פתאום, ללא שום סימנים מוקדמים, הטלפון הסלולרי שלי התפגר. חבל, כי היו לנו חיים יפים ביחד. הוא נמנע מתקלות, ואני פינקתי אותו בחום ואהבה. החלפתי לו כיסויים, מגיני מסך, הקפדתי על ניקיונו באמצעות מגבונים של ד"ר פישר, נסענו ביחד לחו"ל, בקיצור הייתה לנו יופי של מערכת יחסים.
הוא לא דרש כלום, לא שאל אם אני עדיין אוהב אותו, או למה אני חמוץ על הבוקר, או על מה אני חושב. גם כאשר הפך לסיעודי ללא התרעה, כשבמקום לטעון את הסוללה הוא פרק אותה, הייתי משוכנע שהחייאה של שקע הטעינה אצל איציק מהחנות של הסלולרי בשכונה תציל אותו.
לכן כשהגעתי לחנות וראיתי את אבי המנהל, אמרתי לו: "אבי, הטלפון חולה, לא טוען, אלא פורק. תן לו שפריץ של אוויר במעבדה וסדר את זה. אין לי את כל היום, בוא נזדרז".
הוא חיבר את המכשיר למטען אצלו ופסק: "זה נראה לא טוב", ומלמל משהו על אמפרים בטעינה, שלא הבנתי.
"מה לא טוב, אבי? עוד לא קרה ב־12 השנים האחרונות שאני גר כאן שאמרת שמשהו בטלפונים נראה טוב. תמיד יש לך פרצוף של קברן מסיקס־פיט־אנדר".
"קוף, זה טלפון ישן נורא, איי־70. כבר לא מייצרים כאלה, אני אברר עם הספק אם יש בכלל חלפים לטלפון כזה".
"אבי, זה לא זמנים עכשיו להעביר עליי סיבוב. נורא קר ואני שונא חורף. מה צריך לעשות?".
"צריך להחליף את שקע הטעינה. אני מקווה שזו הבעיה, ואין פגיעה במוח של המכשיר".
"אבי, המכשיר עובד, איזה מוח? מה פתאום מוח? מה זה ישן, גם אני ישן. מתי זה יהיה מוכן, אני צריך לעבוד ואי אפשר לעבוד בלי טלפון".
"קוף, אני אבדוק עם הספק, הוא נמצא במודיעין, זה ייקח זמן".
"כמה זמן?".
"בוא נשאל אותו".
הוא טלפן לספק, עמדתי לידו חסר אונים. "טוב קוף, יש לו את החלק. אבל השליח שלו עוד לא הגיע, הוא יגיע בשעה 12:00. עד שיאסוף את כל ההזמנות וייצא לתל אביב, ואני לא יודע מה מיקומנו בתור, נגיד שיהיה פה בשלוש. תשאיר לי את המכשיר, מהרגע שהוא מגיע אני צריך 20 דקות. אני נותן לך מכשיר חלופי, תהיה כאן בארבע. תן לי שנייה, אני מחליף לך סים ותזדכה. אתה תופס פה הרבה נפח, אנשים מחכים בחוץ".
"אבי, מה זה ארבע? עכשיו עשר וחצי. אני תלוי בשליח? תגיד לו שישלח במונית, אני משלם. בוא נתחיל לתרגל יעילות. אל תגמור לי את היום".
"קוף, זה לא עובד ככה, הוא לא עובד עם מוניות. הנה קח טלפון, תחזור בארבע".
# # #
יצאתי לאוויר הקר בתחושה שהלך לי היום. המכשיר החלופי נטול וואטסאפ ומיילים. מה יקרה אם מישהו מחפש אותי? איך אודיע לעולם הגדול שאני לא בלופ?
נכנסתי לקפה ליד. חגית, אשתו של שימון הגמד, ראתה אותי ושאלה מה קורה. "אל תשאלי", עניתי לה. "יגון קודר, כי הלך לי הטלפון. מנסים להחיות אותו".
