התחקירים שהוצגו אתמול בוצעו בתנאים קשים מאוד, תוך כדי מלחמה בשבע חזיתות, תחת אש, גם מתוך הבית. החוקרים התעלמו מרעשי הרקע, מהדרג המדיני שמנסה להטיל את כל האחריות על צה"ל, ממבקר המדינה וממכונת הרעל. התרבות המודיעינית הזחוחה, שיטות המחקר הרפות ונעדרות הסקרנות, הביטחון המוחלט בעליונות הטכנולוגית הישראלית, השתקת כל מי שניסה להתריע – ועצימת העיניים העיקשת מול נורות האזהרה שהבהבו שוב ושוב. תא"ל (במיל') איתי ברון והצוות שלו חקרו את מה שהתרחש בחטיבת המחקר של אמ"ן בתקופה שקדמה ל־7 באוקטובר וגיבשו מסמך שומט לסתות של 1,000 עמודים על אחד הכישלונות המודיעיניים הגדולים בהיסטוריה. ומעל הכל מרחפת רוח המפקד של נתניהו, שנאבק בכל כוחו כדי לסכל הקמת ועדת חקירה ממלכתית – כשחדי העין יכולים להבחין בראיות המפלילות המבצבצות בשולי התחקירים.
רק תחילת העבודה
הרמטכ"ל, רב־אלוף הרצי הלוי, רצה להקים צוות בדיקה חיצוני למחדל 7 באוקטובר. הוא העמיד בראשו את הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. מי שמכיר את מופז יודע שאף אחד לא היה מקבל ממנו הנחה של אגורה אחת. הכוונה הייתה לגייס לצד מופז הרכב קשוח של בכירים לשעבר שיסרוק במסרקות ברזל את כל נדבכי מחדל 7 באוקטובר במסגרת התחקור המבצעי של צה"ל.
הדרג המדיני, כלומר בנימין נתניהו, טרפדו את הרעיון הזה. הם אילצו את הלוי ללכת לדרך אחרת, מורכבת יותר. הוא הקים צוותי תחקיר נפרדים לכל הנושאים והמכלולים שקשורים במחדל. בראש חלק מהצוותים עמדו "לשעברניקים", צוותים אחרים הונהגו בידי קצינים בשירות, שאינם קשורים למחדל עצמו. התוצרים שלהם התפרסמו אתמול.
הלוי כבר התרגל לזה, אבל גם עכשיו הוא חוטף. מכל עבר. הדרג הפוליטי, מי שמכונים "מקבלי ההחלטות", העמידו אותו בסד זמנים בלתי אפשרי ומלגלגים על התחקירים באמצעות מכונת הרעל הצמודה שלהם. לשכת ראש הממשלה נזכרה אתמול שלא קיבלה את התחקירים. כאילו מדובר בוועדת חקירה ממלכתית. גם התקשורת לא מרוצה. התקשורת אף פעם לא מרוצה. למה אין מסקנות אישיות, למה חלק מהתחקירים בדקו רק מבוקר 7 באוקטובר, למה ולמה.
בימים האחרונים נחשפתי לכמה מהתחקירים העוסקים ב־7 באוקטובר. התחקיר על חטיבת המחקר של אגף המודיעין (שהוביל רח"ט מחקר לשעבר תא"ל במיל' איתי ברון), תחקיר ליל 7 באוקטובר (שהוביל איש חיל הים תא"ל גיא לוי) והתחקיר על אודות התפיסות האסטרטגיות הכוללות של צה"ל (שהוביל מפקד מרכז דדו תא"ל אייל פכט). מה שייכתב בטור הזה לא מתייחס לתחקירי הקרבות השונים בקיבוצים וביישובים.
התחקירים בוצעו בתנאים קשים מאוד, תוך כדי מלחמה בשבע חזיתות, תחת אש, גם מתוך הבית. הצוותים החוקרים התעלמו מרעשי הרקע, מהדרג המדיני שמנסה בכל הכוח להטיל את כל האחריות על הצבא, ממבקר המדינה ששוגר למשימה דומה על ידי הדרג המדיני (אין בצה"ל בכירים שחושבים אחרת, והם, למרבה הצער, צודקים. מתניהו, כשמו כן הוא: מתנה לנתניהו) וממכונת הרעל שמלבה את כל זה.
