כשמתרוממים מעל לכאוס שהשתלט על מדינת ישראל, ניתן להבחין בדמות המיתולוגית שלכאורה (רק לכאורה) מכתיבה את סדר יומנו. כדי לנסות לפענח אותה צריך לרפרר למיתולוגיה היוונית ולהחליט אם בנימין נתניהו הוא לאוקון שנחשים חונקים אותו, או פרומתאוס שגנב את האש מן האלים, שאזקו אותו אל הסלע ועיט שחור היה מגיע מדי יום לנקר בכבדו.
מבחינתו הוא צ'רצ'יל. ווינסטון ידע שהנאומים היו כלי העבודה המרכזי שלו, ולהבדיל מנתניהו - לצ'רצ'יל האמינו, והוא גם ניצח בקרבות הגדולים של עמו. אצל ביבי הנאומים הם הכל. המציאות שהוא בורא בהבל פה נמוגה כהבל פה. והוא לא לבד. נאמת לנו מאוד, אומרים לו הביביסטים, בעוד מדינת ישראל כושלת בגדול כאשר את הקרבות הלאומיים הוא מפסיד בזה אחר זה. אין צורך למנות, תציצו סביבכם.
הטריק האחרון: עוצר את שחרור החטופים בטענות שווא מטופשות ובידיעה ברורה שהמתווה לשחרור כולם יימשך עד אחרון החטופים. שולח את רון דרמר כדי לבקש מדונלד טראמפ ואילון מאסק שיעצרו את המרוץ של סטיב וויטקוף לשחרור כולם, ולקינוח משגר חייל להסביר לשופטיו שיש לנו עסק עם שבע חזיתות פעילות (ויתר על השמינית, שהיא השופטים עצמם), ולכן אין לו זמן למשפט.
או אותה סצינה אלמותית של "אני שחררתי את החטופים במשא ומתן נוקשה, והם, החלשים, עסקו רק במתן ומתן". מה שמעלה חשד שיש היגיון קר, שקוף וחולני בטירוף הזה, והאמירה המופרכת הזו היא עוד צעד מחושב במאבק התודעתי הגדול באשמת מי קרה לנו כל הרע הזה. אולי זו הכנת הקרקע להעלאה על המוקד של קורבן "אשם" אחר.
עד כדי כך האיש קר דם? כן. ותוך כדי התפארות שווא – אני חזק, הם חלשים – בחר כייס הקרדיטים את הקורבן הבא, והוא מאשים את ראש השב"כ רונן בר גם בטרפוד המו"מ. הקטטה הזו עם בר היא לא יותר מעוד הבערת מדורה כדי למשוך את הציבור למחוזות אנקדוטליים. ממילא סגנו של בר מחליף אותו במו"מ ויחליפו על פי הסדר הקיים והנכון, והוא לא שונה מבר, מדדי ברנע או מניצן אלון. השלישייה שהכניעה, יחד עם סטיב וויטקוף, את נתניהו.
ככה? במקום ראש המוסד, ראש השב"כ ואלוף מנוסה, הוקם על פי מיטב מסורת המינויים מתחתית העביט, צוות אלפא בניהול דרמר וגל הירש, והקמפיין להדחת בר יצא לדרך. ובדרך יש שמועות על פוטנציאל למינוי בזק של עוד כלבלב דשבורד שנשלף מהקרנטינה של שרה. או אולי ימונה ראש שב"כ בלחץ הדרישה הקבועה של הציונות המשיחית־לאומנית להצניח אחד משלהם (או שאין לך קואליציה).
מכאן ואילך מתנהל מרוץ בשאלה מי יקדים את מי: חקירות השב"כ בראשות בר שיוכיחו (או לא) את מעורבות נתניהו בהפעלת סוכנים סמויים במימון קטאר, ואז מהומת אלוהים סביב השאלה מי וכיצד יחקור את נתניהו. אם בר יסרב להתפטר ונתניהו ידיח אותו, אולי תפרוץ סוף־סוף מהומת אלוהים, וזה יהיה הניצוץ שירים מחאה תקיפה יותר. בייחוד אם אקט ההדחה יתבצע במהלך שחרור החטופים.
מתי אצלנו?