היא ענתה שזה הזמן להתחדש. "די, אתה כבר ילד גדול, מספיק להסתובב עם טלפון של ילד. תקנה דגם חדש", אמרה.
"חגיתוש, זה לא עניין של ישן או חדש, זה עניין של קשר רגשי. את לא תביני".
"אתה צודק. אני מבינה שאתה לא מאה, אבל את זה הבנתי מזמן. חכה פה, תכף שמעון יורד לקפה".
הזמנתי אספרסו ומיץ תפוזים, אבל לא היו תפוזים, כי השליח עוד לא הגיע. כל העולם חי על שליחויות, אנחנו חיים גם על סטיב וויטקוף.
התפשרתי על תפוזים בבקבוק שכלל בנוסף איזה תבלין דוחה, נדמה לי כורכום. בנוסף הזמנתי כריך, אבל ביקשתי מהמוכר שיוציא ממנו את הפרחים.
"למה?", הוא תהה, "אלה עלים מיוחדים, שמוסיפים טעם".
הסברתי לו שאני רוצה כריך הודו, לא גינה בתוך הלחם. אז הוא הוציא את הפרחים, אבל הוסיף חסה. אני באמת לא מבין את השיטה הזו. חסה ומלפפון ירוק הם ירקות שמכילים מים, הרבה מים. בתוך כמה דקות כל הכריך סובל מעודף לחות, נראה ומרגיש כמו דייסה. בכריך הזה הייתה גם ריבת בצל ובצל חי. רציתי רק לחם, חמאה, הודו ומלפפון חמוץ - אבל אף אחד לא מבין אותי, אז מאסתי בסחורה והותרתי אותה בצלחת.
שימון הגמד הגיע והתיישב. "נו, מה קורה, למה פרצוף תחת על הבוקר? הבנתי מיד שיש טרגדיה, כשראיתי אותך בפנים ולא בחוץ, כדי לעשן".
"שימעל'ה, הלך לי הטלפון. ועכשיו אבי אמר לי לחכות עד ארבע שיגיע החלק, אולי הוא יצליח להחיות את המכשיר. אבל אני סקפטי".
"אוי כמה שאתה מטומטם, אין גבול. למה לא התקשרת אליי? הייתי לוקח אותך למישהו שמתקן בעשר דקות. רגע, אני רוצה להבין, כשאבי אמר לך שהוא ינסה לתקן, הוא שם את כפות הידיים על הפנים? כי אם זה קרה, אין מה לחכות, תכין חמישייה למכשיר חדש. בעצם לא חמישייה, תוסיף מגן מסך, כיסוי חדש שעיצב מישהו בהוליווד שזה בכלל איזה הודי מבוליווד, מטען שנאס"א פיתחו לטעינה בתוך שבע דקות וקופסה יפה.
אל תתעלם מהקופסה, גם היא הגיעה מחו"ל, מנגרייה בשכם. בקיצור אנחנו קרובים לשישייה. אין לך טלפון, אז אתה רוצה שאני אודיע לכיפוש על הטרגדיה? אתה לא מעשן, אז היא תפנים שאתה ממש עצוב".
לא הייתה בי הרבה אנרגיה, אבל עדיין הייתה מספיק כדי להסביר לשימעל'ה שאני לא רוכש מותגים. "אני צריך רק טלפון מהיר עם גוגל'ה, וואטסאפ, אתרי ספורט, חדשות ומייל. לא צריך מצלמה של צלם חתונות ונפח אחסון של הארכיון בבית אריאלה. הבנת?".
"בקיצור, אנחנו הולכים על סיני?".
"סיני בשבילי זה מרק חריף־חמוץ ואגרול. ובכלל למה לאבד תקווה? אולי אבי יצליח להחיות את המכשיר?".