המסמכים שיצאו תחת ידיהם של הצוותים הללו הם מסמכים היסטוריים. הם לא שלמים, כמובן. יידרשו השלמות. הרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, ירצה להעמיק עוד בחלק מהנושאים וישגר את הצוותים להמשך משימות. על פי מקורותיי, הוא מתכוון למנות צוות חיצוני בסגנון מה שרצה לעשות הלוי, ונבלם. הוא שוקל להעמיד בראשו את האלוף (במיל') סמי תורג'מן. כך או אחרת, התחקירים שפורסמו השבוע כוללים מסקנות מערכתיות קשות. אין בהם מסקנות אישיות. מטרתם היא לא להדיח את האחראים, אלא להתחיל בתהליך הפקת הלקחים. העבודה שנעשתה מעידה על רצינות, והצעדים שכבר ננקטים להפקת לקחים מעידים על הפנמת עוצמתו של המחדל וליקוי המאורות שהובילו לאסון. זה לא שלם. זה לא רוב העבודה. זה לא הסוף. זו ההתחלה.
ידעו והתעלמו
בפברואר 2024, ארבעה חודשים לאחר הטבח, התפרסם בעמודים האלה תחקיר על כישלון יחידת 8200 במלחמה. מאז ועד היום פורסמו תחקירים רבים נוספים בנושא (בעיקר אצל עמרי מניב בערוץ 12). לפיכך החלטתי להתמקד בתחקיר שבדק את חטיבת המחקר באמ"ן (חט"מ). הוביל אותו, כאמור, תא"ל איתי ברון. הצוות שלו מנה 13 חוקרים. הם עברו על אלפי תוצרי מודיעין במשך שמונה חודשים וייצרו מסמך שומט לסתות שמחזיק כאלף עמודים.
חטיבת המחקר באמ"ן היא הגוף שאליו מתנקזים כל תוצרי המודיעין של אמ"ן. היא לומדת אותם, מנתחת אותם, מתכללת אותם ומסיקה את המסקנות ואת השורה התחתונה. חטיבת המחקר אמורה לייצר את ההתרעה למלחמה. היא לא סיפקה את ההתרעה. להפך, היא הגיעה למסקנה שאין תרחיש כזה. מדובר באחד הכישלונות המודיעיניים הגדולים בהיסטוריה. הוא גדול יותר מהכישלון של 1973.
מבחינת חטיבת המחקר, זה לא היה כישלון נקודתי. זה לא היה "ברבור שחור" (אירוע קיצוני שאינו ניתן לחיזוי). זאת לא הייתה טעות בחיזוי. זה היה ליקוי מאורות. "פער ארוך, מתמשך ועמוק בהבנת המציאות". זה נמשך שנים. לא המציאו את זה בחטיבת המחקר. זה היה כשל מערכתי שכבש את כל המערכות והגופים בכל מערכת הביטחון. בחטיבת המחקר עיגנו, פירשו את זה, ניסחו את זה והאמינו בזה.
התחקיר על חט"מ מציין עשרה אותות, או איתותים, או סימנים שחטיבת המחקר החמיצה במהלך השנים, מה שהוביל לקונספציה ולתפיסה המוטעית שחמאס מורתע ושואף לממש את שלטונו ברצועה, ותו לא. הסימן הראשון היה עלייתו לשלטון של יחיא סנוואר ב־2018. בחט"מ פספסו את האירוע ואת השינוי הדרמטי שיחולל. אבל זו הייתה רק ההתחלה.
שימו לב לזה: ב־2018 הביאה יחידת 8200 בפעם הראשונה את אחד מגלגוליה הקדומים של תוכנית "חומות יריחו", זוהי תוכנית הפלישה הגדולה שחמאס החל לתכנן ("מבול אל־אקצא"). בתחילה לקחה חטיבת המחקר את הגילוי הזה ברצינות. ב־14 באפריל 2018 הוציאה החטיבה נייר שנקרא "סוגיה לבחינה – האם הזרוע הצבאית של חמאס בונה את כוחה להתקפה רחבה לעומק שטחנו?".
הנה מה שנכתב שם: "מטה המבצעים בזרוע הצבאית של חמאס גיבש תוכנית למהלך התקפי יזום בסד"כ נרחב (שישה גדודי עתודה; כ־3,000 לוחמים) לתקיפה והשתלטות על בסיסים בגזרת אוגדת עזה, לצד פגיעה ביעדים אזרחיים בעוטף ובעומק ישראל. זאת, בעיקר באמצעות חדירה בתווך העילי (פריצת הגדר על ידי כוחות הנדסה) ומימוש מעטפת אש של אלפי פריטי ירי תלול מסלול ליעדים צבאיים ואזרחיים".
