כתום הוא צבע בעל משמעות לעין האנושית, הוא צבע המשמש למיתוג מחדש ומסמל נורית אזהרה בשפת הרכב והתעופה. אם משהו לא בסדר, הוא יופיע בהתחלה בכתום, בהמשך ייהפך לאדום וילווה בצליל אזהרה נוסף. לא סתם בגדי ההולכים בדרך כתומים, אבל כשהכתום בוהק מראשו של פעוט, זה שובה לב ברמות שלא ניתנות לתאר.
עכשיו, כשאם כל הסופות מאחורינו, וגל הקור הקיצוני לא הוציא מאיזון את העיר ירושלים – על מערכת החינוך והמפלסות שהמתינו בצידי הדרכים – אפשר להתכנס קצת בתוך עצמנו, כי הכתום היום כתום מאוד כמילות השיר. הצבע הזה הוא הכחול־לבן החדש, הדגל של כולנו.
ביום רביעי עבר מסע ההלוויה של שירי, אריאל וכפיר ביבס בכבישי הדרום עד לבית העלמין שבחבל אשכול, והסתיים בטקס סגור ואינטימי, מתוך החלטה שאין צודקת ממנה. המונים ירדו לצמתים ולצידי הדרכים, להעניק מבט אחרון בכל מה שמסמל את השבעה באוקטובר.
העובדה הפשוטה היא שמדינה חזקה, למודת קרבות, לא הייתה שם למען אמא ושני תינוקות על הידיים. אם הקמנו מדינה, בדיוק לשם כך ייסדנו אותה - ליווי החללים בצידי הדרכים, הנפת הדגלים והשירה אל מול שיירה שעוברת, שהם מחזה של אחדות.
בקהל ישנם כולם, ללא ספק - כל אחד בדעתו וכל אחת בבחירתה הפוליטית. אבל כשמדובר בגבורה, כולם עומדים באותו הצד של הכביש, מנופפים באותו הדגל וקוראים קריאות שלא אחד נגד השני.
משפחת ביבס החליטה לנתק את האירועים מהציבור באופן שיאפשר לה להתמודד עם הכאב הנורא. זה נכון לה ואין שופט, וזה גם נכון לנו כציבור שלומד להפריד בין אבל לאומי לכאב אישי, בין גאווה לאומית לצנעת הפרט.
אנו עומדים במשימה ולומדים את השיטה. עם ישראל יודע מהו הקו שאותו לא חוצים, למעט חריגים שלא באמת מעניינים איש, אנשים שמהדהדים את מה שביקשו שלא להדהד, או כאלו שמה שחוקי לפתע מעניין אותם, ואם זה לא אסור – אז קדימה, נפיץ ונזכה לאיזה לייק.
הטור הזה לא יוסיף על העצב של יום שישי שעבר. גם כך העצב כבד השבוע באופן משמעותי. אולם כדאי שנבחין באור הכתום שזהר על כולנו בשנה וארבעת החודשים האחרונים, בתמונות ילד כתום משחק כדורסל, מחבק את אחיו הכתום, שניהם לבושים בתלבושת באטמן, וזו איננה פיג'מה.
המראה הכתום שעל המסך הוא נורת האזהרה הבוהקת ביותר לכולנו, משהו לא בסדר קורה. הלוואי שהיה בנמצא איזה באטמן להציל אותנו מהמצב, אבל אפילו חייל אחד לא הגיע, לא בבאטמוביל בבגדים שחורים ומסיכה, גם לא בטנק או במסוק שירחף מעל אמא האוחזת בשני הפעוטות שלה וחוזרת אלינו בארון יחד איתם, לאחר שנרצחו באכזריות בידי אנשים המייצגים אזור, עם ותרבות שעימם לעולם לא יהיה לנו שלום, לעולם!
