וולפגנג לוץ הרגיש על הסוס. מרגל מנגן על מיתרי נפש יעדו, עד שיהיה למעיין מידע. ו"שמשון" היה פגאניני. "היו לו עצבי ברזל", סיפר אחד מאנשי הקשר שלו, "יכול היה להסתכל למלאך המוות בעיניים, לא להשפיל מבט ולהזמין אותו לכוסית".
זה סיפור על פרידה ובגידה. על עלבון ונטישה. לא ברור עד כמה היה מודע לכך, אבל לוץ פגע בכל מי שנקלעו למרחב הלא־מוגן שלו. בקציני צבא ומשטרה מצרים שהיו חברי אמת שלו בלי לדעת שהם משתפים פעולה עם האויב, ובעיקר בבני משפחתו. באשתו הראשונה, באשתו השנייה ובבנו עודד, שלמרות הכל אמר לי: "אבא היה גדול מהחיים, גדול בכמה מספרים".
וולפגנג לוץ נולד במנהיים שבגרמניה. הוריו, יהודייה ולא יהודי, לא מלו את בנם. שניהם היו אנשי תיאטרון: שחקנית ובמאי. כשהיה בן שנתיים התאבד אביו הנס. כאן נזרעה בו תחושת נטישה שלא תרפה לעולם.
כעבור עשר שנים היטלר תפס את השלטון, הלנה ובנה עלו לארץ. אמו השחקנית נטשה אותו בבן שמן, מקום זר, שפה זרה ואנשים שלא הכיר. וולפגנג הצעיר הרגיש שהוא חייב לגדול ל"צבר", ליותר צבר מכולם. הוא עבד באורווה ופיתח חיבה שתלווה אותו כל חייו לרכיבה ולסוסים. בגיל 15 הצטרף להגנה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הבריטי.
"היה לי אבא תענוגי", סיפר לי. פעמים רבות נפקד מביתם, אבל כשנכח השתדל לפצות. בשישי אחר הצהריים רכב עם אביו בחוות גורדון וצפה בסוסים השוחים בים, בשבת בבוקר דגו סרטנים בנחל אלכסנדר בשיטת ג'רג'רה הערבית. הטילו חכה עם פיתיון מלאכותי, הניעו אותה לאט כדי לדמות תנועת דג חלש ולמשוך את דגי הטרף. אלה היו שלהי שנות ה־50, ופירות הים בחופי הארץ לא פגשו צלחת, האב ובנו נסעו לנמל יפו, שבו עם בגאז' מפוצץ שרימפס ומהם התקין האב ארוחות לתפארת.
באמ"ן תפסו שצדו את המרגל המושלם, שחייו האמיתיים ומטענו הגנטי הם בעצם סיפור הכיסוי שלו. את הכישרון להעמיד פנים, להסתיר רגשות, ינק מאמו השחקנית, את בקיאותו בקורות הקורפוס האפריקאי של הוורמכט דלה מחקירת אלפי שבויים גרמנים, גרמנית הייתה שפת אמו, עיניו הכחולות ושערו הבלונדיני שיוו לו מראה ארי, עורלתו ניערה מעליו חשד לקשר עם היהדות וישראל.
הוא יצא בגפו לפריז. במאי 61' הצטרפו אליו אשתו ובנו. "כל הטיסה אמא הייתה לחוצה", סיפר הבן, "אבל בשדה פגשנו את אבא, ואמא הבינה שהכל טוב". כפי שאביו פתח בגיל 12 את פרק חייו בארץ, באותו גיל התחיל עודד לגלות את פריז. העיר הפנטה את הנער.
הקצב, האורות, הצבעים. בארץ הכיר בתים שנבנו זה הרגע, בפריז הקירות דיברו היסטוריה. הבית שבו התמקמה משפחת הסוד לא ידע לשמור סוד. רצפת העץ החורקת הסגירה את צעדיו של כל מי שדרך עליה. עודד הרגיש שהבית מברך אותו לשלום.
לעודי סופר שאבא נשלח לאירופה מטעם משרד הביטחון. מדי פעם ייצא מפריז לנסיעות עסקים. גיחתו הראשונה ארכה ארבעה חודשים, ובעיניו זה היה נצח. "הייתי בן 12 וזה היה חמישה אחוזים מסכום חיי". בהמשך זה יהיה ארוך יותר. חצי שנה תארך כל אחת משבע גיחותיו.
