צלילי האנשלוס | רון מיברג

דונלד טראמפ אינו הנשיא הראשון המאותגר אינטלקטואלית. במהלך ביקורו בבית הלבן של נשיא אוסטריה לארוחת ערב רשמית ב־1984, התנגן ברקע "אדלווייס", השיר שכתבו רוג'רס והמרשטין למחזמר "צלילי המוזיקה" ב־1959. הנשיא רונלד רייגן היה משוכנע שמדובר בשיר עם שהוא גם ההמנון האוסטרי ולכן השמיע אותו.

כשהייתה ילדה, כתבה צ'לסי קלינטון, בת הנשיא לעתיד, מכתב לרייגן והפצירה בו שלא יבקר בבית הקברות ביטבורג בגרמניה שבו קבורים חיילי אס־אס רבים. "ראיתי את 'צלילי המוזיקה'", כתבה צ'לסי, "והנאצים לא היו אנשים נחמדים". בניגוד לטעם הטוב והשכל הישר, ביקר רייגן בביטבורג.

עבור מי שצפו בסרט בילדותם בחברת הוריהם, תחושת ההתעלות המסחררת מ"צלילי המוזיקה" נבעה מכוחם המלודי והסכריני של השירים; מאווירת הגיבוש המתריסה של המשפחה בידיה של האומנת היצירתית תחת עינו הקפדנית של הקפטן הנוקשה; וגם מיכולת ההתחמקות האגדית של משפחת פון־טראפ מציפורני הנאצים. מי שהיו בערנות פוליטית והיסטורית, הבינו אחרי שגמרו לגלוש על חלקלקותו השמנונית של הסרט, שיש בו מנה גדושה של בנאליזציה מסוכנת, כמעט חתרנית, של רשע.

זה הסרט ההוא על המשפחה האוסטרית שאב המשפחה, קצין ימייה אלמן (כריסטופר פלאמר) מחפש אומנת לשבעת ילדיו. השגחה עליונה (אם המנזר) שולחת לו את מריה (ג'ולי אנדרוז), נזירה פורקת עול, לאחר שהיא מזהה שליבה של מריה אינו שייך לאלוהים. מה שגורם לקפטן פון־טראפ, האלמן עם השפתיים הדקות והמכנסיים ההדוקים, להתאהב בה בהליך מיוסר.

הסרט נפתח בשוט ארוך ממסוק החושף במתיקות המאיימת על הסתימות בשיניים, את יופייה של זלצבורג וסביבותיה, עד שהמצלמה יורדת לגבעות הירוקות ומניחה למריה לפצוח בשיר שהפך לחלק ממטעננו התרבותי: "the hills are alive with the sound of music". ב־2 במרץ יהיה "צלילי המוזיקה" בן 60.

כפי שהתחייב מעצם השתתפותם בסרט, הגנו עליו שחקניו כמיטב יכולתם וככל שיכלו לשאת בנטל. מתישהו פלאמר נשבר - פעם ראשונה מאז שר את "אדלווייס" - והתנער מהמתיקות הבלתי נסבלת של הסרט. עד איחוד צוות השחקנים אצל אופרה ווינפרי כינה פלאמר את "צלילי המוזיקה" "the sound of mucus" (צלילי הנזלת). פלאמר אמר לווינפרי ש"השלים עם הסרט אף שאינו כוס התה שלי, אבל מישהו מהשחקנים היה חייב לאחוז בעמדה צינית".

זה סיפור אמיתי. מריה אוגוסטה קוטצ'רה נולדה ב־1915. היא סבלה מבריאות רעה ונשלחה אל מחוץ לחומות המנזר כמטפלת בביתו של הקצין גיאורג פון־טראפ ונישאה לו ב־1927. לפון־טראפ היו שבעה ילדים מנישואים קודמים, ומריה ילדה שלושה נוספים. הם היו מקהלה משפחתית שהרבו להופיע, אבל הקריירה המוזיקלית שלהם נגדעה כאשר היטלר פלש לאוסטריה וסיפח אותה לגרמניה ב־1938.

