר לי, כי ההקלטות התחילו רק מ־6:30 בבוקר, אבל האירוע התחיל עוד קודם. כבר היו שיחות בין הרמטכ"ל לראש אמ"ן, ואני שואל, מאיפה היה להם את הידע הזה בלי התצפיתניות שראו ודיווחו במשמרת הקודמת, זו של הדר. אמרתי לקצינים, 'לא יכול להיות שמחבלים הופיעו כבמטה קסם על הגדר, צעקו אללה אכבר ונכנסו'.
הייתה להם נסיעה של לפחות עשר דקות בשעת בוקר מוקדמת, ובטח התצפיתניות זיהו תנועה מאסיבית חריגה. אבל אנחנו שומעים רק מ־6:00 בבוקר ועד 7:07, ומשם לא שומעים כלום. אנחנו לא יודעים אם הדר יצאה למיגונית, חזרה למיגונית. בסרטון רואים אותה אומרת, 'בואו נלך לחדרים'. היא הרגישה שהמקום לא מוגן".
לא פשוט להיות נוכח בהשמעה של הקלטות הקשר.
"היה מאוד קשה. שמענו את הדיווחים של הבנות, את יעל לייבושור ורוני אשל, את הלוחמים שעונים להם. היה קטע אחד שהם אמרו, 'אתן היסטריות, תירגעו', ואז שמענו ירי ופצמ"רים ומישהו צועק, 'נפגעתי', ועוד אחד נפגע ועוד אחד. שמענו קרב קשה בקשר, ואני יושב שם עם האוזניות ביחד עם משפחות התצפיתניות וכולנו בוכים, כי שמענו את הפחד של הבנות. הן הבינו שמשהו גדול קורה שם.
בסרטון מהמיגונית רואים את הגשש הבדואי איברהים חרובה ז"ל נכנס עם נשק, לוקח את אחת הבנות ומעביר אותה לחמ"ל כי היו צריכים אותה שם, ושם הוא גם נהרג. מלבדו, אף אחד לא הגיע אליהן. היו שם רק ארבע בנות עם נשק, וכשהמחבלים פרצו פנימה, כמה מהן הצליחו לברוח".
אילנית: "זה משגע אותי. אומרים, אי אפשר לשפוט אותן, אבל אני אומרת, רציתן לברוח? לפחות תנו את הנשק לבנות שהשארתן מאחור.
איך ייתכן שהדר שלי נשארה כדי להגן ולשמור, והאחרות, שעוד מוגדרות לוחמות, לא היו שם בשבילן? הן רצו עם הנשק, בתוך הבלגן והרימונים, בחסות האבק והרעש והצליחו לצאת מהפתח השני של המיגונית. הבנות האחרות הסתתרו בתוך המיגונית ומי שלא נרצחה - נחטפה".
יגאל: "חודשיים אחרי האסון הנורא ביותר שהמדינה ידעה, הצבא שיפץ את המיגונית וטשטש את כל העדויות למה שהתחולל בפנים. ואנחנו נורא כעסנו על זה, אז הצבא התנצל, ועכשיו הם משחזרים את המיגונית והחמ"ל מחדש והופכים אותו לאתר מורשת ישראל".
אילנית: "לכל אורך השנה היו משברים עם הצבא. בתחילה הוציאו תמונות והודעות לתקשורת בלי לעדכן אותנו, שידרו תמונות של הבנות מהמיגונית, ומשפחות התרסקו מהדבר הזה. וכל פעם פנינו לצבא והם הצטערו ואמרו, 'נתקן'. וחזרו על עצמם. גם ככה האמון שלנו בצבא ירד למינוס".
יגאל: "ייאמר לזכותו של ראש אכ"א החדש, דדו בר כליפא, שהוא התקשר לשאול מה שלומנו, סיפר שהתחקירים עומדים להתפרסם ושאל איך אפשר לעזור. הוא היה בסדר. סוף־סוף קיבלנו מישהו צבאי מהמערכת שאנחנו מרגישים נוח לדבר איתו ולפנות אליו".