אריאל הוא מלאך במיתולוגיה הנוצרית, וכפיר הוא גור אריות. שניהם הגיעו לעולם לפרק זמן קצוב, בלי להיות מודעים למה שמתרחש בשבת בבוקר שממנה לא ישובו. הם עזבו את העולם הזה כנורת אזהרה כתומה ובוהקת לכולנו, נצמדו לאמם הלביאה, ואין פוצה פה ומצפצף. העיתונאי יהודה שלזינגר לובש כתום באופן סמלי וקבוע, ויש לי תחושה שהוא לא יהיה היחיד. כי הכתום היום, כאמור, כתום מאוד.
העץ הרקוב שגידלנו
אלמלא הטקס המצומצם והמשפחתי, את ארונותיהם של שירי, כפיר ואריאל היו צריכים לשאת ראש הממשלה, נשיא המדינה, המטה הכללי, היועצת המשפטית לממשלה, מפכ"ל המשטרה ונציב שב"ס. את הטקס היה אמור להנחות הדוקטור אבשלום קור, וכל אלו לא למטרות הפקה – אלא כדי לזקק רגע של אחדות אל מול חורבן, לטעת רגע של תקווה בתוך שדה היגון המונח לפנינו.
צמרת הממשלה והעומד בראשה טרם הגיעו לניר עוז, סמל אירועי השבעה באוקטובר. הם לא דרכו בנקודה המדויקת שבה עמדה שירי ביבס, ששירתה בצבא ושילמה מיסים כמו כולנו, שהלכה להצביע ובחרה יחד עם ירדן להשתקע בקיבוץ קטן וקסום, נחבא אל הכלים במודע, אך לא עוד.
אולי אם היו עומדים שם שרי הממשלה, באותה נקודה בדיוק, היו מבינים שאין צורך לתקוף את תושבי הקיבוצים שמעבדים את האדמה, ושאיבדו רבע מחבריהם באותו יום למען אותה אדמה בדיוק. הם היו עומדים לצד גדר ניר עוז ומביטים מערבה, לשם העבירו כסף קטארי, מלט ובטון, שלא שימשו לבניית גורדי שחקים. את זה ראינו.
אך מרביתם עומדים במקומות שונים בעולם, בביקורי סרק במדינות שאין לנו איתן דבר וחצי דבר במלחמה הנוכחית, ולא מזיז להם כלום. כי אם יש דבר שנקבר לאחר השבעה באוקטובר סופית, זה הדוגמה האישית. לא ניחנו בה קודם, ועכשיו היא קבורה בדרום.
האיש בצבע גזר בבית הלבן ושני הפעוטות האדמוניים שנטמנו השבוע מחוברים לעתידה של מדינת ישראל. האחד ישפיע על עתידה באופן משמעותי מבחוץ. השניים, כולי תקווה, ייזכרו ויעצבו את הווייתנו מבפנים. כל מה שבאמצע ראוי להחלפה, לניעור חזק שלא ישאיר דבר על העץ הרקוב שגידלנו.
כי גם עץ במים עומדים אחרי השקיה נרקב, והמים הללו עומדים כבר זמן רב מדי. הפירות נושרים ומעטים רוצים לבוא ולטפל בעץ. העץ הזה הוא אנחנו, מפירותיו אנחנו אוכלים, בצילו חוסים ומתעצמים משורשיו.
בסרט שבו אנו חיים יש עטלפים, אבל באטמן לא מגיע בחושך להציל אף אחד. יש מכוניות משוכללות, אבל אף אחת מהן לא באה מן העתיד והיא אחת מסוגה, כי את הסרט שלנו גם תסריטאי מוכשר לא יכול היה לכתוב בשבעה באוקטובר.
אבל הסרט שלנו הוא המציאות שלנו, הגיבורים שלנו הם אנחנו או כל מי שנגדל על מנת לשמור על העץ היקר של כולנו. וכשהערב ירד על בית העלמין הקטן, אחרון האנשים עזב והצינה הדרומית ירדה על השדות, גם באטמן, שהתחבא בין העצים הירוקים, הזיל דמעה ונעלם במכונית לתוך הסרט שבו כולנו חיים.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי