סיפורם מקפיא הדם של שירי, אריאל וכפיר ביבס הי"ד לא חידש, הוא המחיש: בעזה יושב עמלק. אולי לא בעזה בלבד, אבל בעזה ללא ספק.
אם ישאל מי שישאל אם נמצאו בעזה 50 או 40 או לכל הפחות עשרה חסידי אומות עולם, כאלה שהסתכנו בשביל להציל יהודים, זקנים, נשים וטף מהתעללות, מרעב, מרצח, יקבל תשובה ברורה וצפויה: אפס. בגרמניה הנאצית, כך לפי המרכז לזכר השואה, נספרו 659. גם אם נפרוס את המספר לשש שנותיה של מלחמת העולם השנייה, ונתחשב בהבדלים בהיקף האוכלוסייה בין הרייך השלישי למדינת חמאס בעזה, עדיין אפס זה אפס, מצמרר ומוחלט.
הנאצים היו עמלק, והעזתים - קל וחומר בן בנו של קל וחומר. ככה זה עמלק, קופץ לסיר עם מים רותחים ולא אכפת לו כי הוא נכווה, העיקר לפגוע. שנאתו ליהודים גוברת על יצר ההישרדות. ועם זאת, מעבר לשנאה היוקדת כלפינו, לחמאס ול"מדינה האסלאמית" קווי דמיון בולטים נוספים עם הרייך השלישי. בדומה לגרמניה הנאצית, האסלאמיסטים מהווים איום על האנושות, כלומר, על הציוויליזציה. אוסמה בן לאדן ויחיא סנוואר ומשטר האייתוללות בטהרן הם היטלר קולקטיבי.
בשתי חזיתות עיקריות נלחם הצורר הנאצי. ברית המועצות ממזרח, בריטניה, צרפת וארה"ב ממערב, כשתהום פעורה בין שני העולמות - המזרח הסטליניסטי והמערב האירופי המסורתי. ההבדל האולטימטיבי בין שני העולמות בא לידי ביטוי בהתייחסות השלטון לאזרח. בארה"ב ובמערב אירופה המדינה נועדה לשמש את האזרח, לדאוג לרווחתו, לרכושו, לביטחונו ולהבטיח את זכויותיו. ואילו ברוסיה, ברית המועצות בגלגול דאז, אזרחים נועדו לשרת את המדינה, כשהשלטון לא חייב כלום ורשאי ליטול מהאזרחים הכל, כולל את חייהם.
ולהמחשה, ברית המועצות הייתה המדינה היחידה שהשתתפה במלחמת העולם השנייה מבלי שחתמה על אמנת האג שהגנה על זכויות החיילים שנפלו בשבי. מה הפלא שלחיילי הצבא האדום בקושי נשאר סיכוי לשרוד בשבי הגרמני? מבחינתו של הרודן מהקרמלין, חייל שנשבה היה בוגד. אלה ששרדו בשבי נשלחו לרוב למחנות עבודה בסיביר.
האם את אלה ששנאו את משטר הדמים של סטאלין ניתן לקטלג באופן אוטומטי כמי שתמכו באדולף היטלר? השאלה רטורית והתשובה ברורה: מי שטוען כי הברירה היא בין סטאלין והיטלר ותו לא, משקר ומסלף ביודעין. גם ווינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט נלחמו בהיטלר. הייתה אלטרנטיבה.
בעיתוי הכי גרוע
ביום שני השבוע אורית סטרוק, השרה לשום כלום שחולשת על תקציבי עתק, השמיעה ללא היסוס, ללא הסתייגות, ללא טיפת רגש, את העמדה הסטאליניסטית הבלתי אנושית: "אני מוכנה להקריב את החטופים למען הניצחון", הצהירה בוועידת העיתון החרד"לי "בשבע". זאת הגישה הטוטליטרית בהתגלמותה: אדם בשביל השלטון.
גילוי נאות: את אורית סטרוק אני מכירה שנים רבות, חצי יובל כמעט, אז כתבות חוזרות ונשנות שנועדו לסנגר על השרה ולרכך את דמותה מעלות על שפתיי חיוך. נכון שיש פוליטיקאים (והתופעה חוצה מפלגות) שעיתונאים עושים להם רצח אופי, אבל אצל סטרוק - זה האופי. בשונה מבצלאל סמוטריץ', אין לה סנטימנט. היא קורצה מהחומר של בנימין נתניהו ואהוד ברק, רק ברזולוציה קטנה יותר, ללא הכישרונות וההישגים של השניים, אבל ניחנה בדומה לשניהם, באטימות רגשית מוחלטת. אחרת, הייתה שומרת על פיה בשבוע שבו נטמנו שירי ביבס וילדיה. ייתכן שלא התכוונה להקשר הזה.