צריך לקרוא את זה כמה פעמים כדי להפנים. בשנת 2018, חמש וחצי שנים לפני הטבח, כבר הייתה בידי חטיבת המחקר באמ"ן תחילתו של ניתוח לגבי הכוונה של חמאס לפלוש לישראל. היה גם תיאור פלסטי של הביצוע. וגם מספרם של הפולשים (3,000). בהמשך המסמך הזה מגיעה הספקנות. "להערכתנו, לזרוע יכולת בסיסית לממש מספר פשיטות סימולטניות במרחב העוטף. עם זאת, אתגרי חשאיות כשירות ופו"ש – לצד שיקולים אסטרטגיים – ימנעו ממנה לממש את התוכנית המוצעת במלואה, כך שלהבנתנו הפעלה כוללת שלה אינה סבירה לפי שעה. בד בבד, הגיית התוכנית ממחישה תרחיש איום ייחוס חדש ורחב מבעבר. לפיכך, להערכתנו התוכנית עשויה להעיד על שאיפות הזרוע בהיבטי בניין הכוח בעתיד".
בואו נניח שהניתוח הזה נכון לשעתו. הנייר הזה יצא כשבניין הכוח של חמאס היה בעיצומו. אם כי כבר כאן נכתב שיש 3,000 לוחמי נוח'בה. השאלה היא, למה לא נעצה חטיבת המחקר את שיניה בסיפור הזה? למה לא משכה בקצה החוט הזה והמשיכה למשוך אותו עד ההגעה למטמון? עיתונאי שיקבל לִיד או טיפ כזה ממקורותיו ולא יגיע לסיפור האמיתי, צריך להיות מפוטר במקום. הרי 8200 הביאה בהמשך את תוכנית הפלישה הכוללת, המלאה. כל מה שהיה צריך לעשות זה להצליב את זה עם דיווחי התצפיתניות, להקשיב לאלחוטנים הוותיקים של 8200, שמעמדם הלך וצנח במקביל לעליית עידן המודיעין הטכנולוגי, להקשיב לנגדת ו', שהתריעה במפורש, פעם אחר פעם, ולהגיע לבינגו. מה עשתה חטיבת המחקר? את ההפך.
בסך הכל שנה אחת אחר כך, ביוני 2019, התכנס הנייר הקודם לכדי הערת שוליים מספר 35 בעמוד 63 בהערכת המודיעין של חטיבת המחקר. זה לא מטאפורה. הערת ביניים מספר 35 בעמוד 63. לשם הגיעה "חומות יריחו" המוקדמת. נכתב שם שאכן, יש תוכנית מטכ"לית כזו של חמאס לכיבוש העוטף, אבל היא לא מוטמעת, לא סבירה ומהוה בסך הכל "חזון עתידי".
במילים אחרות, חטיבת המחקר הדליקה נורת אזהרה בשנת 2018 וכיבתה אותה בשנת 2019. זאת, אף שהסימנים המעידים רק הלכו והתרבו והתוכנית של חמאס בעצם הגיעה לידינו. הכתובת הייתה על הקיר. חטיבת המחקר עלתה על הקיר הזה עם D9 והרסה אותו.
סתימת פיות
סימן מעיד נוסף שהוחמץ, היה מבצע שומר החומות. לכולנו זכורות הצהרות הרהב של ראש הממשלה נתניהו אחרי המבצע. איך החזרנו את חמאס שנים אחורה, איך חידשנו את ההרתעה, איך הרסנו את תת־הקרקע, איך ואיך. העניין הוא שהמציאות הייתה הפוכה לגמרי. וגם אותה החמיצו בחטיבת המחקר. על פי הניתוח של חט"מ, בשומר החומות חמאס הופתע, ספג נזקים קשים והורתע. במציאות, חמאס אכן הופתע בשומר החומות, אבל לטובה. הוא שרד את המבצע, הנזק היה שולי. כשהתפזר האבק, התברר שאפילו "מבצע המטרו" שישראל כל כך התפארה בו, היה כישלון קולוסאלי (של ישראל). הנשק האסטרטגי הזה להריסת התת־קרקע של חמאס בוזבז ברשלנות בידי הדרג הצבאי והמדיני. מה שקרה במציאות זה שבשומר החומות הגיע חמאס לתחושת מסוגלות לבצע את תוכניתו. מה הייתה תוכניתו? "הכרעת אוגדת עזה, כיבושה והשתלטות על העוטף". רק אצלנו המשיכו כולם לנמנם כי חמאס מורתע.