בראשונה הביא למצרים שני משדרים. אחד הוסלק בעקב של מגף רכיבה והאחר במשקל ביתי. לאוכפי חוות הסוסים שהקים ליד קהיר טיפסו סגן ראש המודיעין הצבאי והממונה על הביטחון באזור תעלת סואץ. קשרים מיוחדים סרג עם מפקד משטרת קהיר עלי גוראב. פעם, כשאונייה שהחזירה את לוץ מאירופה התקרבה לחוף, באה מולה סירה. מכונת הכביסה שהורדה מהאונייה הייתה מתנתו לגוראב ועקפה את עמדת המוכסים.
הקשר עם המשפחה בפריז היה חד־כיווני. רק הוא יכול היה לכתוב. פנה לאשתו ולבנו בשמות בדויים. עודי למשל, היה אוּלי. אף פעם לא ידעו מתי בדיוק יופיע. אבל כשההתראה הייתה מתקבלת, עודד היה טס למטה ומחכה בקוצר רוח למונית משדה התעופה.
באחת משיחות בית הקפה האלה נכח הבן. לאוזניו הגיעו שברי משפטים כמו: "שכרתי בית במצרים", "נפגשתי עם הגנרל מהמשטרה". כשיצאו אמר לו אביו: "עכשיו אתה מבין מה אני עושה ואתה צריך לשתוק לגבי זה".
באחד הימים קבעו לאכול בדראגסטור למרגלות שער הניצחון בשאנז אליזה. הוא הקדים, התיישב והמתין לאביו. "ואני רואה אותו נכנס, ואני רואה אותו רואה אותי, ואני שם לב שהוא רואה עוד משהו והוא ממשיך ללכת ומתעלם ממני לגמרי, יוצא מהכניסה האחורית של הדראגסטור ונעלם. לו לא הייתי יודע מה מצבו, הייתי מרים יד, קורא: 'היי אבא', ומסבך אותו".
פעם שאל את אביו אם אינו פוחד לחזור למצרים. "כשאני יוצא למשימה", הסביר לו, "אני מפסיק להיות זאב גור אריה והופך לוולפגנג לוץ. זאב גור אריה היה פוחד, וולפגנג לוץ לא פוחד".
אלה היו פרידות כהרף עין. ללא דמעות, ללא תוגה מופגנת. נשיקה טרופה, חיבוק מהיר, והמונית כבר צופרת. רק אז, לאחר שאבא נגוז, התקפל עמוק לתוכו והעז לומר לעצמו: בוקר טוב, עצבות.
כדי לטשטש את עקבותיו, כדי להשיל מעליו רסיסי משפחתיות, כדי להיות שוב וולפגנג לוץ, חזר בנתיב פתלתל אל האויב. רכבת מפריז למינכן, רכבת ממינכן לנמל בארי ובספינה מאיטליה למצרים. כשנה לאחר שהוחדר פגש את הבלונדה של חייו.
וולפגנג וטדי נסחפו לסופת אהבה. "המשיכה הייתה אינטנסיבית משני הצדדים", אבחנה חברתה הטובה ב"מרגל השמפניה". טדי חוותה לילה מהאגדות. היא השתכשכה באמבטיית שמפניה, הוא לגם בועות מהנעל שלה.
"זה הולך להיות הגבר שלי לנצח", התוודתה במכתב לחברתה, "וברור לי שכדי להישאר איתו עליי לדעת לשבת על סוס". לאחר רומן בזק, בלי שידעו זו על זו, הפכה טדי - כרבקה - לאשת לוץ.
ליחידה 131, שצורפה למוסד, נודע רק במקרה השינוי הדרמטי. מאחת המעטפות בחומר ששיגר גזר את כתובת הנמען. ואולם סגן מפקד היחידה, גדליה חלף, הבחין בסימני הלחץ שיצר על נייר המכתבים את המשפט: "לכבוד אדון וגברת לוץ". ובפריז נכלאה רבקה בבועת שתיקה אופפת. אף מילה מהמוסד, אף רמז מחברותיה ששמעו מבעליהן, עובדי הארגון.
יוסק'ה יריב, מפקדו של לוץ, זימן אותו לשיחת נפש בפריז. "שמשון" ניסה להתחמק, להתנער מאחריות, עד שלבסוף הודה. אז ניסה לשכנע את מפקדו שמדובר בצעד טוב לסיפור הכיסוי וטוב למבצע כולו. יריב התלבט, בדק את העובדות והחליט להמשיך במבצע. המוסד לא יכול היה לוותר על ידיעות הזהב מאת האיש שלו בקהיר.
"זאת הייתה טעות קרדינלית לתת לאדם לחיות חיים אמיתיים כפולים", אמר בסרט ממליצו אברום, "המוסד הסכים לכך, לא שלח אותו הביתה והפך אותו לאישיות מפוצלת... כשבא לבקר בפריז היה פתאום איש משפחה, וכשחזר למצרים היה שוב איש משפחה אבל אחרת. אתה לא משקר את המצרים, אתה משקר את בנך עודי ואת אשתך רבקה".
וגם את אשתו וולטראוד. לוץ דבק בסיפורו שהוא גרמני שמרגל למען ישראל. טדי הייתה איתו בכל ליבה. כששידר, צפתה החוצה להזהירו מפני סכנה מתקרבת.
באביב 63' השתנו פקודות ההפעלה של שמשון. כותרות צווחניות ליבו בארץ פאניקה: מדענים גרמנים מסייעים למצרים לייצר נשק להשמדה המונית. לוץ נדרש להפוך מצופה במצב ליוצר המצב. עליו להתקרב לגרמנים, רובם בוגרי פינמונדה, הבסיס שבו הנאצים ייצרו ושיגרו רקטות 2V, עליו לשבש את תוכניותיהם ולחסלם.
אברום מאוד לא אהב את השינוי במשימה. "לאחר שיגור מעטפות הנפץ עליך לעלות על מטוס בקהיר ולנחות באיטליה, אבל הוא הושאר להמשיך לאסוף מידע. אתה יושב ויושב עד שמישהו יעלה עליך. איך אתה משאיר אותו שם?".
נשמע פנטסטי, אבל הבן בפריז היה בסוד משימתו החדשה של האב. באחת מחופשותיו ראה אותו טומן נפצים בסבוני Yardley. "הוא ארז אותם יפה, בזהירות, שייראו כמתנות". את המתנות שלשל למעטפות שישגר מקהיר.
מגיחה לגיחה גבר ביטחונו של לוץ. סחף אותו, טשטש גבולות, עמעם סכנות. בנה של השחקנית חש שהוא על הבמה שלו, שהתפקיד הראשי תפור למידותיו. עד שירד עליו המסך.
60 שנה חלפו וסיפור לכידתו עדיין אניגמטי. על פי אחת הסברות, נתפס בטעות. ערב ביקור מנהיג מזרח גרמניה וולטר אולבריכט, הוטרדו אדוניו הסובייטים של נאצר מפעילות ביון עוינת במצרים. לדרישתם עצר עשרות מערב־גרמנים. בהם הזוג לוץ. בצאת האורח עמדו להשתחרר, ואולם לוץ, שלא ידע על ביקור המזרח־גרמני, האמין שנחשף כמרגל וסיפר הכל. בבוא היום יפריך באוזני בנו את הגרסה הזאת.
לאחר שספג מכות רצח וכדי להציל את וולטראוד והוריה שביקרו אצלה, חשף את קוד שידוריו. ארבעתם נעצרו ועימם גם מנהל חברה גרמנית ואשתו המצרייה.
שבת אביבית בפריז. כמנהגו צעד עודד לדוכן העיתונים ב־Porte d' Auteuil ליד ביתם ברובע ה־16. תוך כדי צעידה איטית הביתה, התחיל לעיין ב"הראלד טריביון" שקנה לאמו. ולפתע עצר. מירכתי עמוד השער זינקה אליו הכותרת: "שישה מערב־גרמנים נעלמו במצרים". כשנכנס לטקסט התבייתו עיניו על שמותיהם של שניים: "וולפגנג לוץ ואשתו וולטראוד".
הוא נכנס הביתה, נתן את העיתון לאמא ואמר: "אבא נתפס". היא הביטה בו המומה. האם חשה שהסיוט שלה מתגשם? רבקה חסכה מבנה את פחדיה, אבל באחד הלילות חלמה שבעלה נלכד, וזה נראה לה ממש מוחשי. עתה לקחה את העיתון והתחילה לקרוא.
