בני גנץ בבעיה. אם הוא יודע שהוא בבעיה, ואם הוא לא יודע, אם הוא מודה בבעיה בינו לבין עצמו, או שהוא מכחיש אותה – הבעיה שם. ידידו־יריבו יאיר לפיד סובל מבעיה דומה. הבוחרים התעייפו ממנו. דמותו נשחקה. במקרה של לפיד, רבים כבר נטשו למפלגה אחרת – הדמוקרטים. במקרה של גנץ, רבים כבר אומרים שינטשו למפלגה אחרת – של נפתלי בנט.
ההבדל היחיד בין המקרה של לפיד לבין זה של גנץ הוא בכך שהמפלגה של יאיר גולן כבר קיימת, בועטת, מושכת מצביעים, ולעומתה המפלגה של בנט היא בלון של שמועות ואוויר חם. ובכל זאת, בכל פעם שמוצגת האפשרות שמפלגה כזאת תקום, רבים ממצביעי המחנה הממלכתי בבחירות 2022 מדלגים מהמשאית התקועה של בני הובלות, למשאית הנוצצת של נפתלי הובלות.
מה יכול להציל את לפיד? לא ברור. הוא יצטרך לגייס כוחות חדשים, אולי כאלה שיכולים להתחרות עם גולן בטריטוריה של גולן. גנרלים נחרצים, שיזריקו קצת מרץ – אבל לא מרצ – לעורקיה של יש עתיד. מה יכול להציל את גנץ? "אני הקמתי את המפלגה, מוביל אותה ואמשיך להוביל אותה", זה מה שגנץ אמר השבוע. יכול להיות, אבל אם הוא מחפש הצלה, יש גלגל: גדי איזנקוט. לא בטוח שימנע את כל מעבר הבוחרים לבנט, אבל די בטוח שישאב בוחרים ממפלגות אחרות. איזנקוט יותר אהוד מגנץ, וזה בטח לא נעים. לא לגנץ, אולי גם לא לאיזנקוט. כך או כך, זה המצב.
הנתונים שחוברו מתוך סקרי המדד מלמדים על תופעה מעניינת: לגנץ אין בעיה משמעותית עם הבוחרים הפוטנציאליים של המחנה הממלכתי.
אלה – כלומר, אלה מהם שהחליטו לדבוק במחנה הממלכתי – רוצים אותו, נותנים בו אמון רב. הם נותנים אמון רב גם באיזנקוט, מה שמבטיח שרובם יישארו גם אם יהיו חילופים בהנהגה. אבל עם אלה, גנץ במצב משביע רצון. הבעיה שלו אינה איתם. הבעיה שלו היא עם כל השאר.
בודדנו את מי שמתכוונים להצביע למפלגות של מה שנכנה כאן, סתם בגלל ההרגל מפעם, "גוש השינוי". מבנט ושמאלה, עד לדמוקרטים של גולן. את המספרים אפשר לראות בגרף, והם אינם זהים למעט בדבר אחד: בכל המפלגות הללו יש הרבה יותר בוחרים שיש להם אמון גבוה באיזנקוט לעומת אלה שיש להם אמון גבוה בגנץ.
זה נכון לבוחרים שנוטים שמאלה – הבוחרים של גולן או לפיד. זה נכון לבוחרים שנוטים ימינה – הבוחרים של בנט. וחשוב לדייק: בוחר של בנט שיש לו אמון גבוה באיזנקוט לא בהכרח ינטוש את כוונתו להצביע לבנט אם איזנקוט יעמוד בראש המחנה הממלכתי. אבל אולי תהיה לו סיבה להתלבט. באותו אופן, בוחר של ישראל ביתנו שיש לו אמון גבוה באיזנקוט לא בהכרח ינטוש את כוונתו להצביע לאביגדור ליברמן אם איזנקוט יעמוד בראש המחנה הממלכתי. אבל אולי תהיה לו סיבה להתלבט.
לשלושה מכל ארבעה בוחרים של לפיד תהיה סיבה להתלבט אם איזנקוט יחליף את גנץ. לשניים מכל שלושה של גולן. לכמעט מחצית מהבוחרים הפוטנציאליים של ליברמן ובנט. הצרחה של מנהיגות המחנה הממלכתי תשנה את מפת המרכז־שמאל באופן מהותי.