בינתיים מפריח ביבי ציפור שאמורה להסיט את הפוקוס הציבורי משלל תעלוליו האחרים. משפט היחסים החולניים של המשפחה והתקשורת היה אמור לבנות קמפיין יח"צ לקדוש המעונה, אלא שעדות נתניהו הפכה לפיהוק סקפטי בהמתנה לחקירה הנגדית שלא ברור אם תגיע. שלא לדבר על סיוטי הלילה שבהם מצלצל הטלפון מהיהודי של טראמפ, זה שלא מתחשב בשבתות, בחגים ובשעון החול המתרוקן של נתניהו, ובכל פעם מוצא דרך יצירתית כדי להמשיך ולהצילם מידי חמאס וממשלת נתניהו.
ולפתע, בחלומו, מבחין נתניהו בבחור צעיר וממושקף. האם הוא רואה את יונתן אוריך? זה אוריך? כן! והלה חותך במהירות את הפריים לכס הנאשם בשבתו שם כעד מדינה. ואז מתעורר נתניהו שטוף זיעה כלאחר סיוט ובאנחת רווחה: בלפור בשיפוצים, כנף ציון בהאנגר, הילד במיאמי, הכל דבש ושימותו הקנאים.
הבעיה של הסיוט־פיוט בגרוש הזה היא ששום דבר לא יזיז את חומת הברזל של 67 הידיים המצביעות בקואליציה לצלילי תרועת מה יפית של השופרות ובקצב להקת רקדני שבט בנימין שמכרכרים סביב עגל הזהב שלהם.
אין מחילה לתופעה הזו של קואליציה מכורה לשרידותה על חשבון עמה שלה, ואין מחילה שניתן לחמוק דרכה מאחריות אישית להידרדרות במדרון שסלל הימין הלאומני־משיחי. בטח לא "דיאלוג קונסטרוקטיבי" עם הממשלה וקשקושים על "אחדות". הבעיה: במקום זעקת קרב ותביעה להתפטרותו ביום החזרת גופות משפחת ביבס ועודד ליפשיץ, נערך בכיכר החטופים מופע של דכדוך כבד שאפף את הארץ מהרחבה בתל אביב עד אחרון מנופפי הדגלים בכבישים ובצמתים.
השאלה הגורלית היא איך עובד מנגנון שעון הזעם הכבוש שמתקתק במגזר הדמוקרטי־ליברלי. הממשלה וכלי התקשורת עושים מאמץ "הומני" וחוסכים בדיווחים מצולמים על טקסי העברת הגופות. בייחוד הטרגדיה של משפחת ביבס, אבל לך דע מתי והאם הזעם הזה יתפוצץ ויוביל לשיטפון ציבורי מידבק.
זה עניין של מספרים שיוכיחו את הנכונות לחולל הפגנה ושביתה שישתקו את המדינה. יש כיום עשרות אלפים מתמידים במחויבות בעמידה בצמתים. השפעה של ממש תהיה רק למספר כמו מיליון פלוס של אזרחים, שהסקרים משקפים את דעתם הנחרצת על הממשלה שבוע אחרי שבוע. ועכשיו לך תבין מתי הנחרצות תהפוך למעשה. הם מי שאמורים לעלות לירושלים ולחנוק פיזית בעצם היותם שם את פעילות הממשלה והמשק. קריאה משותפת של מפלגות האופוזיציה עשויה להיות קטליזטור נכון, ועל הדרך אולי יצוף מנהיג מוסכם שייקח על עצמו את ההובלה.
בינתיים לא נותר לנו אלא לקנא בברזיל. לאחרונה הגיש התובע הכללי כתב אישום נגד נשיא ברזיל לשעבר ז'איר בולסונרו ו־36 משותפיו בגין ניסיון הפיכה נגד הדמוקרטיה. בין הקושרים היועץ לביטחון לאומי לשעבר ומפקד הצי לשעבר. גם נתניהו וגם טראמפ היו מאמצים בדרכם את לוגו הבחירות של בולסונרו: "ברזיל מעל הכל, אלוהים מעל כולם".
הוא שמרן ימני קשוח, ידיד ישראל השמרנית והקשוחה, וחבר אישי של נתניהו, שהוציא ממנו הבטחה להעברת שגרירות ברזיל לירושלים. זה לא קרה, אבל ביבי שלנו דיווח מיד לאומה שהשגרירות בדרך וקצר תשואות. כשבולסונרו נעצר, הוחרם דרכונו והוא פנה לבית המשפט בבקשה להחזיר לו את הדרכון משום שנתניהו הזמין אותו לביקור בישראל. השופט הברזילאי הגיב ב־FU משפטי (לא מילולי כמובן). מתי אצלנו?