"רון, אתה בלדה לנאיבית. יש לו מכשיר כבר מתחת לדלפק, שמחכה לטומטום כמוך. סמוך על שימעל'ה. פעם הבאה דבר איתי לפני".
# # #
הודעתי לו שאני עולה הביתה לישון קצת, כדי להיאבק בדיכי. ובאמת נרדמתי מיד, נתתי ארבע שעות של חלום. גיאצ'ו הצדיק העיר אותי, מייבב בבכי. התיישבתי מיד. "תפסיק לבכות, מה נסגר איתך? אתה בן 12 וחצי, לא בן שנתיים. מה קרה?".
"אבא, הורדתי את שרי לגינה, נפל לי הטלפון ונשבר לי המסך. אבא, אין לי חיים בלי טלפון. אל תגיד לאמא. בוא נלך אני ואתה ונתקן אותו, בלי שהיא תדע. בסדר?".
"גיאצ'ו, אמרתי לך להפסיק לבכות, נכון?".
"רק אם אתה מתקן לי אותו, אני מפסיק".
הבטתי במכשיר שלו, הבנתי שהנזק לא מנפילה של הטלפון. המכשיר נראה כמו שטריילר עבר עליו, לא כמו משהו שנפל על אדמה רכה בגינה. שיערתי שהוא בטח שיחק מול מישהו במשחקים שלו, התעצבן על משהו והטיח אותו בחוזקה על הרצפה.
אז שאלתי אותו. "מה פתאום, אבא. נשבע לך שנפל לי", הוא השיב. הודעתי לו שבארבע אני הולך לחנות, אז אקח איתי את הטלפון שלו לתיקון.
"לא, אבא, אני צריך עכשיו. אני הולך עם אמא לחתונה בערב, כי אתה עובד. איך אתה רוצה שאני אסע בלי טלפון?".
"גיאצ'ו, אמא תגיע, היא תמצא פתרון. אני אטפל בזה, תרגיע, הכל יהיה בסדר. תעיר אותי עוד שעה".
הוא חיבק אותי ואמר שאני האבא הכי טוב בעולם, ודילג בשירה לסלון. חייכתי לעצמי בהכלה שעוד פעם הוא העביר עליי סיבוב. אבל מה אני יכול לעשות? אני לא טוב מול בכי ודמעות.
גיאצ'ו העיר אותי אחרי 56 דקות. "שלא תאחר, אבא", הוא הודיע לי. הגעתי לאבי בחנות, ועל פי הבעת פניו הבנתי שהשליח בושש להגיע. "אבל הוא יגיע, קוף, באחריות, כי הוא כבר יצא".
מסרתי לו את הטלפון של גיאצ'ו הצדיק, ושאלתי בתמימות אם נשבר רק המגן, או שהלך המסך. "תגיד, אתה אמיתי?", הוא ענה, "הלך המסך, בנאדם. ויש גם שבר בפינה של המכשיר".
"אבי, אני מתחנן. הרסת לי את היום כבר, אל תחמיר את מצבי. כמה זה עולה לי? תתחשב בי. אני זקן, הילד מסתלבט עלי הפקר־הפקר־פטרושקה. כיפוש קנתה לו את המכשיר הכי יקר באנושות, זה לא כמו הטלפון שלי שעולה כמו ארטיק קרח".
הוא לא התייחס אליי בכלל. "הנה, קוף, תראה את המחירון. זה מסך יקר, אולטרה 24. עולה לי 970 שקל. אתה מפרגן לי 100 להרוויח, אני עושה לך ב־1,100 שקל".
פתאום נכנס איציק, הבעלים של העסק. "איציק, מה אני אעשה עם אבי? אין לו לב. תעשה לי מחיר כדי שכיפוש תחזיק ממני גברי, ולא תגיד עוד פעם: 'מאמי, אתה חלש'".