אילנית: "אנחנו נלחמים שהצדק ייצא לאור, שכולם יידעו שהמחדל של 7 באוקטובר לא התחיל בשבת השחורה. זה הולך שנים אחורה. הכל היה ידוע, הכל היה מונח על השולחן של מקבלי ההחלטות ושל ראשי הצבא. הבנות שלנו התריעו. הן שמעו דברים בקשר, הן ראו דברים מול העיניים. חמאס היה על הגדר לאורך שנים, ועדיין היו הוראות של אי־פתיחה באש. חמאס לא החליט יום אחד להיכנס לישראל. הוא עבד עלינו לאורך זמן וכולם קנו את השקרים שלו, כולל הממשלה שלנו, שישבה והעלימה עין והעבירה להם כסף. הכתובת הייתה על הקיר".
יגאל: "יש מושג במשפטים שנקרא גרימת מוות ברשלנות. האנשים הבכירים - גם בממשלה, גם בצבא וגם במערכת הביטחון - שאפשרו את הרשלנות הפושעת הזו צריכים לשבת בכלא. צריך לשלול מהם את הדרגות, את הפנסיות, את הכבוד למען הדורות הבאים, כדי שהבאים במקומם יידעו להיות יותר אחראים ושיבינו שעל טעויות ופשעים משלמים.
הנה חליוה פרש ונסע לתאילנד, וקינח במרוקו באיזו מסיבה שם. לא מקובל עליי. אנחנו נרדוף את האנשים האלה. כמו שהחיים שלנו נהרסו, גם החיים שלהם ייהרסו. כל משפחות התצפיתניות מאוחדים בדעה הזו שלא ניתן להם מנוח. לא ניתן להם שקט".
איך זה יקרה בלי ועדת חקירה?
"חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור ותעמיד לדין. אם לא, אנחנו מזמינים את האסון הבא, כי איך נדע איפה טעינו כדי שנוכל לתקן".
אילנית: "אני רואה את ההתרחקות מוועדת חקירה ממלכתית של הממשלה וממש משתוללת מזעם. אני רואה את חברי הכנסת שלא הצביעו בעד החטופים, רואה את דודי אמסלם מצביע נגד עסקת חטופים ונוסע למרוקו לחגוג במסיבה שם. איפה הלב שלך, איפה המצפון שלך, איזו דוגמה אתה נותן? לראות ולא להאמין".
יגאל: "האנשים האלה מפחדים על הכיסא שלהם יותר ממה שהם פוחדים על המדינה. והאשם הראשי בסיפור הזה של 7 באוקטובר זה בנימין נתניהו, שעשה עסקאות עם קטאר. רק לפני שנתיים בפרשת הרוגלות הוא צעק וצווח שצריך ועדת חקירה ממלכתית עכשיו. ועל 7 באוקטובר הוא לא רוצה? מי שלא רוצה ועדת חקירה יודע שיש לו מה להסתיר. זה כל כך שקוף. אבל העם לא יניח לו ולממשלתו.
הם משחקים אותה עם מלחמות ימין ושמאל, שופטים שמאלנים בוועדת חקירה, איזה שטויות. אני רוצה להודיע שאנחנו לא נהיה ההורים של מחדל 73' שקיבלו את התחקיר על יום כיפור 50 שנה אחרי המלחמה. אנחנו ההורים של אוקטובר 23', נמצה את הדין כמה שיותר מהר וכמה שיותר דחוף עם כל האשמים. נלך עם זה עד הסוף, כי שם זה היה צבא מול צבא ופה זה צבא מול צבא, אזרחים, קשישים וטף".
לדאבון הלב, לא כל הציבור עומד מאחוריכם.
"כשחליוה פרש מהתפקיד, יצאנו כמה משפחות של תצפיתניות וחסמנו את הכביש בקריה. קנינו מגפון, הבערנו צמיגים. עברו שם אנשים והתחילו לצעוק עלינו ‘רק ביבי', אפילו ניסו לדרוס אותנו עם משאית. הלב שלי נפל. הלא אתם יודעים מי אנחנו, על מה אנחנו מדברים ועל מה אנחנו שורפים צמיגים, ואין לזה שום קשר לביבי או לפוליטיקה. האנטי הזה נגד כל מי שיוצא להפגין הוא דבר נורא".
