באווירה קשה של מועקה התכנס השבוע בבסיס פלמחים סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל, כ־600 קצינים, כדי לשמוע את הצגת תחקירי המלחמה. כמעט כל הקצינים האלה, גם מי שאין להם נגיעה ישירה לכישלון המודיעיני והמבצעי, נושאים על גבם את המשא הכבד של האחריות לכישלון. רבים מהם גם נושאים בנפשם טראומה, שניכרת לעין של כל מי שהכיר אותם לפני 7 באוקטובר.
בפתח ההצגה, שנמשכה יותר מ־16 שעות, הזהיר אותם הרמטכ"ל הרצי הלוי כי זה תחקיר שבסופו לא תהיה להם תחושת הקלה. "להפך", אמר הלוי, "כשתיסעו הביתה, אתם תרגישו רע יותר מאיך שאתם מרגישים עכשיו". האבחנה הזאת הייתה מדויקת.
בעשרות השעות שבהן האזנתי לעיקרי התחקיר השבוע, למדתי פה ושם פרט חדש שלא הכרתי, אבל לא משהו שמשנה מהותית את התמונה שכולנו כבר מכירים. ועדיין, כשאתה שומע תיאור של כל צעד וצעד בדרך הארוכה שהובילה לתהום – התחושה היא איומה. קבוצת אנשים מוכשרת ומנוסה מאין כמוה - לא רק בצה"ל, גם בשב"כ ובהנהגה המדינית – צעדה במשך שנים בעיוורון קולקטיבי לעבר האסון הגדול בתולדותינו.
התסכול ממש מכאיב פיזית כששומעים את הפרטים, לא רק כי האסון יכול היה וחייב היה להימנע, אלא כי בסוף התחקיר מכה בך ההכרה שזה יכול לקרות שוב. המילה המגונה "קונספציה" היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי. לכולנו קונספציות ועיוותי מציאות בדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת סביבתנו. כולנו מפרשים את המציאות דרך הפריזמה האישית שלנו. כאשר קונספציה משתלטת על קבוצה של אנשים – נסללת הדרך לאסון.
בספרה המונומנטלי "מצעד האיוולת", טוענת ההיסטוריונית ברברה טוכמן שכדי שמדיניות תיחשב לאיוולת – היא חייבת להיות מובלת בידי קבוצה, ולא על ידי שליט יחיד. ברוב הדוגמאות ההיסטוריות שבחרה לנתח, המדיניות הכושלת הובלה בידי קבוצה של אנשים מוכשרים ובעלי ניסיון.
לכן מעבר ללימוד ההכרחי של השגיאות הרבות שנעשו בדרך לאסון 7 באוקטובר, שמתוארות בהרחבה ביומיים האחרונים, הלקחים מהכישלון צריכים להוביל אותנו להקים מנגנונים שיפצו על הנטייה האנושית לדבוק בקונספציה ויצמצמו את הסיכון לאסון בפעם הבאה שנלקה בעיוורון קולקטיבי. 7 באוקטובר לא היה "ברבור שחור" – הוא היה מפלצת שצמחה לנגד עינינו, נחשפה יותר מפעם אחת, ואנחנו סירבנו להאמין.
גמילה מהכמיהה לשקט
הטראומה של מלחמת יום הכיפורים הובילה את ישראל ואת צה"ל לעשות תיקונים כאלה, וחלקם היו תיקון יתר - אבל בחלוף השנים הם נשחקו, ועכשיו חייבים לתקן מחדש. מכלל התחקירים עולים מספר לקחים כאלה ותיקונים שהכרח להתחיל בהם מיד.
בראש ובראשונה – הגדרה מחדש של המקצוע המודיעיני. המזג הנדרש מהמודיעין עומד בסתירה למקצוע הפיקוד הצבאי. בעוד המפקד מדבר בסימני קריאה – מהותו של המקצוע המודיעיני היא הצבה מתמדת של סימני שאלה. הוא דורש תהליך מתמיד של אישוש והפרכה, שהם קשים לכל אדם - בוודאי למי שנדרש להביא תשובות, ובמקום זה מחויב להציג שאלות ולהצביע על מה שהוא לא יודע.