יכול להיות שזה צעד שיגמור סופית את הסיכוי של יש עתיד להיות מפלגה משמעותית (כי הבוחרים שלא עברו לגולן, יעברו לאיזנקוט). יכול להיות שזה צעד שיוריד את מספר המנדטים הצפוי לבנט, ויקרב את ישראל למרוץ תלת־ראשי של מפלגות דומות בגודלן (הליכוד, בנט, איזנקוט). יכול להיות שזה יחזיר את הדמוקרטים לגודל המתאים למפלגה שמייצגת את השמאל – שהוא קטן מאוד. משהו שדומה יותר למרצ הקטנה עד בינונית של פעם מאשר למה שנראה בסקרים היום. כמובן, יכול גם להיות שאחרי שאיזנקוט יעפיל לפסגה, וייחשף למתקפות של כל היריבים הפוליטיים שהוזכרו כאן, ועוד כמה שלא הוזכרו, יתברר שהאהדה אליו נשחקת, והאמון בו צונח במהירות.
הכל יכול להיות, חוץ ממה שלא יכול להיות. וכנראה לא יכול להיות שהרבה מתומכי יש עתיד יעברו להצביע לגנץ, כי מחצית מתומכי יש עתיד אמרו בסקר ממש בזמן האחרון ש"אין להם אמון" בגנץ. כמה מהם אמרו אותו דבר על איזנקוט? התשובה היא 3%. וכנראה לא יכול להיות שהרבה מתומכי בנט יעברו להצביע לגנץ. שליש מהתומכים במפלגה חדשה של בנט אמרו ש"אין להם אמון" בגנץ. ועל איזנקוט? 16%.
זאת המציאות. ואת הדיון על השאלה אם גנץ כן או לא, אם איזנקוט כן או לא, אם מישהו מהם כן או לא, ואיך בכלל להחליט, ולמי מגיע, ומה נכון, ואיך ראוי, מתי ומאילו סיבות – את הדיון הזה צריך לנהל בלי להתעלם מהמציאות.
האחריות של זמיר
באפריל הוא שוב יוצא למילואים. כנראה דרומה, אבל מי יודע, במציאות של היום, כל תאריך הוא אפשרות לשינוי, כל יעד הוא אפשרות לשינוי, כל תוכנית היא אפשרות לשינוי. נכון לעכשיו – אפריל. וגם מאי. וגם יוני. כנראה כל יוני. או כמעט כל יוני. 70 יום, 80 יום, 90 יום. השם לא חשוב. כל אחד ודרגתו, כל אחת וענייניה. דור של מילואימניקים. חלקם לא ממש השתחררו מהשירות הסדיר, פשוט המשיכו. חלקם מנסים לתמרן שנות לימודים במדים. חלקם מבינים שקידום בעבודה לא יהיה. לא עכשיו. לא כאשר הם רוב הזמן נעדרים. וגם אם לא רוב הזמן, הרבה זמן.
בשבוע הבא ייכנס לתפקיד רמטכ"ל חדש. הרבה ציפיות נתלות בו, לרענון, לחידוש, לתעדוף נכון של אמצעים ומטרות. לאזרחים יש תקוות – הם רוצים שיקום של האמון, הם רוצים להרגיש בידיים בטוחות, הם רוצים להפוך דף. וגם לחיילים יש תקוות – הרמטכ"ל, לפני כל דבר אחר, הוא מפקדם של החיילים.
העול עליהם כבד. השפעת השירות על חייהם ניכרת. רובם לא בחרו, כמותו, בקריירה במדים. הוא צריך לזכור את זה. רובם מתנדבים שיכלו למצוא אלף דרכים לחמוק, להקטין ראש, להתרחק. גם את זה הוא צריך לזכור. המחויבות שלהם לשירות מעוררת השתאות ופליאה. המחויבות שלו אליהם צריכה לעורר פליאה מסוג דומה. היא צריכה להיות ולהיראות.