הנה, בקיצור, ההחמצות הנוספות: תוכנית "חומות יריחו" לא הגיעה לראש חטיבת המחקר. למה? כי הדרגים שתחתיו, כמו גם ב־8200, לא האמינו שמדובר בתוכנית אופרטיבית ותייגו אותה, באטימות וביוהרה בלתי נתפסות, כ"חזון עתידי". גם על הפרט הזה צריך לחזור כמה פעמים: ראש חטיבת המחקר של אגף המודיעין, תא"ל עמית סער, כלל לא ידע שיחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן (8200) הצליחה לשים יד על תוכנית שנקראת "חומות יריחו" בעברית ו"טופאן אל־אקצא" (מבול אל אקצא) בערבית, שבה מדובר על פלישה נרחבת לישראל, כיבוש העוטף ופריצה למרכז המדינה.
מתברר שגם ראש אגף המבצעים, אלוף עודד בסיוק, כלל לא ידע שיש תוכנית כזו. רק ב־23 באוקטובר, שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, הביא מישהו ל"בור", שם ישב אלוף בסיוק, את "חומות יריחו". הוא היה בטוח שמדובר בתוצר מודיעיני טרי. אמרו לו שזה בידינו כבר שנים. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות. הכל קרה לנו מתחת לאף. בשלוש השנים שלפני הטבח הלכה התוכנית והתגבשה, הלכה וקרמה עור וגידים, בעוד בניין הכוח של חמאס נמשך. חטיבת המחקר החמיצה הכל. ולא רק היא. כולם. כלומר כמעט כולם. הייתה ו', הנגדת היצירתית והסקרנית, שידעה הכל. היו התצפיתניות, שראו הכל. היו עוד בעלי תפקידים פה ושם, שהתריעו, שחשדו, שסבלו מכאב בטן שמקורו בספקנות ובחשש. כולם הושתקו.
הלאה: שלושת סבבי הלחימה של ישראל בג'יהאד האסלאמי, שבהם חמאס כמעט ולא נטל חלק, נותחו בידי חטיבת המחקר בצורה מוטעית ועקומה. על פי הניתוח, חמאס מורתע ולכן לא מתערב. אנחנו מכים מכות נמרצות את אחיהם בג'יהאד והם נשארים על הגדר. במציאות? הפוך. חמאס נהנה מזה שאנחנו עסוקים עם הג'יהאד וממשיך לבנות את הכוח למלחמה האמיתית.
הלאה: באמצע 2022 מחמיצה חטיבת המחקר את ההחלטה האסטרטגית המתגבשת בצמרת חמאס לצאת למלחמה כוללת יזומה נגד ישראל. התפיסה הזו רואה במלחמה כזו גם פוטנציאל לאיחוד זירות עם שאר מדינות וארגוני ציר ההתנגדות. כלומר, מלחמה רב־זירתית. חטיבת המחקר ממשיכה לנמנם.
החמצה נוספת היא המשך העניין הזה בדיוק: התפתחות רעיון איחוד הזירות בין השנים 2021 ל־2023. בחטיבת המחקר ראו את המראות ושמעו את הקולות. אבל לא חיברו אותם זה לזה. לא הבינו שהרעיון הזה, שהלך והכה גלים באזור, משפיע השפעה מאגית על חמאס ועל המוטיבציה שלו להדליק את האירוע בכוחות עצמו. להיות הנפץ שמפוצץ את הציר כולו על ישראל.
ועוד משהו: גם המלחמה הרב־זירתית של חטיבת המחקר לא דמתה למה שקרה בפועל. בחט"מ דיברו בעיקר על מלחמה תלולת מסלול. שכולם ישגרו על ישראל ממיטב מחסניהם. לא הייתה הבנה שהולכת להיות מלחמה אמיתית. מלחמה שתכלול פלישה קרקעית לדרום הארץ. או, כמו שמיטיב להגדיר את זה תא"ל ברון: "אף אחד לא דמיין את התמונה הזו, שקרתה ב־7 באוקטובר. זה לא היה תרחיש הגיוני".