"וכל מה שאני יודע היא יודעת. היא יודעת שהוא מרגל, אבל שנינו לא יודעים מי לעזאזל וולטראוד הזאת". בלי לומר מילה הרימה טלפון לאיש הקשר עם המוסד כדי לשמוע: "גם אנחנו לא יודעים כלום". הם לא ידעו מה סיפר אביהם ולמי, ואולי מעכשיו מסוכן להם שם בפריז. הם ארזו מזוודות ולמחרת המריאו לארץ.
חמש שעות טיסה עברו בשתיקה. הסיפור של וולטראוד ישב לבן על הכתפיים, אך הוא לא רצה להטריד בו את אמו. "עליה זה ישב פי אלף". לא נכנסו למשמעותם של דברים אך המחשבות התרוצצו. "מה יהיה עכשיו?".
ביטחונו של עודד נבע מהביטחון שהקרין אביו, מהבטחותיו שיהיה בסדר, שהוא בשליטה. ופתאום, די מהר לאחר שנלכד אלי כהן, הבלון התפוצץ גם בפניו. כדי לעקוף את התהומות ברחו למנהלות, לדיבורים על ארגון חייהם בארץ.
תחושת זרות שחש אביו 30 שנה קודם בבן שמן. איש לא ידע למה נחת פתאום בכיתה. הוא נאלץ להשתמש בכל לוליינות מילולית אפשרית כדי לחמוק משאלות בנוסח: "מה עושה אבא שלך?".
כשלולאת חבל התלייה מיטלטלת מעל ראש אביו, יצא עודד לטיול שנתי בגליל. כשהגיעה לעפולה, עצרה הכיתה להתרעננות בקיוסק. מהעיתונים עלתה תמונת גופתו התלויה של אלי כהן. "נחנקתי אבל לא היה לי עם מי לדבר, השארתי הכל בפנים".
במשפטו הגן לוץ על סיפור הכיסוי שלו. הוא אזרח גרמני, תמורת בצע כסף ובלי שאשתו תדע התפתה לרגל עבור ישראל. השמירה על סיפור הכיסוי הייתה קריטית. "לו היה מתגלה כישראלי, היה לנו עוד אלי כהן", אמר אחד מאנשי המוסד.
ללוץ סודר עו"ד גרמני שיגן על זהותו הבדויה, ובבית הדין נכח משקיף גרמני. בארץ עדיין לא הופעלו שידורי טלוויזיה סדירים. אבל מחשש שלוץ יזוהה בשידור מקרי, נרכש ציוד ששיבש את הקליטה מקהיר. עורכי העיתונים התחייבו לא לפרסם את תמונתו. אבל עיתונאי חרוץ אחד פיצח את חומת הטשטוש וכמעט גרם טרגדיה.
שני דברים לא נשמעו טוב ללודה: בקורפוס האפריקאי היה גדוד 15, לא 51, והאנגלית שבפי הדובר הייתה בסגנון הצבא הבריטי, לא כזאת שנרכשה באוסטרליה. לודה שב לגרמניה, הלך למרשם התושבים וגילה שאכן וולפגנג לוץ נולד במנהיים ב־1921 אבל ב־1933 היגר עם אמו לפלשתינה. מסקנתו הייתה בלתי נמנעת: האיש ישראלי.
עכשיו נזקק לאישור. הוא הקיש על דלתה של הלנה, אם לוץ, ששבה בשלהי שנות ה־50 לגרמניה, הכריז שהוא יודע שבנה ישראלי, אך היא סירבה לפתוח. מהמוסד ביקשו מהנכד עודד: "צא מהר למינכן, סבתא בהיסטריה".
במקביל פגשו בדחיפות את לודה, השתכנעו שהוא באמת יודע והזהירו אותו: "חיי אדם מוטלים על הכף". אם יתאפק ולא יפרסם - יהיה הראשון לראיין את האסיר כשייצא לחופשי. כך באמת יקרה.
לאחר ששמע את החדשות חש אל רבקה. "זה היה 21 באוגוסט, יום ההולדת שלי", סיפר עודד, "הרגשתי שאני מקבל מתנה מאבא". גם אביו, כך יתברר, זכר את היום. "אמרתי לעצמי: 'עודי בטח שמח שלא הולכים לתלות אותי'", יחייך לאחר שחרורו. וולטראוד הושלכה לתא עם מרסל ניניו, מנידוני "הפרשה".
