האמת היא שכל התשובות נכונות: מאסק הוא אכן האיש העשיר בעולם, הוא גם הבעלים של טסלה ושל X, ואף שאין לי הסמכה בתחום בריאות הנפש, אפשר לקבוע שגם אם לא מדובר במטורף, הרי שהוא מאוד מאוד מוזר.
ולא רק מוזר, אלא גם מלא ניגודים. המשקיעים של טסלה ולקוחותיה, שהפכו את מאסק לעשיר בקנה מידה בלתי נתפס, רכשו מניות או מכוניות בשם הצורך להפסיק להשתמש בדלק מזהם.
הנה עוד אוקסימורון שקשור למאסק: בימים אלה הוא עסוק בהשמדת השירות הציבורי בארה”ב. מה שהתחיל כמו ייעול מתבקש, לובש ממדים של טיהור: מאות אלפי משרתי ציבור מאבדים את משרותיהם. למיליונים (!) אחרים הוצע להתפטר.
היכן הפרדוקס? ובכן, חלק מהאימפריה של מאסק עצמו נבנתה באמצעות כספי ציבור, דרך השקעות שלהם בפרויקטים מכאן ועד לחלל, שהצילו חלק מהחברות שלו (אפילו על פי עדותו של טראמפ עצמו בכהונתו הקודמת, שטען כי מאסק התחנן לעזרת הממשל).
ציף ציף
מוקדם עדיין לקבוע עד להיכן ירחיק מסעם של שני הטיפוסים האניגמטיים האלה, טראמפ את מאסק. מה שבטוח – אותי הם הצליחו להלחיץ כהוגן. מדוע? כי קצת כמו במהפכה המשפטית בישראל, הם מנצלים רגשות תסכול של הציבור נוכח מערכת מסורבלת כדי לקעקע את אמינותה מהיסוד ולרסק אותה כליל.
האם מדובר במעטים או רבים? לא ברור. מה שכן, רבים מאתנו סיננו – לאחר המתנה ארוכה מדי לטופס או תור כלשהו – “לו היה מדובר בעסק מסחרי, זה לא היה קורה!”. כלומר, התנהלות כזו אינה אפשרית במקום שבו נדרשים העובדים לשמור על מינימום של יעילות כדי לשמר את משרותיהם.
כולנו מסכימים ששיפור נדרש, שגם אל המערכת הציבורית יש להביא תגמול על פי הישגים, למשל. רק שמכאן הכל מסתבך. למה? כי לרוב, המערכות הציבוריות משרתות בעיקר את החלשים. כלומר הן משרתות את כלל הציבור, אבל החלשים הם שזקוקים להן ביותר.
הנה דוגמה שכולנו מכירים: תור להליך רפואי חיוני מתארך שלא לצורך. מה הדרך לקצר את ההמתנה? נכון מאוד – לברר מי הרופא הבכיר בתחום ולגשת אליו “באופן פרטי”. זה יעלה כמה אלפי שקלים, אבל גם יהפוך אתכם לראשונים בין שווים (לכאורה) במערכת הציבורית, שרק נהיה בריאים.
למה זה מטריד אותי באופן אישי? כי ככל שאנו מתבגרים כך גוברת התלות שלנו במערכות הציבוריות. אלה לא רק האמצעים, שלמי שמשתכר יפה וחוסך ליום גשום, יהיו גם בשנות הפנסיה. לפעמים זה פשוט ה”נואו האו”, המיומנות שאובדת בדרך, בטח בסביבה שנמצאת בשינוי טכנולוגי מואץ.
כמה מכם למשל בקיאים בשימוש בכלי הבינה המלאכותית? היום מדובר כמעט בקוריוז, אבל אם עניתם שאינכם מיומנים בתחום, קחו בחשבון שבעוד שנים לא רבות תהיו כמי שאינם יודעים קרוא וכתוב.
וכאן אני מתחיל לפחד – גם בשם כולנו, אך גם עבור עצמי: המערכות הציבוריות הפכו לגדולות, מסואבות ובלתי יעילות עד שהשינוי בהן מתבקש. אלא שכדי שיוסיפו לשרת אותנו, ההליך חייב להתבצע באזמל דק של מנתחים, ולא עם גרזן כמו זה הנתון בידיו של מאסק הזועם, בעוד הנשיא מעודד אותו להכות שוב ושוב כדי “לייבש את הביצה”.
כלכלה טובה היא משחק עדין של איזונים, של דו־שיח בין שני קטבים: קפיטליזם שמעודד תחרות, יוזמה וכושר המצאה, אבל גם רומס את החלשים והופך אותם לעבדים מודרניים; ומולו הסוציאליזם, שדואג לחלשים באמצעות עבודה מאורגנת (למשל), אבל גם מדכא את היוזמה החופשית ומביא לידי חוסר יעילות ואבטלה סמויה.
לעיתים נדירות מתקיים הדיאלוג הזה בין שווים. לרוב גובר כוחו של זה כתגובת נגד לתחלואים שנוצרים מתקופת שלטונו של זה, ולהיפך. מה הבעיה? שהתהליך שעובר על הכלכלה הגדולה בעולם בשבועות האחרונים הביא את הדיאלוג הזה לקיצוניות, שבה נשמע רק קול אחד, כפי שלא נשמע הקול האחר אלא בימי הקומוניזם הטוטליטרי בברית המועצות.
תאמרו לי שכישראלי אני לא צריך לדאוג, שכן הממשל החדש הוא אוהד ישראל, כפי שלא היה הבית הלבן מעולם? ובכן, אפילו אם זה נכון (ויש לי השגות), הרי שהתהליך שהיום משליך לשוליים את עניי־עירם של טראמפ ומאסק יגיע עוד לעניי העולם, ויפגע בטובות שבידידותיה.
התרעות פיקוד העורף