בין תפילין למתמטיקה: המאבק על הנפש התרבותית בישראל

רון חולדאי הופיע בריאיון טלוויזיה עם יאיר שרקי ואברי גלעד. שרקי לא התאפק ושאל את רון חולדאי על דוכני הנחת התפילין. כל המדינה מתעסקת בהנחת תפילין בהסכמה. חולדאי קצת נלחץ ואמר שזה כאילו שחילונים יישבו בשער ישיבות ויסבירו שאין אלוהים.

זה לא אותו דבר. הנחת התפילין איננה שכנוע שיש אלוהים. היא בסך הכל חוויה של הנחת תפילין. מצד שני, הרעיון להקים דוכן מול ישיבה הוא רעיון מעולה. דוכן שבו לא ישכנעו להאמין שאין אלוהים, אבל יבקשו מתלמידי הישיבה: “רק רגע, יהודי, אתה מוכן ללמוד אנגלית חמש דקות?".

או: “יהודי קדוש, שנייה, שנייה, בוא ללמוד קצת גיאומטריה. עשר דקות. או. תודה. תן לי להסביר לך את משפט פיתגורס". רבים מתלמידי הישיבה יענו “אין לי זמן", או: “אני לא מאמין בלימודי אנגלית". או קצת יותר בגסות: “תעזוב אותי, מה לי ולגיאומטריה?".

אבל אחד או שניים יגידו “למה לא, מצווה לשמח אותך, אחי". ואז ילמדו עשר דקות דברים בסיסיים באנגלית, דברים בסיסיים במתמטיקה, וגם יקבלו חוברת קטנה עם שיעורים קלים באנגלית, או חוברת עם מתמטיקה למתחילים. את רוב החוברות יזרקו, אבל חלק מהן יקראו. כמו שמי שמניח תפילין לא הופך להיות דתי, כך גם קצת לימודי שפה ומדע לא יגרמו לחרדי להיות חילוני.

לדוכנים להנחת תפילין מתנגדים בצעקות: “הדתה! הדתה!". לדוכנים לרגע של מדע יתנגדו בצעקות: “המעדה! המעדה!", מלשון מדע, ולדוכנים ללימוד איי, בי, סי, יתנגדו בצעקות “הלעזה! הלעזה!" מלשון לועזית. עם זאת, לא צריך לוותר.

מה אכפת לי שיש דוכנים להנחת תפילין ליד בתי ספר? (אם כי אני תומך בהוראה להרחיק דוכן כזה 100 מטר מהכניסה). כך גם אשמח לראות דוכנים חילוניים ללימוד ליבה ליד ישיבות. (אגב, דווקא יש תנועה שמחלקת חוברות בישיבות. שמה “חוזרים בתבונה", אבל מעיון בחומרים שלהם ברור מאוד שמטרתם איננה להעשיר בחוויה תרבותית או בידע, אלא להעביר את החרדים על דתם. הם גם מצהירים על כך, וכל החומר שלהם מכוון לזה).

קוצו של קוצו של יו"ד

הספרות העברית התחילה לדעתי בשיר “קוצו של יו"ד" שכתב יל"ג. זהו סיפור על נערה יפהפייה וברוכת כישרונות, שנישאת לבחור ישיבה חסר חן, הוא נוסע ונעלם. היא נותרת עגונה עם שני פעוטות. גבר מתאהב בה ורוצה לשאת אותה.

מחפשים את הבעל ולמרבה המזל מוצאים, והוא שולח גט. אבל רב העיר שבה חיה האישה פוסל את הגט כי כתוב בו "הלל" בלי יו"ד, במקום "הילל" עם יו"ד. היא נותרת עגונה ובחוסר כל. חייה נהרסים. בסוף השיר היא אומרת: “קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי".

זו היצירה. חוקרת הספרות הבכירה והמוערכת פרופ' זיוה שמיר מגדירה אותה כ"פואמה שכמוה לא ידעה הספרות העברית למורכבות ולעוצמה". כמוה חושבים רוב חוקרי הספרות, ויותר חשוב - הקוראים.

גם אני. בימים אלה, מול משפט נתניהו שמוכיח את האטימות והאכזריות של החוק, השיר חוזר אליי, מנקר במוחי, ומבהיר כמה המילים של יל"ג אקטואליות. שוב עולה הזעקה: מדוע מתעקשים על סעיפי חוק יבשים, ולא מפסיקים את המשפט? איך אפשר להתעקש כל הזמן על קוצו של יו"ד ועל קוצו של קוצו של יו"ד ולהמשיך במשפט? מדוע מערכת החוק לא מרימה לרגע את העיניים, מביטה סביב בבני האדם, ורואה את הנזק שההתעקשות הזאת עושה לחיים של כולנו?

הכנר קיבל חבילה

דן כנר הוא ידיד יקר ומוכשר, והנה הוא מספר לי שהגיעה אליו חבילה בדואר מסין. לפני שהוא קרע את האריזה לקול פצפוץ בועות הפלסטיק, הוא פתאום שם לב שיש משהו מוזר בשם שלו.

לא היה כתוב, כמו שצריך לאיית את שמו: Dan Kanner. לא. הבינה המלאכותית הסינית ראתה את השם "דן כנר", היות שלא היה ניקוד לשם "כָּנֶר", היא כנראה הסיקה מסקנות של בינות מלאכותיות, וקראה את השם כך: “כַּנָּר". אומר לי דן כנר: “הפכתי לנגן כינור מיומן". השם בכתובת על החבילה היה: Violinist Dan.

פינת השלולית

“סֶרֶנָה הרימה את עיניה וראתה שתי צפרדעים גדולות, שקועות בוויכוח ביניהן, כל אחת מהן מנסה לדחוף את השנייה כדי להיות קרובה יותר אליה. כאשר לבסוף הן ראו שהיא מביטה בהן, הצפרדעים עמדו בשקט לפניה והתנהגו כאילו שלא רבו ביניהן, והן ביצעו כאלה קידות והשתחוויות, שסרנה לא יכלה שלא לחייך".

זהו קטע מתוך סיפור פיות מלפני מאה שנה. את הסיפור כתבה אנני רטריי רנטול, ומה שגרם לפרסום של הספר הוא לא פחות מכך האיורים של אחותה הצעירה אידה רנטול אאוטווייט.

אני לא יודע איך המפגש בין הפיה והצפרדעים ממשיך, אבל השלולית ממילא מלאה במסתורין, ולא יכולתי לוותר על הפרסום של השורות האלה, ובעיקר לא יכולתי לוותר על האיור. 