הפון־טראפים נמלטו, דרך איטליה ואנגליה, ונחתו באמריקה. מריה פון־טראפ, שומרת המורשת, הלכה לעולמה בדצמבר 2014 בת 100. היא מתה בעיירה Stowe בוורמונט, שם הקימה המשפחה בית הארחה ואתר סקי פופולרי. ב־1998 התנהל ויכוח מר מאחורי הקלעים של משפחת פון־טראפ. כמה לא מפתיע היה לגלות את ידי היורשים חונקות איש את צוואר אחיו.

המשפחה הייתה חצויה לשני פלגים ניציים חמושים בעורכי דין. הסכסוך הגיע לבית משפט בוורמונט ועסק בשאלה מי הם בעליו החוקיים של האתר המשפחתי ובו 93 חדרי הארחה בסגנון אוסטרי ו־10,000 דונם אדמה יקרה. יוהאן פון־טראפ רכש את חלקה של אחותו אלינור ב־2.6 מיליון דולר; אלינור טענה כי רומתה. בית המשפט הותיר את הסכם המכירה על כנו.  

בנובמבר 1959 עלה בברודוויי מחזמר בשם "צלילי המוזיקה", היצירה האחרונה של רוג'רס והמרשטין. "פוקס המאה ה־20" רכשו את זכויות הצילום. בתום חמש שנות מאבקים, כולל משפחת פון־טראפ שלא היו פראיירים כלל, נשלמה הפקת "צלילי המוזיקה" בבימויו של רוברט ווייז. וויליאם וויילר אמור היה לביים, אבל הוא איבד קרובי משפחה במחנות ריכוז והכניס לתסריט סצינה שבה נראים טנקים משמידים את זלצבורג. ווייז החליף אותו כדי לשרת את הרעיון המופרך שהנאצים היו איום עמום על האריסטוקרטיה האוסטרית.  

אישה אחת בוויילס צפתה בסרט כאלף פעמים.

למרות קבלת הפנים החמה לסרט באמריקה, הבחינו מבקרי קולנוע בדבר מה עמוק ומטריד בו - ושחטו אותו בחדווה גדולה. אולי בגלל העובדה שכל המשפחה הייתה לבושה בבגדים שנתפרו מווילונות הטירה; אולי בגלל העציות של ג'ולי אנדרוז.

לפי מיתוס עיתונאי גדול, ג'ואן דידיון ופאולין קייל, שתיים מהכותבות האמריקאיות הבולטות ומי שהיו באותם ימים מבקרות קולנוע, פוטרו מעבודתן בגלל הביקורת השלילית שכתבו על "צלילי המוזיקה". השתיים טיפחו יריבות נוחה ביניהן והתאחדו כדי לקרוע את המחזמר זוכה האוסקר של ווייז.

ב־1965 הייתה דידיון מבקרת הקולנוע של מגזין האופנה "ווג". קייל כתבה במגזין "מק'קול" וחלקה עם דידיון את ביקורת הקולנוע ב"ווג", שם כתבו לסירוגין. לא ברור מה הסית את השתיים להתנגש ראש בראש. קייל כתבה את דעותיה בקול גדול, ואילו דידיון דבקה בסגנון המינימליסטי המדויק שלה. שתיהן כתבו בז'רגון של קליפורניה המכונה valley talk. ג'ון דאן, בעלה של דידיון, תיאר אותן כ"שתי נשים קשוחות עם אינסטינקטים של נמיות ובוז ידידותי אחת לכתיבתה של השנייה".

קייל התרעמה על המלאכותיות והשלמות המזויפת של "צלילי המוזיקה" וקראה לו "נרקוטיקה להמונים". "את מי הסרט יכול להעליב?", כתבה, "רק אלה מאיתנו שלמרות תגובת הבטן האינסטינקטיבית שלנו, מתעבים שעושים עליהם מניפולציות ומודעים לעד כמה נפוחות מחשיבות עצמית, נחותות ושחוקות הן התגובות שהסרט מנסה לחלץ מאיתנו".

