השבוע, לאחר ניצחונו בבחירות בגרמניה, שחרר מנהיג השמרנים, פרידריך מרץ, הצהרה שהדהדה ברחבי אירופה כרעם ביום בהיר. היה זה כשדיבר על הצורך להוביל את אירופה לקראת יכולת הגנה עצמאית, כי לא ברור כבר אם היא יכולה, עדיין, לסמוך על ארצות הברית שתגן עליה. לא בכדי הקדים מרץ לדבריו אלה את האמירה מרחיקת הלכת, בייחוד מפי פוליטיקאי: "אני לא מאמין שהמילים הללו יוצאות מפי".
ואכן, סעיף 5 לאמנת הברית הצפון אטלנטית, שעל פיו התקפה על אחת ממדינות הברית דינה כהתקפה על כולן, היה מאז מלחמת העולם השנייה ועד נפילת ברה"מ מטריית ההגנה הקיומית המשמעותית של מערב אירופה - ועד היום הוא אחד מעמודי התווך של העולם החופשי. על פי ההיגיון הפוליטי המקובל, סביר היה להניח שעימות כה חריף מקורו בקרע שנוצר בעקבות בחירות שהציבו זו מול זו מפלגות שלטון הניצבות משני צידי המתרס האידיאולוגי, ולכן הן מתקשות לבחור דרך משותפת.
אבל לא כך הוא המצב בין ארה"ב וגרמניה. להפך, הלכי הרוח בשתי מערכות הבחירות היו דווקא דומים. כך גם תוצאות הבחירות. אבל בכל זאת, חרף נטיית ליבם הדומה של הבוחרים, קמה בגרמניה ממשלת מרכז־ימין עם מרכז־שמאל, ואילו בארה"ב ממשלת ימין מלא־מלא, המונהגת על ידי האגף הניצי של המפלגה הרפובליקנית, הלא הם בוגרי מסיבות התה בארה"ב הקרובים בהשקפת עולמם דווקא למפלגת אלטרנטיבה למען גרמניה, המוחרמת על ידי כל המפלגות האחרות בארצה, כולל הימין השמרני שזכה בבחירות ומרכיב את הממשלה.
השאלה הנשאלת, כמובן, היא כיצד קרה הפלא הזה, שמגמות זהות פחות או יותר של מצביעים משני צידיו של האוקיינוס האטלנטי הולידו תוצאה שונה בכל אחד מצידיו. אבל ככל הנראה אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית ולא צריך כישורי בילוש או בדיקה מעמיקה במיוחד כדי לגלות את הגורם לתוצאה התמוהה: מתברר שכל העקבות מובילות לגורם אחד ובלעדי לשוני הזה: שיטת הבחירות השונה לחלוטין בשתי המדינות.
בין שתי סקאלות
כדי להבין כיצד שיטת בחירה מובילה לתוצאה שונה, חרף התפלגות קולות בוחרים דומה, צריך להתחיל מהסוף ולבחון את המצב הפוליטי שהיה מתהווה בגרמניה לאחר הבחירות, לו הייתה נהוגה בה שיטת הבחירות האמריקאית. שהרי במצב הנוכחי, על פי השיטה היחסית, כמו בישראל, כל מפלגה מיוצגת על פי כוחה בפרלמנט, שבוחר את הממשלה. שיטה זו מעודדת ריבוי מפלגות ומחייבת יצירת קואליציות לצורך הרכבת ממשלה. בארה"ב המצב הפוך. רק שתי מפלגות משמעותיות יכולות לשרוד לאורך זמן, כי במשטר נשיאותי רק לשתי המפלגות הגדולות יש סיכוי ממשי להביא לבחירת נשיא.