משוגעים, רדו מהגג
המצב הלך והחמיר: ב־2023 הנסיבות האסטרטגיות משתנות לחומרה. "תוכנית ההשמדה" של ציר ההתנגדות נגד ישראל הופכת למשהו ממשי. בניין הכוח של חמאס הושלם. יכולות חדשות שלא היו קודם מתווספות למאזן הכוחות האנטי־ישראליים. חמאס מאמץ מה שנקרא "תודעת מסוגלות". הם מאמינים שהם מסוגלים לעשות את זה. אנחנו, כלומר חטיבת המחקר, לא מאמינים שהם מסוגלים לעשות את זה. תוסיפו את זה לתחושה שישראל חלשה ואת ההיחלשות האמריקאית באזור, ותקבלו מה שקיבלנו. בחטיבת המחקר מזהים את הסימנים, אבל מנתחים אותם לקולא. זו דינמיקה, דברים יכולים להתדרדר כתוצאה ממיס־קלקולציה. זה לא איום ממשי או מיידי.
בזמן שנותר היו החמצות נוספות: העובדה שיש כבר אלפי נוח'בות מאומנים. ההתכווננות ל־7 באוקטובר. הישורת האחרונה של חמאס לקראת היציאה למבצע. הכל פוספס והוחמץ, נפל לרגלי הקונספציה. עד שהגענו לבוקר שמחת תורה והכל התפוצץ.
למה זה קרה? התחקיר עוסק בסיבות לכישלון בהרחבה. הסיבה הראשונה מוגדרת כ"תרבות מודיעינית". העליונות המודיעינית של ישראל הפכה לחרב פיפיות. "אנחנו יודעים הכל" הפך לחומצה שאיכלה את שיקול הדעת, הסקרנות, האיפכא מסתברא, הזהירות. נעלמו הצניעות, הספקנות, החשש התמידי שצריך לרחף מעל כל איש מודיעין שאולי יש משהו שאנחנו לא יודעים, אולי מכינים לנו הפתעה.
בכירי המודיעין התאהבו בעצמם ובהערכותיהם. הם ראו בניירות ובהערכות המודיעין שלהם "תיאור אותנטי של המציאות", ולא השערות שצריכות לעמוד למבחן המציאות. כל הכלים שהוקמו אחרי מחדל 1973, כדי למנוע את הישנותו, נחלשו והתפוגגו. אגף הבקרה כמעט נעלם. חובת ההתרעה האישית התרופפה. חטיבות המחקר שהוקמו גם בשב"כ ובמוסד התיישרו עם זו של אמ"ן. אף צדיק בגיהינום לא בא, הפך את השולחן וצעק על הנוכחים "משוגעים, רדו מהגג".
הסיבה השנייה לכישלון שמוזכרת בתחקיר היא השיטה המחקרית בחט"מ. לא ביקורתית, לא מסתערת על סתירות, לא מחפשת איתותים, לא סקרנית. להפך. מחפשת נוסחאות גישור, ניסוחי פשרה מעורפלים. להיות בסדר עם כולם. בשפה שלי, קוראים לזה לאנוס את המפה, או לשקר לעצמך ולמכור לעצמך תזה נוחה, כדי לא להתאמץ ולא לאתגר את המערכת.
הסיבה השלישית לכישלון היא המסקרנת ביותר. נקרא לה "אשליית הוודאות". תפיסה שגויה של עליונות מודיעינית שהלכה ותפחה בעידן הטכנולוגיה שבו הצליחה ישראל לפרוץ לליבת הסוד של אויביה ולשלוף משם כמעט מה שרצתה, מתי שרצתה. זה גרם לכך שאי־הוודאות הלכה והצטמצמה ובמקומה חדרה וחלחלה התחושה שתמיד נדע מה קורה ואי אפשר להפתיע אותנו.
תוסיפו לזה את "פרדיגמת העליונות הישראלית", שלפיה אויבינו נחותים, לא מתקדמים, תגובתיים, מורתעים ומכירים בעליונותנו. על פי התפיסה הזו, חמאס בסך הכל קונה זמן ולגיטימיות, מוכן לעשות איתנו עסקים, מכיר בנחיתותו.
7 באוקטובר הוכיח כמה טעינו. אף אחד בצד שלנו לא העלה בדעתו תרחיש של כיבוש העוטף על ידי חמאס. הכרעתה וכיבושה של אוגדת עזה. ממפקד האוגדה, דרך מפקד הפיקוד, דרך כל המטכ"ל של צה"ל, דרך כל מערך המודיעין. אף אחד לא הצליח לדמיין לעצמו תמונה שבה אלפי מחבלים פולשים לישראל בחזית רחבה וממוטטים את מערך ההגנה החלוד, הלא מותאם, הלא גמיש והרשלני שלה. היחידים שדמיינו את זה לעצמם, היו מוחמד דף ויחיא סנוואר. הם גם תרגלו את זה מול עינינו. ובסוף, זה אכן קרה. ב־7 באוקטובר כבר לא היינו צריכים לדמיין את זה לעצמנו.