זה אומר שצריך להביא אותם בחשבון כאשר מכריזים על משימות נוספות, על מטלות מורכבות, על יעדים חדשים. הרמטכ"ל יהיה שם אם ישראל תילחם ואם לא תילחם. המילואימניקים יהיו שם אם ישראל תילחם, ויוכלו לחזור לביתם אם ישראל לא תילחם.
הרמטכ"ל יתייצב במדים בכל בוקר בלי קשר לשאלה עד כמה צה"ל ממצה את פוטנציאל הגיוס. החיילים יתייצבו יותר אם צה"ל לא ממצה, ויתייצבו פחות אם צה"ל ממצה. חובתו לשכנע אותם שהוא ממצה. חובתו לשכנע אותם שהוא נלחם לא רק כדי שישראל תנצח, אלא גם כדי שהם – החיילים – יוכלו לחזור לביתם, לשגרת חייהם, ללימודים, לעבודה, למשפחה, לקריירה שבחרו לעצמם, שאינה קריירה צבאית. חובתו לשכנע אותם שכאשר הוא קורא להם, הוא עושה זאת משום שאין ברירה.
זה לא יהיה לו קל, מכמה סיבות. הראשונה – משום שמטרות המלחמה, וכמה מהמשימות שנלוות לה, נעשו מעורפלות. האם תמרון בעזה מתחייב משום שלישראל יש משימה שהיא יודעת כיצד להשלים, או משום שלישראל אין דרך לסיים את המלחמה, אז היא פשוט ממשיכה לתמרן עוד ועוד עד שיצוץ רעיון חדש? האם גדודים חדשים נשלחים לשומרון כדי למנוע פיגועים, או כדי למנוע מכנופיות של נערים פרועים להיכנס לכפרים ערביים? האם כוחות נכנסים ללבנון כדי לחלץ ממנה חסידים מופרעים שהחליטו לחפש קבר כזה או קבר אחר?
ויש גם סיבה שנייה – זמן לא רב לאחר שהרמטכ"ל ייכנס לתפקידו, הכנסת תצטרך להעביר תקציב, כשברקע הבטחה, גם היא קצת מעורפלת, להעביר חוק פטור מעודכן, שיאפשר לאלפים רבים של צעירים חרדים להימנע משירות. אפשר לנסות לדמיין את המוטיבציה של החייל שנקרא ל־80 יום באפריל, אם בסוף מרץ, כמה שבועות לפני שהוא אמור להתייצב, יעבור החוק שפוטר עשרות אלפים מבני גילו מהחובה לעזור לו.
בסקרים שאנחנו עורכים כבר כמה סבבים עבור ישראל חופשית, אפשר לראות את העלייה הנמשכת בשיעור המשרתים האומרים שהמוטיבציה שלהם לשרת תיפגע, אם יעבור חוק "שפוטר את רוב החרדים משירות בצה"ל". רק רבע מקהילת המשרתים אומרת שהמוטיבציה שלה לא תיפגע בכלל (27%).
אם יש סיבה להיות אופטימיים בישראל הסובלת של 2025, אחרי שבע שנים של טלטלות פוליטיות, אחרי יותר משנתיים של טלטלות חברתיות, ובעיקר, אחרי שנה וחצי עקובות מדם של מלחמה – המשרתים, בסדיר ובמילואים, הם הסיבה להיות אופטימיים. מיום הטבח, שבו התייצבו כולם, ויותר מכולם, לבשו מדים ויצאו לקרב, בחודשים הארוכים של קרבות בדרום, ואחר כך בצפון, בסבב ראשון של מילואים, ושני ושלישי ורביעי. בהפגנה של נחישות, של רצינות, של אחריות.
שר הביטחון אמר השבוע בטקס הסיום של קורס קצינים, "הנחיתי את צה"ל להיערך לשהייה ממושכת במחנות (הפליטים) שטוהרו". יכול להיות שזו הנחיה נכונה, אבל רצוי לזכור את השלכותיה. שהייה ממושכת זה אומר כוח אדם, זה אומר ימי שירות.