איציק ביקש לראות במה מדובר. "איך זה קרה, קוף?". עניתי שנפל לגיא הטלפון. "סליחה, מה זה נפל? זה מכשיר שעלה עליו D9. אמרתי לך כבר פעם שאתה מטומטם מלא־מלא. מי קונה לילד טלפון כזה? אני יש לי ארבעה ילדים, כל הטלפונים שלהם ביחד, המחיר נמוך מהטלפון הזה. ואל תיפגע, יש לי עסקים, אני מרוויח יותר ממך. יש פה לקוחות שיש להם בניינים, הם לא קונים לילדים טלפון כזה. אני מכיר את הילד מעל עשר שנים, כסף בשבילו זה אבק. אבי, תעשה לו מחיר, אני לא רוצה להרוויח".
התעניינתי מה קורה עם המכשיר שלי, הסבירו לי שהשליח בדרך. אוטוטו הוא מגיע עם החלק. יצאתי לעולם הקר, יש מקדונלד'ס מול החנות. הזמנתי מילקשייק בטעם תות. התפעלתי מעצמי שאני יודע להפעיל את המסך. כשהגעתי לדלפק, התברר שאין תות, רק שוקולד. אמרתי שזה בסדר. היה לו טעם דוחה של סירופ נגד שיעול. זרקתי אותו לפח בחוץ.
# # #
התיישבתי על ספסל ובהיתי בסביבה. הגיע סא"ל במדי קרב מאובקים וחמוש. אישה צעירה עם עגלה ותינוק קפצה עליו בזינוק ואמרה "חיים שלי, איך התגעגעתי". ראיתי שיש לו זיפים על הפרצוף ומבט עייף, נורא.
הוא אמר לאשתו: "הגעתי לדיון, אחרי זה אני חוזר לגדוד. באתי רק לראות איך אתם".
הוא רכן לכיוון העגלה, הניף את התינוק ונישק אותו. הבטתי באישה, שדמעה מהתרגשות. היא יפה ומטופחת. ציפורניים עשויות, תסרוקת מוקפדת, סניקרס צבעוניות, אבל טרנינג גדול למידותיה, של מכבי תל אביב. "מאמי, מה זה אתה חוזר לגדוד? לא ראיתי אותך שלושה שבועות".
הוא החזיר את התינוק לעגלה, חיבק אותה ואמר: "את צודקת, אבל אני חייב לזוז. נדבר".
הוא חלף לידי נעצר ואמר: "קוף, אני אוהב לשמוע אותך. תצליח". התרגשתי, אבל עניתי: "תודה, שמור על עצמך".
כן, מזל שיש מישהו שאוהב לשמוע. כיפוש לא שמעה שידור שלי 13 שנה, ברדיו ובטלוויזיה, היא רק בודקת בשו־שו ברשתות אם היו בעיות בשידורים. אז היא גם לא אומרת שהיא אוהבת לשמוע אותי. בערב, כאשר היא תשמע על עלות תיקון הטלפון של הבן שלנו, היא גם לא תגיד שהיא אוהבת בי משהו, בכלל. "מאמי, אני לא הייתי מתקנת לו את הטלפון, כי הוא לא לומד. הייתי קונה לו טלפון ב־600 שקל, זה מה יש. אבל אתה זה אתה, הוא מוציא ממך את כל מה שהוא רוצה. איתי הוא אפילו לא היה מנסה".
"כיפוש, יש לי רק שאלה אחת: מי קנה לו את הטלפון הזה?".
"אני קניתי, מאמי. אבל זו הייתה קנייה מושכלת, כי רציתי לנסוע למיאמי. בלי השוחד הזה, זה לא היה קורה. התביישתי בעצמי, אבל התגברתי".
"יופי, כפרע. שמח שהתגברת. אבל לא זורקים טלפון שעלה 6,000 שקל בגלל תיקון שעולה אלף וקצת. כך בבית ספרי לכל הפחות. אז אל תעשי לי פה קטע חינוכי של הפסיכו בחתונמי: אוי, אני שמח/ה שיש בעיה, אז יש לנו על מה לעבוד בקליניקה. את יודעת מה אני חושב על זה. כמו שפוליטיקה זו אומנות האתנן, פסיכו זו אומנות השרלטנות".
אבל היה גם לפני. חיכיתי, הצקתי, עשיתי פרצופים מעבר לדלת, ופתאום הגיע השליח ב־16:40. שאלתי את אבי "נו, מה?", והוא ענה "תן, 20־15 דקות". חזרתי לספסל, כי מה יש לי לעשות, המשכתי לבהות. נכה בכיסא גלגלים חשמלי לא הצליח לנווט בין הכיסאות של בתי הקפה. מיד קמתי לסייע, הוא הודה לי ואמרתי שאין על מה. הוא קרא לאישה, שבתוך 30 שניות הבנתי שהיא אשתו. היא שוחחה עם אישה אחרת ולא התייחסה לקריאות שלו. הוא הביט בה, אני רק הגנבתי מבטים, כי התרכזתי בו. הוא נראה לי בגיל 50־40. התביישתי לשאול אם הוא נכה צה"ל, קורבן פעולות איבה או סובל ממחלה.
הוא נשען על הכידון, ממתין לאישה שתתפנה אליו. היא לקחה את הזמן. כשסיימה את המפגש עם החברה, היא שאגה עליו: "אמרתי לך לא לרדת למטה. אמרתי, או לא אמרתי? למה אתה מציק לי? יש לי דברים לעשות במרכז. תעלה הביתה".
כאב לי, נורא. מה זה הדיבור הזה בפרהסיה, כשכל השכונה שומעת ורואה? השפלתי חצי מבט, הוא הסתובב והתקדם לכיוון הבניינים. היא פנתה לדרכה. צפיתי בו נע באיטיות בכיסא החשמלי, ורציתי לרוץ אליו ולומר לו: "אח שלי, למה זה טוב? שלח את הפויילישע־דריפק'ע הזו צ'ורטי־ווז־נייע. סע לתאילנד או למקסיקו, תמצא לך מישהי שתהיה מאושרת לטפל בך, ולא תדבר 123 מילה ביום, באחריות. לא ראית את הסרט 'פלטון'? יש חיים גם על הכיסא. אל תישבר, אל תאבד תקווה, אבל עכשיו, הרגע. תודיע לקלפקע שלך: 'שלום ולא להתראות, חולירע יאסנה'".
אבל לא רצתי אחריו, אמרתי רק בלב, ודמעתי קצת.
# # #
אבי טלפן וקרא לי לבוא לחנות, זינקתי כמו פנתר. "נו, אדון בעלבית, מה קורה?".
"קוף, אל תתעצבן, יש לי בשורות רעות".
"למה מתי היו לך בשורות טובות?".
"שמע, ניסינו הכל. זו לא תקלה בשקע הטעינה", הוא הראה לי את המכשיר מפורק לחלוטין. "זו תקלה במוח, אתה רואה כאן למעלה, זה המוח. אי אפשר לתקן, צריך חדש".
נזכרתי בתוכחה של שימעל'ה הגמד, על המכשיר החדש שנמצא מתחת לדלפק, אבל לא אמרתי כלום, רק הבטתי בו ומלמלתי: "כמה, תגיד לי כמה". ואז התחיל הסיבוב ששמור לקופים פרימיטיביים, כמוני. "אתה צריך נפח אחסון גדול, לפחות 24 ג'יגה".
קטעתי אותו, מיד. "אל תדבר איתי בג'יבריש, אתה מתעלל בי וזה לא הוגן, כי אתה יודע שאני טומטום".