לו היו שתי המפלגות שירכיבו את הקואליציה הבאה בגרמניה נבחרות בשיטה האמריקאית המקבצת את השמאל למפלגה אחת ואת הימין למפלגה שנייה, הרי שלפי תוצאות הבחירות האחרונות הייתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית זוכה ב־41% מהקולות, כשבתוכה הירוקים, מפלגת השמאל ומפלגתה של שרה וגנקנכט אשר התפלגה ממנה. למולם, הנוצרים־דמוקרטים היו זוכים ב־55% יחד עם אלטרנטיבה למען גרמניה והדמוקרטים החופשיים.
מצד שני, לו בארצות הברית היו בחירות יחסיות נוסח גרמניה, מפלגתם של טראמפ, ואנס ואילון מאסק הייתה מקבלת 20%־%30 מהקולות, ואילו כנופיית הארבעה, הסקווד, וכל ארגוני השמאל היושבים כיום על צווארה של המפלגה הדמוקרטית הקלאסית הפטריוטית ואוהדת ישראל, היו רצים בנפרד ברשימות רדיקליות. או אז הם היו מאפשרים לאלמנטים המרכזיים בשתי המפלגות הגדולות - שלפחות אחת מהן, הדמוקרטית, הייתה הופכת לבינונית - להקים קואליציית מרכז־ימין ומרכז־שמאל. אם כי בארה"ב בניגוד לגרמניה, סביר גם שהייתה קמה, על רקע קרבה רעיונית בסיסית, ממשלת ימין-מרכז־ימין, כי לא הרי מפלגת מסיבת התה אוהבת ישראל בימין הרפובליקני, כהרי האגפים המזרח־גרמניים הבעייתיים של אלטרנטיבה למען גרמניה.
כאן חייבת לבוא הבהרה: שיטת בחירות כשלעצמה אינה ניתנת להגדרה במונחים של טובה או רעה. כל אחת מהן רק שמה דגש על ערך דמוקרטי שונה: משילות, ייצוגיות, הקשר בין הנבחר לבוחריו וכיו"ב. כל שיטת בחירות מתמקמת על שתי סקאלות של מטרות שביניהן צריך או להכריע או לאזן. האחת שיטה נשיאותית, שבה הרשות המבצעת נבחרת ישירות על ידי העם ואינה תלויה ברוב פרלמנטרי לעצם קיומה, והשנייה פרלמנטרית: רוב נבחרי הפרלמנט בוחרים בממשלה ובלי אמונם - היא נופלת.
הסקאלה השנייה נעה בין בחירות יחסיות כשהרכב הפרלמנט משקף את התפלגות הקולות בין המפלגות, לבין בחירות אישיות/רובניות, המבטיחות רוב יציב למפלגה המובילה וגם קשר אישי בין הבוחר לנציגו בפרלמנט. בבריטניה מכונה השיטה הזאת "הראשון שחוצה את קו המטרה". כדי להיבחר לפרלמנט אתה לא זקוק לרוב הקולות או למינימום אחוזים. כל מה שאתה זקוק לו כדי להיבחר לפרלמנט הוא לקבל קול אחד יותר מהמתחרה שהגיע למקום השני באזור הבחירה שלך.
השיטה הזאת היא מאוד לא ייצוגית. כך בבחירות האחרונות קיבלה מפלגת הלייבור שליש מהקולות ושני שלישים מהמושבים. זה קרה כי מפלגת הרפורמה החדשה של נייג'ל פרג' זכתה בכ־15% מהקולות והפילה למעלה מ־100 מועמדים שמרניים שהפסידו את מושבם ללייבור בגלל אובדן קולות למועמד הרפורמה שבעצמה זכתה בחמישה מושבים בלבד.
