בלבנון מנשבת רוח חדשה, השאלה היא - האם ירושלים שומעת? | ג'קי חוגי

בצירוף מקרים סמלי נקבר חסן נסראללה בשבוע שבו נכנס לתפקידו רשמית ראש ממשלה חדש בלבנון. נסראללה נפרד מאיתנו סופית ביום ראשון, ובשלישי נשא ראש הממשלה נוואף סלאם את נאום הבכורה בפני הפרלמנט. בשנים שבהן נסראללה המליך מלכים וקבע מי יעמוד בראש הממשלה או יישב בארמון הנשיאות, סלאם הליברליסט, הפרו־מערבי, לא היה עובר את סף הדלת. וזה בכלל לא משנה אם המשפטן המחונן, לשעבר נשיא בית הדין לצדק בהאג, הוא לא פחות פטריוט מנסראללה.

זו הייתה ההלוויה הגדולה בתולדות לבנון. והוא בכלל לא היה ראש מדינה. 50 אלף אבלים נקבצו ובאו לאצטדיון הלאומי בביירות כדי להעניק לנסראללה כבוד אחרון. מניין דומה, ואפילו רב ממנו, התגודד מחוץ לחומות ובכבישים שבהם חלף הארון. רוב האבלים היו משפחות, נשים וסתם עמך. שיעים, כמובן. נסראללה היה לא רק אויבה המר של ישראל, אלא גם המנהיג שהקים את עדתו מעפרה. חוטבי העצים ושואבי המים של לבנון היו, במידה רבה בזכותו, אזרחים שווי זכויות, ולפרקים אפילו פריבילגים. הוא נתן להם תחושת ערך, כתובת לבעיות וגם פרנסה. אומנם קדמו לו אחרים (האימאם מוסא א־סדר, למשל) אבל הם סולקו מוקדם מן הדרך, או שממילא הוא עלה על כולם.

סילוקו לפני חמישה חודשים היה שיאו של "ספטמבר השחור" מבחינת הארגון השיעי. עשרה ימים לפני כן יצא לדרך מבצע הביפרים, ושבוע אחריו הרג צה"ל את יורשו האשם ספי א־דין. חיזבאללה לא התאוששה מאז, ובשורות התנועה אין מי שיכול להיכנס לנעליו הגדולות.
לצידו של נוואף סלאם, נכנס לאחרונה לתפקידו נשיאה החדש של לבנון ג'וזף עוון. מפקד הצבא לשעבר נתמך בידי הסעודים והאמריקאים, ואהוד על רוב הסונים והנוצרים במולדתו. אין לקנא בו. אף שאת ההנהגה הוא חולק עם ממשלת סלאם, עוון, כמו א־שרע בסוריה, קיבל לידיו ירושת שלטון אומללה. לבנון שאחרי המלחמה היא מדינה מפורקת, אבלה ונואשת.

ערב הלווייתו של חסן נסראללה, סירב עוון לאפשר לנשיא איראן מסעוד פזשכיאן לבוא ולהשתתף בה. האיראנים נאלצו לשגר את שר החוץ שלהם ואת יושב ראש הפרלמנט. בבואם לביירות, ביקשו השניים הללו להתקבל אצל ג'וזף עוון. נשיא לבנון אירח אותם באדיבות, אבל בצאתם טמן להם פח. לשכתו פרסמה את אוסף המסרים הקשוחים שהשמיע באוזניהם בתוך החדר. בין השאר אמר, לפי ההודעה, כי לבנון עייפה ממלחמות שחוללו אחרים על אדמתה. "אני חולק איתכם את דעתי, שמדינות אינן רשאיות להתערב בענייניהן הפנימיים של אחרות".

חלפו יומיים ושותפו להנהגה, ראש הממשלה סלאם, רשם את הופעת הבכורה בפני הפרלמנט הלבנוני. סלאם נשא נאום נרגש, שבו ביטא משאלה כי לבנון תהיה מדינה צומחת, הדואגת לאזרחיה ופתוחה לעולם הרחב. אחר כך אמר: "אנו רוצים מדינה שההחלטה על מלחמה ושלום תהיה בידה. מדינה שאינה מנוהלת במנטליות תוקפנית אלא הגנתית, כזו שתשמור על בני עמה, ואם עליה לצאת למלחמה, ייעשה הדבר על פי החוקה".

אין דרך מנומסת לפרש את ההצהרות הללו. נשיא לבנון וראש ממשלתה זיהו את החולשה ונגחו בפרצופן של חיזבאללה ואיראן. כלפי האיראנים הם ביטאו מיאוס, לחיזבאללה אמרו כי חלפו הימים שבהם גררה את האומה למלחמה בשירות אחרים. מילים כאלה אומנם דורשות גם מעשים, אבל הממשל החדש בביירות כבר הפגין נחישות. מטוסים איראניים לא הורשו לנחות בביירות בשבועות האחרונים, אם התקבל מידע לגביהם שנשאו בחשאי ממון או תחמושת לחיזבאללה.

יש להניח כי המציאות החדשה בלבנון מוכרת בירושלים, וכי בצמרת המדינית של ישראל מבינים כי בביירות חל שינוי חסר תקדים. צדק ראש הממשלה בנימין נתניהו, שחזר ואמר בנאומיו בעת האחרונה כי אנו משנים את פני המזרח התיכון. השאלה כיצד הוא רואה את השינוי - אם בזירה הצבאית בלבד או גם המדינית.

העבר מוכיח כי ישראל לא החמיצה הזדמנויות להחמיץ הזדמנות. את השיעים בלבנון גלגלנו מכל המדרגות לטובת הנוצרים שאכזבו. את החוגים האסלאמיסטיים ברצועת עזה טיפחנו כדי שיחלישו את אש"ף. תוצאות המדיניות המוטעית ההיא צורבות בבשרנו הדואב עד ימים אלה. והנה שינוי חד. בלבנון, בעזה ובסוריה, צה"ל, השב"כ והמוסד העניקו להנהגה מתנה חסרת תקדים. מכאן, חובת ההובלה עליה.

צרותיו של עבדאללה השני
העולם שמסביב לא מחכה לנו. הוא גם לא מתייחד עם מתינו ולא עם זכרם. ביום שלישי הקרוב תתכנס בקהיר פסגת מדינות הליגה הערבית כדי לקבל החלטה בנוגע לנוסח הסופי של הצעת השיקום לרצועת עזה. תהיה זו ההצעה הרשמית של הערבים לנו, לעזתים, ובמיוחד לדונלד טראמפ. הנוסח כבר כתוב, והמנהיגים שיישבו שם באולם יצביעו בעיקר על סעיפיו הקטנים וצורתו הסופית.

הוא מבוסס על תוכנית שהגה המודיעין המצרי, שאת עיקריה פרסמתי כאן לפני שבועיים. הרשות תקבל ריבונות מחדש, אבל תזכה לחיזוק מן האיחוד האירופי והאו"ם. לרצועה יגיעו כוחות זרים, ממדינות ערב ומערב, כדי לפקח על החוק והסדר. עם מטרייה כזו, מדינות ערב אמורות לתרום כסף וסיוע, וכך תקום עזה על רגליה. בשאיפה.

וביטחון ישראל? הערבים יזכירו לנו כי הזרוע הצבאית של חמאס עודנה קיימת, למרות הפנטזיות של רבים אצלנו ובמדינות האזור כי תושמד. מאחר שכך, אין מנוס אלא להתייחס אליהם כאל עובדה קיימת. אבל, יגידו לנו הערבים בחדרי חדרים, אם תתנהלו נכון, ותאפשרו למנגנון שיוקם לפעול, הרי בתוך כמה שנים צפויה חמאס להתייבש. עיקר הכסף לא יהיה בידה, גם השלטון לא, ואת החוק ייקחו לידם גורמי סמכות עוינים לה. כולם יודעים כי התוכנית הזאת איננה מושלמת, אבל שכנינו סבורים כי זהו המענה ההגיוני ביותר שאפשר לתת למציאות הפגומה.

לא רק אנחנו סובלים מנוכחותם של קיצוניים באזור. שלשום נחת ברבת עמון, בפעם הראשונה, נשיאה הזמני של סוריה אחמד א־שרע (ג'ולאני). עבדאללה השני הוא שונא ידוע ואויבם של ארגוני ג'יהאד, אבל א־שרע הוא האמיר של דמשק בימים אלה, ולארמון הירדני אין ברירה אלא לדבר איתו. המלך ביקש ללבן עם הג'יהאדיסט לשעבר (ויש אומרים: לעתיד) שתי בעיות שהקים עבורו בשאר אסד, בגיבוי איראן וחיזבאללה.

הראשונה, בעיית הפליטים. בירדן מתגוררים, לפי נתוני האו"ם, 650 אלף פליטים סורים (הירדנים טוענים כי מספרם האמיתי כפול). הארמון דורש כי עם הפלת המשטר, שהיה הסיבה לבריחתם, יוכלו לשוב למולדת. גם ארדואן השמיע בפני א־שרע דרישה דומה. לטורקיה ברחו לפחות 5 מיליון סורים.

הבעיה השנייה התלויה ועומדת בין עמאן לדמשק היא סחר הסמים. אסד הקים רשת רווחית של ייצור ויצוא כמוסות סם לשטח הממלכה. הסם, המכונה "קפטגון", הוא אקסטזי לעניים, ורווחיו פרנסו במשך שנים את משפחת אסד וברוני הסמים שעבדו בתעשייה האסורה. שנים ארוכות תבעו הירדנים משכניהם לחדול מהרעלת הנוער הירדני, אבל זכו להתעלמות. סעודיה, שאף היא נאלצה לספוג את משלוחי הסמים הללו, הכריזה בגלוי על דמשק כעל אויבתה ואכן פרנסה ארגוני מורדים לאורך המלחמה בסוריה. מסדרון הסמים מכונה בירדן "דרך חיזבאללה", והוא נוצל לא רק להברחת קפטגון, אלא גם למשלוחי נשק. חלקו עשה את דרכו לגדה המערבית ונמסר לפלגים בשכם, טול כרם וג'נין.

תחרות על כספי השיקום
סוריה, לבנון ועזה יתחרו בשנים הקרובות על כספי השיקום. שלושה חבלי ארץ חרבים וחסרי יציבות, הזקוקים יחדיו למאות מיליארדי דולרים. השיקום הנדרש איננו רק חומרי. יש לבנות את המשק הכלכלי ואת ענפי התעסוקה בארצות הללו, את מערכות השלטון, לעצב מציאות פוליטית חדשה ולרפא את הנפש המצולקת. מיליוני אזרחים חפים מפשע הופצצו, גורשו וחזו בקרוביהם ומכריהם נהרגים מול עיניהם.

עיקר המימון למפעלי השיקום הללו עשוי לבוא ממדינות המפרץ. השאר מן המערב. משקיעים פרטיים יוזמנו לתת מכספם, וגם מדינות. בעלי הון אינם ממהרים לפתוח את ארנקם, ועל כן, איש אינו משלה את עצמו כי המיליארדים יוזרמו בקלות. אבל אם היציבות תגיע, המשקיעים יבואו איתה. ילידים שארצם חרבה חווים טרגדיה. זרים, לעומתם, רואים בה אופציה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל