הם ניסו להדיח אותו בכל הכוח. מבנימין נתניהו (ורעייתו) דרומה, כל מכונת הרעל, כל ה״שרים״ העלובים, כל הפעילים, כל המאמצים, כל האיומים והרמזים והכספים שאלי זפרני יוכל להביא לקריית שמונה ואביחי שטרן לא.
הם הובסו. זו סיבה לתקווה. לפעמים, גם האמת והצדק מנצחים כאן. אביחי שטרן נלחם על העיר שלו ותושביה מאז השבעה באוקטובר 2023 כמו שמעטים נלחמו. הוא נלחם במנגנון, הוא נלחם באטימות, הוא נלחם בהבטחות שנמשכו דורות להשקיע, לפתח, להקים. מההבטחות הללו, עד השבעה באוקטובר, לא נותר דבר.
אפילו חדר מיון קדמי הם לא הצליחו לפתוח שם. נתנו לקריית שמונה להירקב, להתבוסס בבדידותה, להפוך לעיר עם תחלופת האוכלוסייה הגדולה במדינה, עם הגירה פנימית שלילית, ללא עתיד ותקווה.
אני לא גר בקריית שמונה, אבל נדמה לי שהיבחרו של אביחי שטרן, בסך הכל בן 39, הפיחה שם תקווה חדשה. אם הייתה לו ממשלה לעבוד איתה, הוא יכול היה להעיף את העיר לשמיים. אבל לא הייתה לו ממשלה לעבוד איתה, כי הממשלה תומכת במישהו אחר - אלי זפרני.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ביוגרפים ותיקים של משפחת נתניהו מכירים את ספרני בכינויו הלא רשמי: הקמב״ץ המשפחתי בצפון. האיש היה השאוויש של הנתניהוז בכל פעם שמי מהם עבר את קו הרוחב של חדרה. זריז רגליים וקל לשון חנפה, הפך למוציא והמביא של המשפחה המלכותית בכל מה שקשור בצפון. זה מספיק כדי לתת לו את קריית שמונה, לא? אז זהו, שלא.
שיא העליבות היה בביקורו של בנימין נתניהו בקריית שמונה אחרי פרוץ המלחמה והפינוי. כשראש ממשלה מגיע לעיר מופצצת ומפונה, זו אמורה להיות חגיגה. המארח אמור להיות ראש העירייה. ראש הממשלה אמור להביא אליו כל מה שצריך: תשומות ממשלתיות, עוצמה ממלכתית, בעלי תפקידים שיפרקו חסמים ויפרצו צווארי בקבוק.
נתניהו עשה הפוך: כלל לא פגש את ראש העירייה שטרן, אבל כן פגש וחלק כבוד לאופוזיציונר אלי זפרני. תוך כדי מלחמה. כשהתושבים נאבקים על ביתם, על חייהם, על עתידם. מופת של נכלוליות תחת אש. מופע של צביעות פוליטית, פופוליזם ממאיר ואטימות.
הסיפור של קריית שמונה הוא הסיפור שלנו. מדינת ישראל בזעיר אנפין. המאמץ המיוזע וההיסטרי של בנימין נתניהו, רעייתו ומכונת הרעל שלהם להפיל את אותו ראש עירייה בבחירות שהסתיימו השבוע הוא אחד משיאי השפל שאליהם נחתה החבורה הזו. תודה לאל שהפסידו.
נתניהו והליכוד בדרך להפסד בקריית שמונה.
— yayafink (יאיא פינק) (@yayafink) March 5, 2025
אתמול נערכו בחירות בקריית שמונה, המועמד של ביבי, רגב וברקת ככל הנראה הובס.
בסרטון תראו את רגב, יחד עם המועמד של הליכוד, אלי זפרני, יורדים על "שמאלנים".
אז "השמאלנים" של קריית שמונה ניצחו.
ועוד יותר טוב pic.twitter.com/Djlv4UqGGC
מה הם לא עשו: נתניהו צילם סרטונים מיוחדים. שרי הליכוד באו ויצאו בקריית שמונה משל מדובר בביתו של רפי קדושים בהרצליה. כל המלחמה הם לא הגיעו. עכשיו, באו בהמוניהם. האנקדוטה העלובה והמעליבה ביותר נמצאת בסרטון שהעליתי אתמול לרשתות ובו נראה המועמד עצמו, זפרני, פוסע במשעולי קריית שמונה מוקף בשרי הליכוד.
כולם שם. לצידו של זפרני פוסעת בעלת המרפקים המחודדים ביותר, מירי רגב. אחרי שזפרני מסיים את משנתו, נוטלת רגב את רשות הדיבור ואומרת: ״אתם יודעים מה, אני נמצאת כאן ואני נדהמת, אני נדהמת כי אין כאן אפילו אור. ראש העיר נכשל אפילו בזה, שאין כאן תאורה״.
אבל אז מקלקל מישהו את החגיגה. לא רואים אותו, אבל קולו נשמע ברמה: ״אין כאן אור בגללכם! בגללכם אין כאן אור!״.
חיוכה של רגב נמרח על פרצופה והופך למבוכה. ככה זה כשנתקלים באמת. 40 שנות שלטון הליכוד. 17 שנות שלטון נתניהו. 13 מתוך 15 השנים האחרונות תחת נתניהו. אלה השנים בהן הוזנחה קריית שמונה.
אלה השנים בהן היא נזרקה מתחת לגלגלי האוטובוס. אלה השנים שלהם. של מירי רגב ושאר גמדי הגינה המקיפים אותה. עכשיו הם לא רק באים לנסות להדיח ראש עירייה שמנסה להצליח, הם גם מאשימים אותו בכל המחדלים והחוליים שלהם עצמם.
וזהו בדיוק, אבל בדיוק, גם הסיפור של השבעה באוקטובר. שנים ארוכות של חידלון, של רפיסות, של ״הכלה״, של מימון חמאס, של בריחה מכל עימות איתו, עד שמגיע הפיצוץ הבלתי נמנע. ואז? אז הם מאשימים את כל האחרים, זולתם.
מילה טובה למישהו שלא נסחף בפופוליזם הזה: השר לשעבר יצחק וסרלאוף, איש מפלגת עוצמה יהודית, שהיה שר הנגב והגליל. דעותיי רחוקות מ״עוצמה״ כרחוק קריית שמונה מקיסריה, אבל אי אפשר לקחת מווסרלאוף את מה שהרוויח ביושר: הוא עבד בשביל תושבי הצפון והדרום המפונים והמעונים כמו משוגע. יום ולילה. הוא היה היחיד בין שרי הממשלה (אולי חוץ ממשה ארבל) שעשה את זה. והוא גם התייצב לצידו של אביחי שטרן בבחירות הללו.
גם כאן הוא היה היחיד. מכונת הרעל קמה עליו. הסלולרי שלו התפוצץ מאיומים. איימו להפוך אותו ל״אלמוג כהן 2״. לפרק לו את הצורה. לחשוף אותו. אבל הוא לא נרתע. הוא הפיץ מסרונים ושיחות טלפון למאות תושבים, הוא התייצב לצידו של ראש העירייה במלחמה, הוא לא ויתר. לבד. והוא ניצח. הסיפור של קריית שמונה ואביחי שטרן הוא הסיפור של המדינה ושל כולנו. והוא נגמר טוב, לשם שינוי.