בדצמבר שאלנו את מי שכבר משרתים, לכמה ימים יהיה "סביר" לקרוא להם בשנת 2025. וכבר ברור שמה שסביר בעיניהם לא יקרה. היו מעטים שאמרו שהגיע הזמן להפסיק לקרוא להם. היה להם די. זה לא יקרה. כרבע מהם אמרו עד 30 יום. זה לא יקרה. ועוד קצת יותר מרבע אמרו עד 60 יום. גם זה לא יקרה. כבר עכשיו ברור שהמשרתים – המעטים שעושים הרבה כאשר רובנו עושים הרבה פחות – עוברים עוד שנה קשה.
הרמטכ"ל היוצא אמר באותו טקס ש"הצורך הביטחוני המובהק מחייב אותנו לגייס כמה שיותר". זה ניסוח מצמצם, הצורך הוא ביטחוני, הוא כלכלי, הוא חברתי. וכן, גם זאת משימה של הרמטכ"ל הנכנס. בשבוע הבא, כאשר אייל זמיר יעמיס על כתפיו את האחריות לשמירת ביטחונה של ישראל, הוא יעמיס עליהן משקל נוסף של אחריות – האחריות לשמירת הרוח היפה של המשרתים. רוח שבלעדיה יהיה קשה הרבה יותר.
סומכים על טראמפ?
בתוך ארבעה שבועות קצרים הנשיא דונלד טראמפ שינה באופן דרמטי את כיוון מדיניות החוץ של ארה"ב. מה שהופך את ארה"ב לבעלת ברית פחות אמינה ומסיג אותה ממחויבויות גלובליות בדרכים שיעצבו מחדש את מערכת היחסים של אמריקה עם העולם.
כל זה – ציטוט. פסקה ראשונה מתוך כתבה בעמוד הראשון של העיתון השמרני ה"וול סטריט ג'ורנל". בחרתי בציטוט מה"ג'ורנל", כי אם הייתי בוחר בציטוט מה"ניו יורק טיימס", מיד היה קם מישהו וצועק שה"טיימס" לא כותב על טראמפ כתיבה ניטרלית (מה שנכון), ולכן אי אפשר לקבל את מה שכתוב בפסקה הזאת (מה שלא נכון). אז הנה: כתבה בעמודי החדשות של ה"ג'ורנל". לא טור דעה. לא חלוקת ציונים. ניסיון לתאר מציאות חדשה, מרתקת, מפחידה, מסוכנת, מטלטלת. יבחר כל אחד את התואר המתאים בעיניו.
ישנה החבטה החזקה במדינות אירופה שהדהדה בנאומו של סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס. חבטה שמנהיגי היבשת עוד לא החליטו כיצד להתמודד איתה. ישנה החבטה החזקה עוד יותר באוקראינה ובנשיאה וולודימיר זלנסקי. מי שהתרגל למעמד של מנהיג אמיץ, מעורר השראה, דוגמה ומופת, הפך בפיו של מנהיג העולם החופשי, נשיא ארה"ב, לדיקטטור שיש להזיז מהדרך. טראמפ מדבר עם הרוסים, אך לא עם האוקראינים, על עתידה של אוקראינה. הוא מתכוון לאלץ את אוקראינה לקבל תנאים של כניעה.
למה? אפשר להציע כל מיני סיבות. או תירוצים. כך או כך, טראמפ עושה את שלו. הוא "הופך את ארה"ב לבעלת ברית פחות אמינה", כמו שנכתב בג'ורנל.
אין טעם לחלק ציונים להתנהלות שלו. הוא כמובן אומר לא מעט דברי שקר וטוען טענות מופרכות. מי שרוצה להזדעזע מזה, יכול למצוא אלף סיבות, אבל זעזוע לא יועיל. טראמפ נבחר זה עתה לארבע שנות כהונה שרק התחילו. הוא הנשיא – הוא המחליט בהרבה מאוד עניינים. במקום להזדעזע, יש הכרח לנסות להבין, ולהיערך.
זה לא יהיה קל, משום שהמדיניות לא לגמרי בהירה. אבל במידה שהיא בהירה, נדמה שאפשר להגדיר אותה כך: טראמפ לא רוצה להיות מנהיג העולם, או השראה לעולם, או מצפן מוסרי, או משב רוחני, או שוטר, או כוכב הצפון. הוא רוצה רק לדאוג לאמריקה, במובן הכי צר של ההגדרה: שתהיה חזקה ככל שאפשר, עשירה ככל שאפשר, מוגנת ככל שאפשר.
מה שמביא אותנו לשאלת ישראל. עד עכשיו, נראה שישראל מרוצה מאוד מהשבועות הספורים שהנשיא על כיסאו. טראמפ של החודש האחרון הוא נשיא שמציע לישראלים חלום – ובאופן משונה, הוא מציע אותו לישראלים שמתקשים להסכים ביניהם. חלום לישראלים שרוצים לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים (טראמפ יכפה שלב ב'), חלום מקביל לישראלים שרוצים להמשיך במלחמה עד לסוף שאיש לא היה יכול להעלות על הדעת (טראמפ יבנה ריביירה).
מטבע הדברים, ייתכן מאוד שאחד או יותר מהחלומות האלה לא יתממש. או שכן? מי יודע מה הנשיא מתכנן. אולי יכפה את שלב ב', ואחר כך יכפה גם הגירה ובניית ריביירה. אם בצלאל סמוטריץ' חושב שיוכל לעמוד בדרכו, כדאי לו לבקש תרגום מסודר של מה שטראמפ מעולל לזלנסקי. אם עבדאללה מלך ירדן חושב לעמוד בדרכו – עליו אפשר לסמוך שכבר קרא את התרגום המסודר של מה שטראמפ מעולל לזלנסקי.
כך או כך, בינתיים הישראלים מרוצים מטראמפ, כי הוא בעד מה שרובם רוצים. רובם רוצים את המשך עסקת החטופים (66% בסקר JPPI, 57% בסקר אקורד), וטראמפ הוא האיש שהתניע אותה. רובם תומכים ברעיון של הגירה החוצה מעזה (69% בסקר JPPI, 66% בסקר אקורד), וגם זה מבית היוצר של טראמפ.
אבל מעל השאלות הנקודתיות, של מה שקורה עכשיו, יש מציאות גיאו־פוליטית חדשה. מה היא מבשרת? אפשרות ראשונה: טראמפ מטלטל את כל מה שלא מוצא חן בעיניו בעולם – אבל ישראל היא מדינה שהוא מחבב, מסיבות שלא בטוח שכל כך חשוב מה הן, ולכן אותה לא יטלטל. הוא אומנם בריון מסוכן, אבל הבריון המסוכן שבעדנו.
אפשרות שנייה: טראמפ מטלטל בכל רגע נתון את מה שהוא מרגיש צורך לטלטל, וגם תורנו בהחלט עלול להגיע. לבריון מסוכן אין חברים, יש לו רק אגרופים. ישראל תזדקק להרבה תושייה כדי לחמוק מהם.
נדמה שחלק גדול מהישראלים מבינים שזה המצב. כלומר, מבינים ששתי האפשרויות פתוחות. בגלל זה רק מיעוטם אומרים שיש להם "אמון רב" שטראמפ "יעשה מה שצריך" (21%), ויותר מהם אומרים שיש להם "אמון מסוים" בנשיא האמריקאי (56% בסך הכל, 62% מהיהודים, בסקר JPPI של פברואר).
כמובן, זה עדיין מלמד ששיעור הישראלים שיש להם אמון בטראמפ גבוה הרבה יותר משיעורם של אזרחי רוב מדינות העולם שיש להם אמון בטראמפ (כולל האמריקאים), אבל מלמד במקביל שהאמון בא עם כוכבית. אנחנו נותנים בו אמון, ומזהים שהוא מסוג המנהיגים הלא צפויים, שלכו תדעו מתי יתהפכו ועל מי.
השבוע השתמשנו כתמיד בנתונים ומידע מאתר המדד. כמו כן, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, ישראל חופשית, מרכז אקורד, המכון לדמוקרטיה, במאמרים בעיתונים ה"וושינגטון פוסט" וה"וול סטריט ג'ורנל".