בדומה לעמיתיה לשולחן הממשלה, סטרוק מרבה לקונן על כך שדבריה הוצאו מהקשרם, אם כי איש לא ניסה למשוך אותה בלשונה. סטרוק שוחחה במגרש הביתי שלה עם עיתונאי ידידותי. מה לעשות שהיא בחרה את העיתוי הכי כושל שפוליטיקאי היה יכול לבחור. דבריה צלצלו כמו אמירה בלתי מסויגת: "לו הייתה בידי ההחלטה אם לגאול מהרע מכל את שירי ואת שני בניה הקטנטנים, הייתי מפקירה אותם אל מותם האכזרי למען הניצחון".
או שאתה בוגד
וכאן טמונה המלכודת. מכונת התעמולה חוזרת ומפמפמת כי מדובר בעסקת חבילה. הממשלה מנהלת מלחמה נגד העמלקים, נגד חמאס. אתם מתנגדים לממשלה? מותחים עליה ביקורת? אם כן, אתם עושים יד אחת עם סנוואר השני, שטרם חוסל. מי שמתנגד לרפורמה של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסייע לחמאס. מי שנרתע משחיתות שלטונית, משתף פעולה עם איראן. מי שמתנגד לחוק ההשתמטות, לא רוצה להכריע את האויב העזתי, שכן לכל בר דעת ברור שגיוס גברים צעירים פוגע במאמץ המלחמתי. מי שדורש להקים ועדת חקירה ממלכתית, רוצה שתקום ממשלת שמאל קיצונית שתביא עלינו בשנית את השבת השחורה.
זאת תפיסה מובנית של משטר טוטליטרי: מי שמתנגד לעריצות השליט, מסייע לאויב. המסקנה ברורה - או שאתה מיישר קו עם הגישה הקניבלית של אורית סטרוק - גישה אשר סיעת הציונות הדתית הצליחה עד לאחרונה לכפות על ראש הממשלה - ומקבל כמובן את שאר המרכיבים המתוארים לעיל, או שאתה בוגד.
יו"ר אחת ממפלגות האופוזיציה שדווקא עולה בסקרים, הפריך בצורה ברורה ומפורטת את התזה של סטרוק-סמוטריץ'-בן גביר - האגף הקיצוני בליכוד, שלפיה בגלל השלכות עסקת שליט חייבים להפקיר את החטופים של 7 באוקטובר. הוא הסביר כי קיים הבדל בין מחויבות המדינה כלפי חייליה, שמסכנים את חייהם מעצם תפקידם (וגם אליהם המדינה מחויבת), לחוב שהיא חבה כלפי זקנים, נשים וטף שנגררו ממיטותיהם או ממסיבה ונחטפו לעזה. ליו"ר המפלגה לא קוראים יאיר גולן, קוראים לו אביגדור ליברמן. מתברר שאפשר להיות איש ימין בלי לדרוש להפקיר נשים וילדים מקרב אזרחי מדינתך, לאויב.
החלופה המסתמנת, אם וכאשר ייערכו הבחירות, היא לא "ממשלת שמאל". בנוף הפוליטי הישראלי פעילה נכון להיום מפלגת שמאל אחת בלבד, מפלגת הדמוקרטים בראשות יאיר גולן. נכון, היא עולה בסקרים, אך אין שום היתכנות כי תרכיב ממשלה. היריבות הפוליטית היא בין ימין־חרדים לימין־מרכז, כשההבדל בין הימין של נתניהו – סמוטריץ', לימין של ליברמן – נפתלי בנט, הוא במאזן בין המדינה לאזרח. כמו ההבדל בין גישתו של סטאלין לזו של צ'רצ'יל ורוזוולט. אזרחים בשביל המדינה או מדינה בשביל האזרח.
לא סמוטריץ' התריע על המנהרות של חמאס, מי שהתריע היה בנט. סמוטריץ' לעומתו אמר שחמאס זה נכס. לא נתניהו ביקש לחסל את סנוואר, מי שתבע לחסלו היה ליברמן. נתניהו גידל והכיל את רב־המרצחים. עצם הטענה "אסור להפיל את הממשלה שהביאה עלינו את 7 באוקטובר כדי שלא תעלה לשלטון ממשלה שתביא עלינו את 7 באוקטובר בפעם נוספת" היא טענה הזויה. מותר למתוח ביקורת על הממשלה ולהתנגד לדרישת האגף הרדיקלי שבה להפקיר את אזרחי המדינה שנחטפו בכהונתם, כפי שמותר היה למתוח ביקורת על סטאלין במלחמת העולם השנייה. זאת אינה עסקת חבילה. יש חלופות.