הקהל הזה שעבר את גלות האופוזיציה, את תסכול המחאה נגש הרפורמה המשפטית, את אסון השבעה באוקטובר כשנציגיו נטולי הכוח וההשפעה, מסוגלים רק לבקר, לתקוף ולזעוק חווה אכזבות רבות. הוא יגיע למערכת הבחירות עם חשבון ארוך שיוצג כמעט לכל אחד מראשי מחנה המרכז-שמאל.
מבחינת לפיד ואיזנקוט - מוקדם לקבוע, אך לא מוקדם לנסות. מבחינת יאיר לפיד קשה עד קשה מאוד לוותר (שוב) על המקום הראשון אחרי שכבר היה למעלה וכיהן כראש ממשלה. קשה - אך לא בלתי אפשרי, בהתחשב במצב של מפלגת יש עתיד בסקרים.
אם בבוא היום לפיד יעדיף הגיון על פני כבוד, גדי איזנקוט יקבל את צ'אנס הזהב שלו והעסקה יכולה להיסגר. בני גנץ שחש פגוע, נדחף עם הגב לקיר, חוזר על המנטרה כי לא יוותר לאיש את הראשות במפלגה שאותה הקים בעשר אצבעותיו.
גנץ אולי באמת לא מתכוון לוותר - אך אם פרויקט האיחוד יתקדם מדיבורים למשא ומתן מעשי. בני גנץ עלול למצוא את עצמו נשאר עם קומץ של חברים, כאשר קבוצה אחרת קמה והולכת אחרי גדי איזנקוט.
האם האיחוד אכן יקרה? כאמור, יש סיכוי אך מוקדם לדעת. ואם הוא יקרה - נשאלת השאלה האם המהלך עשוי לעצור את עלייתו של נפתלי בנט בתור המנהיג הבא של המחנה המרכז-שמאל? גם לזה אין ולא תהיה תשובה, כל עוד לא נקבע מועד לבחירות ומפת השחקנים עדיין לא ברורה.
מה שכבר די ברור הוא כי הפעם, כמו בפעמים הקודמות, המחנה האופוזיציוני ינסה להפוך למחנה השלטון בעזרת משיח תורן שהפעם - כך נראה - צפוי לבוא מהצד השני של המתרס.
התרעות פיקוד העורף