הוא המשיך כאילו, אני לא שם. "מצאתי לך טלפון שמתאים לך, איי־55. הוא גדול ויפה, אני אסדר לך גופן גדול, תוכל לראות מ־20 מטר. נרכיב לו כיסוי יפה ומגן מסך עבה"...
לא ראיתי בעיניים מרוב עצבים. "אני רק שאלתי כ־מ־ה. מה אתה מסביר לי? אני יודע מה זה ג'יגה?".
הוא הרים את הראש וחייך. "1,750 שקל כולל הכל". אמרתי לו שיארוז וייתן לי לרוץ לשידור. "לא, אח שלי, זה לא ככה. עכשיו אני צריך להזמין סוללה חדשה לישן, כדי שאוכל להעביר לך את כל מה שיש לך, לטלפון החדש. זה יהיה מוכן רק מחר. אל תכעס, נו, תראה איך אתה מביט בי".
"מתי מחר, אבי?".
"תראה אני תלוי בשליח. את ההעברה אצלך אני מעריך בשעה, אולי קצת יותר".
"עוד פעם השליח?".
"קוף, אני אשתדל. אל תישען על הזכוכית עם המרפקים שלך. עם המעיל ג'ינס הזה, אתה נראה כמו גוליית. תזדקף".
"מה עם הטלפון של הילד?".
"יש לו קוד, שייתן לי את המספרים".
טלפנתי לצדיק, ביקשתי קוד. התברר שזה השם שלו ועוד 11 מספרים, כולל תאריך הלידה שלו. "מתי זה יהיה מוכן, אבא? אני יכול לבוא לחנות לקחת את הטלפון?".
"לא גיאצ'ו. זה יהיה מוכן רק מחר".
"לא, אבא. אני צריך להיום, לעכשיו".
שוב התעורר בי הקריז. "תקשיב, תקשיב טוב, זה יהיה מחר אחר הצהריים. תחליט עכשיו, לתקן או לא לתקן?".
"תתקן, אבא. רק אל תגיד לאמא, כן? אני אגיד לה ששכחתי את הטלפון בבצפר. בסדר, אבא?".
התפוצצתי מצחוק. כיפוש מקבלת מסרון על כל הוצאה שלי שגבוהה מ־100 שקל. חוץ מזה היא בודקת את החשבון שלי ארבע־חמש פעמים ביום. איך היא לא תדע, איך, שאני שורף פה 'תלפים של שקלים בחנות הזו?
אבל אמרתי לילד שיהיה בסדר, יש לו עוד כמה שנים טובות עד שיבין את החיים לאשורם.
"אבי, כמה אני משלם לך בטוטאל?".
"עזוב עכשיו. שלח את כיפוש, איתה אני מסתדר. אתה והבן שלך, אתם בעייתיים. הכל עכשיו ועכשיו. לך, לך, אתה עוד תודה לי. שלח את האישה".
# # #
נ.ב.
החלטתי לכתוב רק על הטלפון. אף שלא היה לי מכשיר, אספתי מספיק סחורה מהמחשב בבית. הייתה לי יופי של סחורה: דודי אמסלם שמסביר שביקור של ראש הממשלה בניר עוז זה רק נימוסים והליכות. גאון דודי, חייב להיות שר חוץ, לפחות; אבי האומה והעניבה הכתומה, בקרקס שהוא מנהל במשפטו; טלי גוטליב, שממליצה לאבי האומה להשתמש בחסינות, כדי לא להופיע למשפט; יהיר לפיד עם התוכנית להחכיר את עזה למצרים, בתמורה לוויתור על חוב של 155 מיליארד למדינות העולם. איך תמיד יידעלך מפילים חובות על אחרים. סתם מתעבים אותנו? אין סתם בחיים, עובדה.
אבל החלטתי לוותר. כי בשבוע שבו הציבור מקבל שמונה גופות של חטופים, כולל שני פעוטות, חייבים לוותר. אבל יהיה זמן לכל. לא נשכח, גם לא נסלח.