אז בעוד חמאס הולך ומשלים את הכנותיו לפלישה, חטיבת המחקר שלנו המשיכה להשתכשך בקונספציה של עצמה. 17 ימים בלבד לפני הטבח, הוציאה חט"מ נייר שיש בו הכל: הקונספציה במלוא תפארתה: "האסטרטגיה של חמאס היא ניהול הסכסוך, שימור השקט, הסדרה. חמאס מורתע ממלחמה. הם רוצים למסד את המודל השלטוני בעזה ולהוכיח ש'האחים המוסלמים' כשירים לשלטון. לממש את אחריותם כריבון". וכו'.
תא"ל ברון וצוותו מכנים את זה "הפתעה בסיסית". מערכת של תפיסות שגויות שנבנתה, נדבך על נדבך, לאורך שנים. "פער עצום", בלתי נתפס בהבנת המציאות שהתרסק בבוקר 7 באוקטובר. חט"מ פספסה כמעט הכל: את התוכנית של חמאס, את גלגוליה השונים, את תהליך קבלת ההחלטות בחמאס, את ההחלטה האסטרטגית, את בניין הכוח. לא מדובר רק בפער שמקורו בטיפול במידע, אלא בפער שנובע מהבנה מוטעית. חלקו נובע גם ממה שמכונה "מהפכת המידע" בעידן הסייבר, שגרמה לשיכרון כוח מודיעיני, להבנה ש"אנחנו יודעים הכל" וש"אי אפשר יהיה להפתיע אותנו".
וזה עוד לא הכל: התחקיר חשף זהות מוחלטת בין כל הגופים שאמורים לאסוף מודיעין ולנתח מידע. כולם חשבו אותו הדבר. אף אחד לא אתגר את הקונספציה. אף אחד לא חשב שצריך לחפש את הפרצה. מאוגדת עזה, דרך פיקוד הדרום, דרך 8200, דרך חטיבת המחקר, כולם התיישרו. קולה של הנגדת ו', ששיגרה התרעות מפורשות, מבוהלות, נחרצות ומטלטלות על כי "זה הולך לקרות", או "הם מתאמנים על זה", פשוט לא נשמע. שלא לומר הושתק.
היכן הדרג המדיני
מהי השורה התחתונה של תחקיר חטיבת המחקר באמ"ן? גורפת. היא מכילה אזהרה: אי אפשר לתקן את הכשל המהותי כל כך, העמוק כל כך, הממושך כל כך של חטיבת המחקר ואגף המודיעין כולו, באיזה טריק או קונץ־פטנט. שאף אחד לא יעלה על דעתו שניסוח מודל התרעה חדש או הגדרה מחדש של סימנים מעידים יפתרו את הבעיה. היא הרבה יותר עמוקה ושורשית.
מה שצריך לעשות, על פי התחקיר, הוא שינוי עמוק ויסודי בתרבות המודיעינית, בשיטה המחקרית, במבנה הארגוני ואפילו בתהליכי האיוש וההכשרה של אגף המודיעין. לבוא עם מחרשה ולחרוש. ואחר כך לזרוע. מכאן והלאה, זו הפרשנות שלי: יש לנו אגף מודיעין מפואר. גם שב"כ ומוסד מצוינים. כלי העבודה שבנינו מובילים בעולם כולו. יחידות האיסוף שלנו, היחידות הטכנולוגיות, היצירתיות, המעוף והיכולות השונות, עוצרי נשימה ממש.
מה חסר? חסרה היררכיה, חסרה תורת לחימה, חסרה סקרנות, חסר סדר עדיפויות, חסרה צניעות. מה שבעיקר חסר, זה המודיעין הקלאסי, של פעם. לדעת את האויב לא רק בסיגינט, אלא גם בנשמה. בריח. בצליל. להכיר את הניואנסים. להטיל ספק. הקלפים מצוינים, אבל צריך לחלק אותם מחדש. לא הכל קורה בסייבר ולא הכל נמצא בסיגינט. ותמיד, אבל תמיד, ישנה האפשרות שנופתע. בינתיים זה קורה לנו רק פעם ב־50 שנה. צריך שזה לא יקרה לנו בכלל.