המודיעין שלנו התמסר למבצעים שבהם הסיפוק מיידי והתהילה רבה. בבוקר אתה מקבל ידיעה, בצהריים אתה הופך אותה למטרה, בערב תוקפים, ואתה הולך הביתה עם הילה של הצלחה. אבל המקצוע המודיעיני הוא הרבה יותר מזה. הוא דורש עבודה אפורה ונטולת תהילה של איתור מתמיד של פערי ידע וערעור מתמיד של מה שאתה מאמין שאתה יודע.
ראש אמ"ן החדש שלומי בינדר מבין את הצורך, אבל האתגר שלו יהיה ביישום. מערכתית – ההתרעה למלחמה חוזרת להיות הייעוד הראשון במעלה של אמ"ן, לפני איסוף, מחקר וייצור מטרות. מחלקת הבקרה, מה שמכונה "איפכא מסתברא", שב־7 באוקטובר היו בה רק שני אנשים, הופכת לגוף גדול ועם שיניים. בינדר גם דורש מאנשיו שכל מצגת תסתיים בשקף שמפריך את כל מה שטענו עד כה. זה מנדנד ולא נעים למציג ולצרכן, אבל זה הכרחי.
התחקירים חושפים פער תרבותי אדיר בין אנשי המודיעין שלנו לבין האויב. 80% מכל שיחה בין שני בכירי חמאס הם ציטוט פסוקים מהקוראן. מי שלא מבין את מהות הפסוקים – לא מבין את השיחה. האלוף (במיל') יואב (פולי) מרדכי היטיב להגדיר את מה שהוא מכנה ההבדל בין ערביסט לאנליסט: "האנליסט מנתח את המילים שנאמרות בטקסט", הוא אמר, "והערביסט מקשיב לשתיקות ולרווח שבין המילים".
הכשרת אנשי המודיעין שלנו חייבת לעבור מהפכה. לא קל ללמד סקרנות, ביקורתיות, התרסה, והכי קשה ללמד צניעות, אבל היא ערך שצריך ללמוד אותו מחדש בבתי הספר למודיעין. בינדר עומד בראש ארגון שמצוי עדיין במשבר עמוק, מה שהופך את האתגר שלו לשינוי למורכב יותר.
ברמה הלאומית: תפיסת הביטחון של ישראל נחשפה כלא רלוונטית. מושגי ההרתעה, התרעה, הכרעה והגנה כשלו כולם במלחמה הזאת. על מושג ההכרעה אפשר לקיים ויכוח, אבל הכרעה צבאית היא לעולם קצרת מועד כאשר היא לא מלווה בעשייה מדינית שמקבעת את התוצאות שלה.
כמו אחרי 1973, ישראל מבינה שהיא לא יכולה להסתמך על הערכת כוונות האויב, אלא על בחינת יכולותיו. לכן ישראל תידרש מעתה (וזה כבר הופנם) למנוע בניית יכולות של אויב על גבולותיה. קל להגיד – אבל הביצוע של זה ידרוש מישראל להיגמל מהכמיהה לשקט. אנחנו נידרש לחיכוך מתמיד בכל הגבולות כדי למנוע צמיחה של כל איום.
זה ידרוש מאיתנו צה"ל גדול יותר, בסדיר ובמילואים, הקרבה גדולה יותר של אנשי המילואים והשקעה גדולה יותר בביטחון – במודיעין, בפלטפורמות ובהקמת יחידות חדשות. ספק אם הלקח הזה מתכתב עם מדיניות ההשתמטות על פי חוק של הממשלה הנוכחית.
על אף ההישגים המרשימים, מלחמת הקיום שלנו רחוקה מלהסתיים. הסתיימו בה שלב אחד או שניים, אבל היא תלווה אותנו עוד שנים קדימה, וזה ישפיע על חיינו כישראלים עוד שנים רבות. כפי שהגדיר זאת הרמטכ"ל בשיחות סגורות: "המלחמה שניהלנו בשנה וחצי האחרונות הטעינה מולנו בטרייה של נקמה, שתחזיק למאה השנים הקרובות".
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13