בשישה במרץ 1975, כמה שעות אחרי הפיגוע במלון סבוי בתל אביב, שבו נרצחו שבעה ישראלים, התראיינה כוכבה לוי בערוץ הראשון. לוי הייתה מהניצולות היחידות של הפיגוע ומי שהודות לערבית השגורה בפיה שימשה כמתווכת בין המחבלים שהתבצרו במלון עם בני ערובה לכוחות הביטחון, טיפלה בפצועים וחילצה בתושייה פצוע אחד ובכך הצילה את חייו.
בעיניים מושפלות ובדיבור שההלם ניכר בו אמרה: "אני לא יודעת איך נשארתי בחיים". כשנשאלה איך תפקדה באירוע, הסבירה: "פתאום חשבתי שאני היחידה מבין בני הערובה שיודעת את השפה הערבית והצעתי את עצמי מיד, אולי משום שרציתי לחיות… לא חשתי בשום תחושה מיוחדת, לא פחד ולא שום דבר. אני חושבת שזו תכונה אנושית - הרצון לחיות, וזה הכל".
למרבה הזוועה, במקום להעלות על נס את מעשיה ההרואיים ואומץ ליבה - קראו ללוי בת ה־31 "זונה". מתברר כי בעת ששוחחה עם המתווך הישראלי במהלך המשא ומתן, סיפרה כי היא מרחוב הירקון בתל אביב, שבאותן שנים היה מרכז שבו פעלו נשים שעסקו בזנות.
שוטרים שהיו סמוך למלון בעת האירוע סיפרו כי הם מכירים אישה שעוסקת בזנות בשם כוכבה לוי - ומכאן הבלבול והכתם שדבק בה ולא הצליחה להסירו עד מותה ב־2019.
"אחותי הייתה גיבורה טרגית", אומרת אביבה דייזי־כהן. "אף אחד מהעיתונאים שסיקרו את הפיגוע לא טרח לברר אם זה נכון, ויצרו נזק בלתי הפיך. זה שבר אותה לגמרי. בעיתון 'העולם הזה' פרסמו שער עם הכותרת שהיא זונה. אחרי שהיא דיברה עם העורך אורי אבנרי, העיתון פרסם איתה ריאיון ענק שבו הבהיר את הטעות, אבל זה היה מאוחר מדי".
סיפרה כי "גם העיתון 'טיים' פרסם כתבה אחרי הפיגוע וכתבו שם שאחותי 'יצאנית שחרחורת קטנה שנכנסה למלון כדי להתחמק ממצוד משטרתי'. היא תבעה את העיתון וזכתה".
דייזי־כהן מספרת שראש הממשלה דאז יצחק רבין הגיע אחרי הפיגוע לבית החולים וביקר את אחד הפצועים, אבל לא דיבר עם כוכבה. "אותו פצוע ניצל הודות לאחותי", אומרת דייזי־כהן.
"היא הייתה אישה חזקה, עוצמתית, חכמה, שניהלה את כל האירוע הזה לבד, תוך שהיא מסכנת את חייה, ועדיין רבין קרא לאותו פצוע 'גיבור', ולאחותי קראו 'זונה'. איך היא הייתה אמורה להרגיש? הכינוי הנורא הזה דבק בה עד יומה האחרון. אחותי, שהייתה אומנית מוכשרת, אישה ברוכת כישרונות, הסתגרה אחרי המקרה. היא הייתה אישה אחרת, משהו בה כבה. האירוע הזה ליווה אותה, הגדיר את חייה, היא לא יכלה להתחמק ממנו".
כשהכל השתבש
באותה תקופה הרחיבו ארגוני הטרור הפלסטיניים את הפעולות שלהם בשטח ישראל, בטקטיקה של תפיסת בני ערובה לצורכי מיקוח. האירוע המשמעותי הראשון אירע במאי 1974 במעלות, אז השתלטו מחבלים על בית ספר נתיב מאיר והחזיקו בתלמידים כבני ערובה במטרה לשחרר תמורתם מחבלים מהכלא הישראלי.
בפיגוע זה נרצחו 28 אזרחים, בהם 21 ילדים, ונפצעו 68 אזרחים וחיילים. ביוני 1974 חדרה חוליית מחבלים מארגון פת"ח דרך הים מלבנון לנהריה, הרגה חייל ורצחה שלושה אזרחים; בנובמבר 1974 השתלטו מחבלים פלסטינים על בית דירות בבית שאן, רצחו ארבעה ישראלים ופצעו 23. בדצמבר של אותה שנה מחבל פלסטיני ביצע פיגוע בקולנוע חן בתל אביב, שבו נרצחו שלושה אזרחים ועוד 44 נפצעו.