אילנית: מה שעושים לעינב צנגאוקר הוא מזעזע. בתור אמא הייתי מתנהגת בול כמוה. אנשים אומרים שהיא שמאלנית, שהיא מקבלת כספים, מה קורה לכם? היא בסך הכל אמא שרוצה את הבן שלה בבית".
מה דעתכם על מחיר העסקאות?
"אין ברירה. קודם כל צריך להחזיר את כולם הביתה, אחר כך תעשו ריסטרט ותתחילו מחדש. כל מי שבא ומתחיל לספר לנו על הניצחון המוחלט צריך להבין שאנחנו הפסדנו. מההתחלה הפסדנו במלחמה הזאת. הפסדנו את האזרחים, את החיילים החללים, את הערבות ההדדית. אי אפשר לבוא ולהגיד שיש ניצחון מוחלט. זה שטויות שמאכילים אותנו. אנחנו נדע לקום גם אחרי שישחררו את כל החטופים ואת המחבלים תמורתם. אנחנו עם חזק שרואה בכל חטוף עולם ומלואו".
סמוטריץ' הצביע נגד העסקה, בן גביר פרש בגללה מהממשלה.
"אין לי מילים. אני מתעבת אותם. אני מקווה שיגיע היום שלא נראה אותם בחיים הפוליטיים. איך יהודי מסוגל בכלל להתנהל בצורה כל כך לא אנושית? תחזירו את כולם, אחר כך תמחקו ותרססו ותמוטטו. אני בעד. אבל כרגע להחזיר את כולם".
יגאל: "אני בחרתי בנתניהו בבחירות הקודמות. האמנתי לו, אפילו אחרי 7 באוקטובר האמנתי לו. עד שהוא נפגש עם משפחות התצפיתניות פנים אל פנים. שאלנו אותו שאלות והוא מהנהן בראש, והעוזר שלו כותב תשובה לשאלתנו ומעביר לו והוא מקריא מהדף. שם ירד לי האסימון. מה זה, אתה לא יכול לתת לנו את הכבוד ולענות לנו בפנים? אתה צריך לקרוא מתוך דף? עדיף שלא היה מדבר איתנו בכלל. זה פגע בי. זה זלזול בבנות שלנו, שנהרגו בשליחותו. זה לסמן וי, כי מיד למחרת הוא יצא לתקשורת וסיפר שהוא נפגש עם הורי התצפיתניות וחיזק אותן. אין, האיש מנותק".
אילנית: "הוא כל הזמן מנופף בעובדה שהוא בעצמו מגיע ממשפחה שכולה. אבל רואים שזה לא אמיתי. דיברנו איתו על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, והוא אמר, 'נראה לכם שכל קצין ייקח עורך דין במקום להילחם?'. אמרתי לו, 'אז תכריז שצריכה להיות ועדת חקירה, לא עכשיו, אחרי המלחמה'. אז הוא דפק על השולחן ואמר, 'אבל האיראנים, צריך להביא אותם בחשבון'. הייתה שם הצגה. אני מצטערת שכיבדתי אותו ובאתי. לא הייתי צריכה להיפגש איתו. הוא רק מרח אותנו. דדו בר כליפא, לעומתו, נתן לנו תשובות בעצמו, בלי שום יועצים. הרגשנו שהוא איתנו".
מלשכת נתניהו לא התקבלה תגובה לדברים.
הזמן חולף לאט, וההורים של הדר מרים כהן ז"ל רק מחפשים לברוח. "קשה לנו להיות כאן", הם אומרים בכאב, "ממשפחה שמחה ומאושרת הפכנו לאנשים עצובים וכבויים שרק מחפשים להתנתק. הזיכרונות מכרסמים בנו, הורגים אותנו מבפנים. הדבר היחיד שנשאר לנו הוא הדרישה לצדק".
הגעגוע אוכל הכל פה. "אני מדברת עם הדר, חולמת עליה", אומרת אילנית בדמעות. "אם רק הייתי יכולה לדבר איתה שוב, הייתי אומרת לה: סליחה, הדרי, סליחה שהמלצנו לך על נחל עוז. סליחה שהמלצנו לך על עזה. ובעיקר סליחה שהיית שם ועברת את הזוועה הזאת לבד".