לדידיון היה פחות רעל בביקורת שלה, אבל היא צרבה. באותם ימים נאמר עליה שהיא התעייפה מכתיבת ביקורת סרטים, ו"צלילי המוזיקה" דחף אותה מהמצוק. היא רמזה על קשר לסבי בין אם המנזר ומריה, והדגישה את ההיבט המרדים את המציאות ההיסטורית. היא כתבה שהסרט "מביך יותר מאחרים, ולו בגלל האידיאולוגיה במרכזו, שהיסטוריה אינה אמורה לקרות לאנשים. צריך לשרוק מנגינה שמחה ולהשאיר את האנשלוס מאחור".

קייל ודידיון איבדו את עבודתן סמוך לביקורת על "צלילי המוזיקה". הדעה הרווחת הייתה שהן פוטרו בגלל הביקורת השלילית. רוברט סטיין, העורך של קייל, טען שנים רבות כי הסיפור אינו נכון. במכתב למערכת ה"ניו יורק טיימס" בשנת 2000, ניסה סטיין להעמיד את הרקורד על דיוקו: "הייתי העורך באותם ימים ודי נהניתי מהדרך שבה היא קרעה את 'צלילי המוזיקה'. נשברתי כאשר במהלך החודשים לאחר מכן היא התגוללה על כל הסרטים המסחריים, מ'לורנס איש ערב', דרך 'ד"ר ז'יוואגו', 'המשכונאי' ו'לילה של יום מפרך'".

לדידיון נמאס לכתוב על סרטים. מכיוון שעברה לקליפורניה, היא נפרדה מ"ווג". מה שלא פוסל את האפשרות שלמגזין האופנה הלא דעתן, נמאס מהאופן שבו בעטה דידיון בסטטוס קוו. האם זה מוזר שקייל ודידיון התנכלו למיתוס קולנועי? זה נראה כאילו השתיים החליטו לבדל את עצמן מהאידיאלים הנשגבים שמריה־אנדרוז ייצגה. השתיים בחרו שלא להיות חלק מהתנועה לשחרור האישה בעיקר משום שהיו משוחררות. הן היו נחושות להתנגד להצגתה של מריה כאידיאל רומנטי.

לשאלה מדוע הפכה ג'ולי אנדרוז - מהנציגות המובהקות של הקולנוע האנמי של שנות ה־60 המאופקות והצוננות בבידור לכל המשפחה - לאייקון להט"בי יש תשובה חתרנית: ברבות השנים ובמהלך הגדרת טעמה של הקהילה הגאה, צברה אנדרוז נוכחות של דיווה קאמפית והפכה למוצר קאלט מובהק.

אנתוני ליין, שהיה מבקר הקולנוע של ה"ניו יורקר" ומי שצפה ב"צלילי המוזיקה" בגרסת הקריוקי שלו בתיאטרון בלונדון בשנת 2000, הבחין כיצד נחטף הסרט ממרכז הזרם הבנאלי ומחמם הלב לכל המשפחה, לשדות הקאמפ הנצחיים. גרסת הקריוקי, עם כתוביות מדלגות בעליצות על המסך, משוטטת בעולם וגודשת אולמות בצופים המחופשים לדמויות מהסרט. הגבעות הירוקות קמות לתחייה, והמעריצים שרים בעונג את הלהיטים הגדולים.

משקיפי תרבות שחקרו את התופעה, יודעים להצביע על הדימוי האנדרוגיני של אנדרוז, שגם כמושא אהבה נכסף של גברים הטרוסקסואליים הקרינה תמיד דואליות מינית וצינה ארקטית חנוטה בחליפות מכנסיים. כמובן ש"ויקטור/ויקטוריה" הוא שביצר את מעמדה של אנדרוז כדיווה להט"בית נחשקת. "צלילי המוזיקה" מוקרן בהגשת מנחה; צופיו מחופשים לדמויות מהסרט; הקהל הנלהב שר ומרים את תקרת האולם; בהפסקה ניתן פרס לתחפושת הטובה ביותר.