אחרי שאמרנו את כל זה, חובה להדגיש. בחטיבת המחקר, כמו גם ב־8200, כמו גם באמ"ן, לא היו בטלנים. היו שם אנשים טובים, מוכשרים בצורה יוצאת דופן, שעבדו קשה מבוקר עד לילה. הבעיה לא היתה במוטיבציה או במוסר העבודה. הבעיה היתה בגישה. היתה שם יוהרה שהלכה וצמחה ותפחה במשך שנים, בעקבותיה הגיעו אדישות והתנשאות. והיה זלזול בלחם והחמאה של המודיעין באשר הוא: ההתרעה. במקומה, עסק המודיעין בהכרעה. בייצור מטרות. באיתור אויבים והשמדתם. שכחנו את העקרונות הבסיסיים.
לכל האמור לעיל, חובה להוסיף: התחקירים שהוצגו השבוע לא נוגעים, כמובן, באחריותו של הדרג המדיני. אלא שמי שמצויד בעיניים חדות יכול לראות, בשוליהם, את הראיות המפלילות. את סיכומי הדיונים הרבים שבהם מגדיר ראש הממשלה את המטרות בעזה: יציבות, הכלת הסכסוך, ניהול הסכסוך. הרגעת חמאס. כל הג'ז הזה של תפיסת נתניהו המוכרת כל כך. האיש שהבטיח להפיל עם שובו לשלטון את חמאס ולנקות את עזה, ועשה ההפך.
הנה, לדוגמה, דיון שהתקיים אצל ראש הממשלה ביולי 2023. שלושה חודשים לפני הטבח. הנושא: הזירה הפלסטינית. נוכחים: כולם. המל"ל מציג את השקפים שהוכנו מראש. הנחיות ראש הממשלה שניתנו בסיכום הדיון: שימור העיסוק באיראן כמטרה מרכזית וצי"ח (ציון ידיעות חיוניות) מרכזי. העדפה ברורה לציר השיעי. ביסוס והרחבת הסכמי אברהם. חיזוק האחיזה בשטחי C. יציבות ביטחונית וסיכול טרור.
רק בסעיף 5 הם מגיעים לעזה. ההנחיה: מניעת הסלמה בעזה. הדירקטיבה המדינית: "לשמר את הרגיעה לאורך זמן. למנף את הכלים ההומניטריים והכלכליים (הטבות). לשפר את המוכנות לקראת סבב יזום או תגובתי (הכוונה לתקיפה יזומה של ישראל או להתדרדרות אירועים שתגרום לסבב. אף אחד לא מדבר על פלישה או מלחמה). וכו' וכו'.
כשזו הדירקטיבה המדינית שנים ארוכות כל כך, כשראש הממשלה עצמו דואג למימון חמאס כחלופה לאמברגו שהטילה עליו הרשות הפלסטינית, כשנתניהו דוחה שש פעמים הצעות של השב"כ לחסל ולסכל את כל ראשי חמאס, זוהי רוח המפקד. כשמדברים על הקונספציה, אי אפשר לתאר אותה בלי הרוח הזו.
אגב, מחדלי המודיעין לא הסתיימו ב־7 באוקטובר. אסור לשכוח שהמודיעין כשל גם בהערכת התגובה האיראנית לחיסול הגנרל האיראני מוחמד רזא זאהדי, הידוע גם בכינוי חסן מהדווי ב־1 באפריל בדמשק. על פי הערכת המודיעין, איראן אמורה הייתה להכיל את החיסול ולא להגיב עליו באופן ישיר. ובכן, שבועיים אחר כך שיגרו איראן ובנותיה מאות טילים וכטב"מים לעבר ישראל.
עולם כמנהגו נוהג
הערה נוספת, לא פחות חשובה, היא חסן נסראללה. אי אפשר להתעלם מהדמיון המדהים בין הקונספציה שהובילה את ישראל למחדל 7 באוקטובר לבין הקונספציה של נסראללה שהובילה אותו לסופו בספטמבר 2024. נסראללה נחשב למי שמכיר את ישראל היכרות יסודית, כמעט אינטימית. הוא גיבש קונספציה באשר לישראל, דפוסי התנהגותה ותגובותיה. הקונספציה שלו הייתה נכונה ושירתה אותו לאורך שנים ארוכות שבהן "הכילה" ישראל אותו ואת תעלוליו וטרוריסטיו לאורך שנות דור.