"התמונה מאוד הכאיבה לי. ניסיתי לדמיין מה עובר עליו. האם קר לו? האם צועקים עליו? האם מכים אותו?". וולפגנג לוץ ספג, "אבל את טדי עינו עוד יותר", סיפר אברום.
באחד הימים נועד יוסק'ה יריב עם עודד ל"פגישה מוזרה", כהגדרתו. "הבנתי שהוא עושה את זה כי אמרו לו שצריך לעשות את זה". ראש 'קיסריה' אסף אותו למכוניתו. שיחתם ארכה שעה והתנהלה בנסיעה. "הוא הלך על ביצים, מאוד נזהר לא לגעת בנושאים עדינים כמו העסק עם וולטראוד".
יריב ניסה לגרום לו להיות גאה באביו. הדגיש כמה הוא חשוב, כמה הצליח במשימותיו. הבטיח שאין הוא יודע מתי, "אבל מתישהו נחזיר אותו הביתה".
מלחמת ששת הימים הביאה איתה חרדה חדשה. "זאת הייתה תקופה מאוד קשה, גם לחבר'ה מהפרשה", הוא מספר, "הם פחדו, לא ידעו מה יעשו להם. אולי יהרגו אותם? גם אנחנו לא ידענו". את מועקתו יכול היה לחלוק רק עם אמו.
לאחר המלחמה היו בידי צה"ל 5,000 שבויים, בהם שני גנרלים. ישראל הציעה לשחרר אותם תמורת 15 חיילים, ארבעה נידוני הפרשה, לוץ ואשתו. נאצר השיב בלאו מהדהד. "לא נותן מרגלים תמורת חיילים". מאיר עמית כינס את הערביסטים ושמע שיש בעיה קשה: "זה ה'שאראף', הכבוד שלהם על הפרק".
"תקוותנו גדלה לאחר מלחמת ששת הימים כשבידי צה"ל שבויים מצרים רבים. לאבי, שבמשך שנים סיכן את חייו ולבסוף נעצר, יש חלק מסוים בהצלחת המלחמה. אם לצה"ל מספר רב כל כך של שבויים, אני חושב שיש לעמוד על כך שכאשר יהיו חילופי שבויים, הרי שבין החוזרים יימצא גם אבי ואפילו אם יהיה צורך לחכות עוד. פונה אליך אדוני ראש הממשלה כדי שאוכל לחזור ולראות את אבי. בכבוד רב ובתודה עודד גור אריה".
"ואז עמית רקח עסקה", הוא אומר בלשון הימים הדואבים האלה. למצרים הוצע שישראל תחזיר את כל שבוייהם. אחר כך, תשחרר מצרים את אלה שבידיה לרבות עצורי הפרשה והזוג לוץ. ישראל תתחייב לא לפרסם את זה ויישמר כבוד מצרים. נאצר הסכים. "פשוט מדהים איך ההיסטוריה מתחברת למה שקורה עכשיו", מחווה עודד.
שנתיים וחצי לאחר שנלכדו, המריאו וולפגנג וולטראוד לבריסל בדרכם לארץ. בטיסה חיבר האב מכתבים לעודי בנו ולטדי שישבה לצידו. סמוך לנחיתתם בארץ מסר לה את המכתב. "מעולם לא קראתי מכתב אהבה שכזה", סיפרה חברתה של טדי, "לא בחיים האמיתיים ולא ברומנים. עד היום ההוא היא לא ידעה כלל שיש לו אישה ובן בישראל".
ערב נחיתת הזוג בארץ נקש אברום על דלתם של רבקה ועודד ברמת אביב. בואו לא הפליא אותם. בהיעדרו של האב, אברהם שלום הרבה לבקר אותם. לאחר ששת הימים נהג לאסוף אותם לטיולי שבת בשטחים. כשנפתח המו"מ על שחרורם עדכן אותם על שלביו. הפעם היה איש בשורה: "אבא בדרכו הביתה".
ולמרות זה רבקה הלכה לחנות הכי יקרה בעיר, קנתה את החליפה הכי יפה והתכוננה לפגוש אותו בשדה התעופה. ברגע האחרון אמרו לא להתלבש, היא לא נוסעת לשדה. המוסד ביקש מאברום שיספר לה. הוא חס עליה ובחר לדבר עם עודי תחילה.