חוץ מהניחוח הדו־מיני הנודף מאנדרוז - שניסתה לשבור את הסטיגמה כאשר חשפה לשנייה קלה את שדיה בסרטו של בעלה בלייק אדוארדס - לא מאתגר במיוחד לגלות את האטריבוטים המוטמעים ב"צלילי המוזיקה". צריך לשמוע 200 גברים מחורמנים שורקים עם אצבעות בפיהם למראה קפטן כריסטופר פלאמר כאשר הוא נכנס לסלון טירתו האוסטרית עם שוט רכיבה צמוד לירכו הנתונה במכנסי רכיבה הדוקים. המעורבות הנפשית ב"צלילי המוזיקה" היא בעצם סוד כוחו וקסמו הבלתי נמוגים.

20 שנה בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה, היה צריך חוצפה גדולה לשטח ולגמד את אימי אותה מלחמה לפנקייק בנאלי שהוא הרוע כפי שהוא מגולם ב"צלילי המוזיקה". הבנאליות הזאת, כולל האטרקטיביות החזותית של הנאצים והצגתם כרעים בפוטנציה ולא כשטן בהתגלמותו, נמצאת בבסיס הערגה ל"צלילי המוזיקה". רמת ההזדהות הנפשית של הצופים כה גבוהה, שהיא מוצאת את ביטויה בסצינות שונות.

מי שצפה ב"צלילי המוזיקה" לא היה פטור מסצינות מפתח במחזמר הדביק הזה. בעת סצינת החיזור של רולף, הנאצי בהתהוות, אחרי ליזל הבכורה, סצינה עם פוטנציאל מיני מודחק למדי, נשמעות בעת הקרנת גרסת הקריוקי האינטראקטיבית הערות מחכימות לסדר. ההערות גסות וגרפיות למדי, והן קוראות לנאצי הצעיר למהר ולבצע את זממו המיני בצעירה החסודה המתרפקת על עצים ושרה עד שמטוסי הלופטוואפה חוזרים מההפצצות האוויריות. הגאים בקהל משדלים את רולף, נאצי בן 17, לשחרר יתומה בת 16 מבתוליה, ולועגים לו על שאינו עושה כן.

בעוד שנה הוא יהרוג יהודים במחנות השמדה, אבל עכשיו הוא מתלבט עד זרא, וגם אומר, "את צריכה מישהו מבוגר וחכם יותר שיגיד לך מה לעשות". הקץ לנשק. הבדיחה הייתה, כמובן, ששרמיין קאר בתפקיד ליזל, הייתה בת 21 בעת הצילומים, ולכן לא הייתה זקוקה להדרכתו המהוססת של שמנדריק נאצי בן 17.

תפיסתו הא־מינית של "צלילי המוזיקה", אלא אם הנשיקה חתומת השפתיים בין פון־טראפ למריה עושה לכם את זה, היא גרסת ברבי וקן נטולי איברי רבייה שזכו להנפשה. הסרט סובל מכאבים כה עזים בהתאפקות, שהוא סדין לבן שעליו משליכים בני כל האסכולות המיניות את מאווייהם. לכן אין זה מפליא כלל שהת'ר מנזיס, ששיחקה את לואיזה, נעתרה בחיוב לפניית "פלייבוי" להצטלם בעירום בירחון, אי אז בשנות ה־70.

אף שיש לקפטן פון־טראפ שבעה ילדים, עדיין קיימת תעלומה גדולה סביב פוריותו והאופן שבו מימש אותה בין תרועת חצוצרה לתקיעת מפוחית, בה בעת שהסכים לנגן בגיטרה בפומבי עת שבני משפחתו נמלטו מאחורי הבמה אל החופש מהרודנות הנאצית.