הבעיה של נסראללה הייתה שלא הבין את עומק השינוי שעברה ישראל ב־7 באוקטובר. גם הוא פספס את כל הסימנים המעידים, את כל החיסולים שקדמו לחיסולו, את כל שכבות הבצל שצה"ל והמוסד הלכו וקילפו ממנו, ולא האמין שישראל מסוגלת או אמיצה דיה כדי לערוף גם אותו. הוא טעה, בגדול. הוא, בדיוק כמו הצד שלנו, התאהב בתיאוריה של עצמו. התאהב בתזת "קורי העכביש". לא הבין את הרמזים, לא ראה את האיתותים ונפח את נשמתו כשהוא נדהם מעוצמת העיוורון שבו לקה. כל זה, להבדיל מיליוני הבדלים, כמובן.
בעוד צה"ל משקיע מאמץ בניסיון לסגור את פינת התחקירים בטרם עזיבתו של הרמטכ"ל, במערכת הפוליטית ממשיכים במאמץ להכפיש את צה"ל ואת הרמטכ"ל. התשואות הרמות שלהן זכה רא"ל הלוי בטקס סיום קורס קצינים, לא נעמו לאוזני נתניהו שישב שם. גם לא לאוזניו של ישראל כ"ץ. בפעם הקודמת שזה קרה, כשגבי אשכנזי המריא לפסגות פופולריות על חשבונם של נתניהו ואהוד ברק, פרצה פרשת הרפז.
הפרשה הנוכחית שייכת לתחומים אחרים. יש כאן מאמץ מתמשך להמשיך ולהטיל את הרפש, את האחריות ואת האשמה בחורבן שחווינו בכל מי שיעלה על הדעת, מלבד האחראים הראשיים: בנימין נתניהו וממשלתו. בובת גרב בשם ח"כ אריאל קלנר, מישהו שאין משימה הקטנה למידותיו, הציע השבוע להקים "ועדת חקירה ממלכתית שוויונית". הצעה מגוחכת אף ממנו.
צריך להדגיש: אין בישראל שופטים, זולת השופטים. אין נוסחה, טכנולוגיה או דרך אחרת לבצע חקירה ציבורית ממלכתית אמיתית, שאינה עוברת בדרך המלך. כל מי שמנסה לעקוף את הדרך הזו, מציע להעביר התדיינות משפטית כלשהי מבתי המשפט הממוסדים לבוררות של העולם התחתון. לא פחות.
בישראל הוקמו עד היום 20 ועדות חקירה ממלכתיות. 16 על ידי הממשלות השונות, 4 מתוקף חוק מבקר המדינה. ראש הממשלה שלא הקים אף ועדת חקירה ממלכתית הוא, ניחשתם נכון, בנימין נתניהו. הוא יודע לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית כשנדרשת חקירת מחדל שלא קרה במשמרת שלו. כשזה אצלו, הוא נגד.
לא מזמן הצעתי מתווה פשוט: יתכבד נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית ויטיל על המשנה שלו, השופט נעם סולברג, לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית. סולברג יקבל גם את הסמכויות לאייש את הוועדה באנשי המקצוע הנדרשים. מה רע בזה? סולברג הוא איש ימין, דתי, מתנחל. שופט ראוי, הגון ונוקב. מי שמתנגד למתווה הזה, מפליל את עצמו. זה משול לווידוי: אני אשם.
וכאמור, נתניהו וחסידיו מתנגדים. הם לא רוצים חקירה. הם יודעים את תוצאותיה. הרי הם היו שם, בתוך החדר, לאורך שנות הקונספציה הארוכות. השנים שבהן התמכרה ישראל לשקט מזויף. השנים שבהן מימן נתניהו את חמאס והתקפל לפניו פעם אחר פעם. השנים שבהן גם חיזבאללה הפך למפלצת ועשה ככל העולה על רוחו בצפון. הבוקר שבו התעוררנו עם שלושה אוהלי חיזבאללה בצד שלנו ולא עשינו כלום. האמונה שטיפוח חמאס יאפשר לנו להמשיך לרמות את עצמנו לנצח ולשמר את הבידול בין הגדה לעזה. עזות המצח וההתעלמות מכל האזהרות, ההתרעות, הנורות האדומות והכתובות על הקיר, עד אותו בוקר נורא ב־7 באוקטובר.
העובדה שאין עדיין ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי 7 באוקטובר היא בלתי נתפסת אפילו יותר מהעובדה שהממשלה הזו ממשיכה קדימה כרגיל: החקיקה, הביזה, חלוקת השלל והנצחת ההשתמטות. אין חדש תחת השמש.