התפיסה של ראשי מערכת הביטחון וצמרת הנהגת המדינה הייתה שלא נכנעים לסחטנות של חוטפים ולא מנהלים משא ומתן עם רוצחים. ממשלת ישראל פעלה לפי מודל זה בעת חטיפת מטוס סבנה ב־1972, כששר הביטחון משה דיין ניהל משא ומתן פיקטיבי כדי להכין את כוחות הצבא לפעולת חילוץ.
את הפיגוע במלון סבוי תכנן אבו ג'יהאד, ממייסדי תנועת הפת"ח וראש הזרוע הצבאית של אש"ף. מטרת הפיגוע, בדומה לפיגוע במעלות, הייתה להשתמש בבני ערובה כקלף מיקוח לשם שחרור עשרה מחבלים פלסטינים שהיו כלואים בישראל, וכנקמה על מבצע אביב נעורים, שבו נהרגו שלושה מבכירי אש"ף.
על פי התכנון המקורי, היה הפיגוע אמור להתבצע בנהריה, אולם המחבלים לא הצליחו לאתר את העיר מהים והפעולה בוטלה.
לאחר מכן תכננו המחבלים להשתלט על מועדון נוער בשכונת מנשייה בצפון יפו ועל בית האופרה שליד הטיילת. תוכנית הגיבוי הייתה להשתלט על מבנה מאוכלס כלשהו, לתפוס בני ערובה ולבקש את שחרורם של האסירים והטסתם לסוריה. במקרה של סירוב ישראלי, כפי שהיה בפיגועי המיקוח הקודמים, הם הונחו להרוג את בני הערובה ולהתאבד.
בשני במרץ 1975 הפליגה חוליה בת שמונה מחבלים בספינת אם קטנה שיצאה מלבנון. כעבור שלושה ימי הפלגה, בחמישה במרץ, כאשר הגיעו לאזור שממערב לתל אביב, ירדו המחבלים מהספינה בשתי סירות גומי והפליגו בהן לכיוון תל אביב.
בסביבות השעה 23:15 נחתה חוליית המחבלים בחוף. סיור משטרה שגרתי שחלף במקום הבחין בהם ופתח לעברם באש, שגרמה לפיצוץ אחת הסירות שהייתה עמוסה בחומר נפץ ובכלי נשק.
המחבלים, בהתאם לתוכנית הגיבוי שגיבשו למקרה שמשהו ישתבש, רצו אל שטח בנוי בסמוך לקרן הרחובות הרברט סמואל ויונה הנביא, תוך שהם יורים בנשק קל על כלי רכב חולפים. הם התקדמו לעבר היעד החלופי שסימנו לעצמם מבעוד מועד, בית קולנוע שהיה בפינת הרחובות.
הם ניסו לפרוץ לאולם באמצעות ירי צרורות על הדלת. משלא הצליחו, המשיכו אל מלון סבוי, ששלט זוהר בכניסה אליו תפס את עינם. סבוי, ששכן ברחוב גאולה 5, היה אז המלון היחיד על שפת הים.
התקיימו בו כנסים פוליטיים, עצרות בחירות והתארחו בו תיירים רבים. אבל באותו ערב שהו במלון רק 11 אנשים: פקיד הקבלה והשוער של המלון מנחם ("מקס") הלפרן, יוהנס גאסן שהגיע מגרמניה, מריה לובושינסקי והלנה ססליבובסקי הצרפתיות, מהרי סיימונס מאתיופיה, אשר פלמן בן ה־15 ואביו קרול שהגיעו לישראל מהולנד, אנדרה קרהנבול וקטרינה מריה רוט וכן שני ישראלים תושבי תל אביב, כוכבה לוי ואברהם עזיקרי, שניהלו רומן בזמן שהיו נשואים לאחרים.
"כשפגשתי לראשונה את בעלי, האמנתי שנעניק איש לרעותו את כל מה שנמנע מאיתנו עד כה, אהבה, אבל לא כך התגלגלו הדברים", כתבה לוי ביומנה הפרטי בהתייחס לחייה הרומנטיים. "בעלי חי לבדו בתוך עולם פנימי משלו. קיר המגן שיצר לעצמו כל כך עבה, עד שלא הצלחתי לפרצו. החדר לא גדול. המיטה צרה. זהו חדר דוחה. בכמה חדרים כגון זה התגלגלתי מאז פגשתי את עזיקרי?".