"הוא אמר לי שאבא חוזר מחר, אבל לא הביתה ולא לאמא. לא הייתה אפשרות לייפות, לרכך או לשנות. זאת הייתה העובדה הקשה". אברום: "עודי הגיב כמו אבן, לא הניד עפעף, כבר ידע להסתיר רגשות". גם הוא לא הלך לשדה התעופה.
בני הזוג הוזמנו לבית הארחה של המוסד והוא המתין להם בבית אברום. "כשהגיעו הייתה התרגשות מאוד גדולה, קצת כמו הקטעים שרואים עכשיו. התחבקנו, התנשקנו, ירדו לי דמעות".
על ההתחלה הודיע לו אביו שאינו שב הביתה. הבן כבר ידע. המכתב מהמטוס הגיע אליו עוד לפני האב. שיחתו של לוץ עם רבקה בביתה הייתה מאוד קורקטית. "אמא שמרה על עצמה, הייתה מאוד מאוד Cool גם אבא היה Cool. התנהגו מאוד בנימוס זה לזו".
ביוני 1973 הלכה וולטראוד לעולמה. עקב החקירות האלימות בכלא לקתה בפקקת (תרומבוזיס) ומתה משבץ מוחי. כל ימיה אהבה ושמרה אמונים למרגל שלה. עודד פיתח איתה מערכת יחסים מיוחדת, "היא הייתה בסדר איתי ופנטסטית לאבא שלי".
בלווייתה עמד לצד אביו. כל ימי האבל לא מש ממנו. מות וולטראוד פירק את לוץ, פגע ביכולתו להתמקד, למצוא את דרכו. "הוא לא היה מוכן לקריירה שנייה ולא היה בקיא בניהול עסק", מסביר בנו הפרופ' למנהל עסקים.
"זה אחרת לנהל חוות סוסים כשהמוסד משלם חשבונות או כשהכסף יוצא מכיסך". חוות הרכיבה שהקים במושב גנות התמוטטה. כרבים לפניו, אומן להיות מרגל, התמכר לחיים מרתקים, למשימות קריטיות ובאחת איבד את עולמו. וולפגנג לוץ לא ידע להיות זאב גור אריה.
אשתו השלישית הייתה נעמי ועימה יצא לסיאטל. הוא נכנס לשותפות עסקית כושלת בחברת פרסום ודי מהר שב לגרמניה. כספו אזל והוא נאלץ לעבוד במחלקת הדיג של כלבו ברשת קופהוף. לאחר שפוטר, שב לישראל. כשהוצע לו לכתוב ביוגרפיה, חזר לגרמניה. הוא התקיים ממקדמות על הספר ומראיונות, אך רוח הפרצים שוב נשבה בכיסיו ונעמי שבה לישראל.
רבקה לא נישאה מחדש. היא המשיכה לעבוד במסירות במשרד התיירות גם לאחר שהגיעה לגמלאות. טיפלה באהבה בתיירים שנפגעו בפעולות איבה. ב־1990, ימים לפני שעמדה לצאת אל בנה בארצות הברית לחגוג את ראש השנה, נפלה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. שבועיים נאבקה, נפטרה משטף דם במוח ונקברה בקריית שאול.
עודד ביקר אצלו כמה פעמים. באחד הימים התקשרה אליו אחות מבית החולים שוובינג במינכן: "אבא חולה מאוד, כדאי שתבוא". הוא עלה מיד על מטוס ומצא אותו ער. מאוד שמח לראותו. אפילו מצא את ההומור שלו: "באת לשבעה שלי?", זרק לו.
אחרי יומיים איבד את הכרתו והלך לעולמו. בן 72 היה. בסיוע המוסד הבן הצליח לדלג על הבירוקרטיה הגרמנית והעביר את גופת אביו לארץ. נקבע שייטמן בקריית שאול. כשנשאל היכן בדיוק השיב: "רק לא ליד אמא".
"בדיוק. כל השנים יכולתי להרגיש את הכאב שלה. כאב של בגידה. כאב לתמיד. בי? לא יודע עד כמה הבין שפגע בי. יכולתי להתגבר, זה לא הרס לי את החיים. לאמא זה הרס. לגמרי. השריטה שלי בפנים. את השריטה של אמא אני נושא איתי".
התרעות פיקוד העורף