"צלילי המוזיקה" תרם רבות לאישושם של שקרים רבים בדבר מלחמת העולם השנייה והסיבות לפריצתה, כשם שעיוות במגמתיות את ההיבט הביוגרפי של מעללי משפחת פון־טראפ. "צלילי המוזיקה" מקומם בעיקר בגלל הצגת היבט בנאלי להחריד של הנאציזם המתהווה. כאילו שחטאם הגדול ביותר של הנאצים, לפחות באוסטריה, היה לתלות צלבי קרס על דלתותיהם של אזרחים שלווים. אם אכן היו אלה פני הדברים באמת, היה קל יותר לשרוד את הימים האפלים ההם של המאה ה־20.

את התסריט ל"צלילי המוזיקה" כתב ארנסט להמן, שחתום על סרטים איכותיים רבים אבל כנראה שהיה זקוק לכסף. זה מה שחשב ברט לנקסטר כאשר נתקל בלהמן בחדר האוכל ב"פוקס". כאשר הבין לנקסטר באיזה פרויקט מעורב להמן, הוא מצוטט כמי שאמר: "ישו, ארנסט, אתה כנראה באמת זקוק לכסף".

האנקדוטה הזאת, כמו אחרות, מונצחות בספרה של ג'וליה אנטופול הירש, "צלילי המוזיקה: הפקתו של הסרט האהוב ביותר על אמריקה". בספר ניתן ללמוד כי וולטר מתאו ושון קונרי היו מיועדים לתפקיד קפטן פון־טראפ; שוו בנפשכם. מטרידה יותר היא העובדה שהאחים אוסמונד, התשובה המורמונית הלבנה לאחים ג'קסון, ניגשו לאודישן ל"צלילי המוזיקה" אך לא זכו בתפקיד.

השחקן תיאודור ביקל, ישראלי לשעבר, שגילם את קפטן פון־טראפ בגרסה התיאטרלית הראשונה, אמר כי ככל שהתקרב יום הבכורה, כך נעלמו מדי האס־אס השחורים, צלבי הקרס נעשו קטנים יותר וההצדעה במועל יד הפכה להרמת אצבע אגבית. הבנאליות הזאת, כל המראה האטרקטיבי של הנאצים והצגתם כרעים בפוטנציה ולא כשטן בגרסתו האוסטרית, תורמת לעדנה שידע "צלילי המוזיקה".

גם ממרחק של 60 שנה משתלב הסרט בנטייה האמריקאית להציג את הנאצים והרשע שלהם כתקלה חד־פעמית של יחידת חיילים שהמפקד שלה השתגע והוציא להורג כמה שבויי מלחמה. זאת מגמה שצוברת תאוצה ומאיימת להשכיח בשיטתיות את אימי השואה. היא מסוכנת במיוחד עם עלייתו של הפאשיזם האמריקאי החדש בהובלת דונלד טראמפ ואילון מאסק, שמתכוונים להצליח היכן שנכשל הפאשיזם האמריקאי בשנות ה־30 וצ'רלס לינדברג חובב הנאצים לא נבחר לנשיא.  

"צלילי המוזיקה" הוא אחת ההוכחות ההיסטוריות התקפות למוסר הכפול ששרר בהוליווד בשנות ה־60, רגע לפני שהאופנועים הגדולים של דניס הופר ופיטר פונדה פרצו מהמוסך למסע פסיכדלי ונתנו לג'ק ניקולסון טרמפ. בחסות קוד שמרני שנאכף בתקיפות חסרת פשרות, הופקו בהוליווד סרטים נקיים לכל המשפחה שמתחת לחזותם המהוגנת הסתתרה מכבסת מילים, מונחים ופרקים היסטוריים שאינם שונים מתפיסת הרשע הנאצי בטרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" של שפילברג.

הגיבורים התנשקו בשפתיים חתומות; ישנו במיטות נפרדות; לא נצפו בליטות בבגדיהם; והנאצים היו החבר'ה בתנועת הנוער של הרעים. כשם שהשירים נצחיים ואלמותיים, כן גם תיאורה הבנאלי והמחפיר של עווית הרשע הגדולה ביותר בתולדות האנושות המודרנית. 