ניסינו – וירדנו מזה
מרבית הדמוקרטיות המערביות וגם המשטרים הדמוקרטיים באופן חלקי כמו רוסיה וטורקיה, אימצו שיטות מעורבות הלוקחות בדרך כלל את הרע שבכל, תוך יצירת עיוותים קשים. לדוגמה, בצרפת, כאשר למפלגת הנשיא אין קואליציה - המדינה משותקת. לזכותה של ישראל ייאמר שהיא ידעה לסגת בזמן משיטת שעטנז שפסיכוזה ציבורית מאורגנת וממומנת נוסח הפגנות הקוטג', גלעד שליט וההתנגדות לרפורמה המשפטית, חוללה לקראת בחירות 1999, כשישראל המירה שיטה המשקפת את עמדות הציבור בשיטה מעורבת שאימצה את הרע שבכל העולמות.
דוגמה בולטת אחת: העם בוחר ראש ממשלה, אך הכנסת ברוב רגיל יכולה להדיח אותו... בחירת אהוד ברק על גבן של עמותות עתירות ממון המסתתרות מאחורי זכות השתיקה ומשטרה מנומסת ב־1999, והבחירות המוזרות לראשות הממשלה בלבד מול שרון שברק כפה על הכנסת המכהנת ב־2001, הספיקו כדי לסלק בהסכמה רחבה את המוטציה הזאת מחיינו.
הבחירות בגרמניה והעדפת השמרנים להקים קואליציה עם מפלגת השלטון היוצאת הסוציאל־דמוקרטית על פני קואליציה טבעית עם המפלגה השנייה בגודלה, שזכתה לתמיכה מובהקת ויוצאת דופן של סגן נשיא ארה"ב ואנס ובכיר הממשל אילון מאסק, מציפות את קיומם של חילוקי דעות מפרים בימין הדמוקרטי לעומת הקולקטיביזם הרעיוני בשמאל. אלטרנטיבה למען גרמניה היא מפלגה חדשה בת 12 שנים. בניגוד למפלגות ימין במדינות אירופיות אחרות, אין לה כמובן עבר בעייתי. ייתכן שדווקא היעדר עבר בעייתי שכזה גורם לה להיות רגישה פחות לתופעות בקרבה, שמפלגות ימין עם עבר בעייתי כמו באיטליה ובשוודיה מקפידות לעקור ולסלק מקרבן באופן נחרץ ומיידי.
לכן חלק ממצביעיה ופעיליה, רובם ככולם ממדינות מזרח גרמניה לשעבר, מגלים סממנים של הכחשת שואה, מבלי שהמפלגה תפעל בנחרצות הראויה להרחקתם כמקובל במפלגות ימין ביתר המדינות. זו אחת הסיבות לכך שהנוצרים־דמוקרטים פוסלים כל שותפות עימה, חרף זהות המצעים במרבית הנושאים המרכזיים.
מצד שני, לשיטת אלטרנטיבה, הנוצרים־דמוקרטים מפנים עורף למסר המרכזי של הוד מעלתו הבוחר, שהעניק רוב ברור לשתי המפלגות המובילות שהעלו אל ראש מצען את נושא ההגירה. השמרנים דוחים את היד המושטת של הגברת אליס ויידל, מנהיגת מפלגת אלטרנטיבה. לשיטתם, אין להם מכנה פוליטי משותף עם מפלגה שמתנגדת לסיוע לאוקראינה ומאמצת נרטיבים של מוסקבה.
בניסיון לראות את התמונה הגדולה, ברור שהקרבה לאירועים מעוותת את הפרופורציות. ניתן להניח שטראמפ ומרץ יישרו הדורים, ושמפלגת אלטרנטיבה תתמתן ותתמרכז - והקרבה לרפובליקנים תרופף את זיקתה לסין ותסלול לה את הדרך לקואליציה עתידית עם הנוצרים־דמוקרטים. ובמקביל, יש לקוות שגם התמיכה המובהקת שמפלגת אלטרנטיבה הפגינה כלפי עמדותיה של ישראל עד להתהדקות יחסיה עם סין ורוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, ייתכן שתתחדש גם היא, על רקע הקשר ההדוק עם הממשל הרפובליקני החדש.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]