באותה תקופה הייתה לוי אמא לאסנת בת השמונה והתפרנסה מעבודות מזדמנות. "אחרי המקרה התעסקו בתקשורת בזה שלאחותי ולאברהם היה רומן, אז מה? זה עניין פרטי שלהם", מציינת אביבה. "בעלה של כוכבה בחר להישאר איתה אחרי שידע על הרומן. רק אחרי שנים הם התגרשו, מסיבות שלא קשורות לעניין הזה".
המתורגמנית האמיצה
בשעה 23:20 פרצו המחבלים למלון, ירו בפקיד הקבלה מקס הלפרן ופצעו אותו אנושות. הם החלו לערוך חיפוש בחדרים, תוך שהם יורים לכל עבר. מהיריות נפצע עזיקרי. קרול פלמן, שנשכב על בנו כדי להגן עליו מהירי נפצע ברגלו.
הראשון מכוחותינו שהגיע לזירה היה משה דויטשמן, לוחם גולני בן 21 ששהה באותה עת בחופשה בביתו. כאשר שמע יריות, לקח את נשקו האישי ורץ לעבר המלון, שם נתקל בחוליית המחבלים. לאחר חילופי ירי הוא נהרג, ועל מעשה גבורתו זה הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל מוטה גור.
כוחות צבא ראשונים מאורגנים הגיעו לאזור המלון לאחר מספר דקות והחלו לנהל קרב יריות מול המחבלים שניצבו על הגג. "המחבלים העלו אותנו לחדר המקורה שעל הגג, אבל קולות הירי שהגיעו מהרחוב הבהילו אותם והם ירדו איתנו בחזרה לקומה השנייה", סיפרה לוי ב־2015 בריאיון נדיר ל"ישראל היום".
"הם הכניסו אותנו לאחד מחדרי האורחים, תוך כדי צעקות בערבית ומכות בקתות הרובים. הושיבו אותנו במעגל על הרצפה. כל בני הערובה היו המומים ומפוחדים".
"אחרי שהכניסו אותנו לחדר, המחבל שתפס אותי לקח אותי והפריד אותי משאר הקבוצה. הוא משך אותי בצווארון החולצה, ומאז הייתי צמודה אליו. לכל מקום שהוא הלך אני הלכתי איתו. לא ממש דיברנו, אבל הוא סיפר לי שהם היו בים במשך שלושה ימים ושהם מאוד רעבים, ושלח אותי לחפש להם משהו לאכול. המלון היה חשוך כולו, לא ידעתי אם יש מחבלים נוספים והיכן. מצאתי את עצמי זוחלת בין החדרים ומחפשת אוכל".
"בסוף מצאתי באחד החדרים חפיסת שוקולד וחזרתי איתה. הספקתי גם לתת לכל אחד מבני הערובה קובייה קטנה והתיישבתי במעגל. הרגשתי אחריות כלפי שאר בני הערובה. אני הייתי היחידה שהצליחה לתקשר איתם ולהרגיע קצת את המצב, כשהרובים כל הזמן היו מכוונים אלינו".
עוד סיפרה לוי כי המחבלים חיברו סביבם לבנות חבלה בצורת עיגול. "מהחלון הבחנתי בחיילים על הגגות מסביב למלון", אמרה, "פחדתי שהמחבלים יראו את ההתרחשות בחוץ, ובכל פעם שהם רצו להתקרב לחלון הרחקתי אותם ואמרתי להם שליד החלון הם חשופים, ושכדאי שרק אני אגש לחלון בכל פעם. זה כנראה נשמע להם הגיוני, והם הסכימו".
בתוך כל הכאוס, בגבורה ובאומץ לב, לקחה על עצמה לוי את תפקיד המתורגמנית במשא ומתן שהתנהל בין המחבלים לבין כוחות הביטחון הישראליים, אף שביומנה כתבה כי מעולם לא דיברה לפני כן בשפה הערבית ולא למדה אותה.
"אמא שלי גדלה ברחוב אבן גבירול בתל אביב בשכונת סומייל, והיו שם הרבה עולים חדשים מסוריה ומטורקיה, כך שהשפה השגורה שם הייתה ערבית", מספרת בתה אסנת.
"אמא ספגה את השפה הערבית משכונת סומייל ומילדותה המוקדמת בירושלים. זו הייתה גם תקופה שהאזינו בביתה לרדיו קול ישראל בערבית וצפו בסרטים בערבית. כמו צעירים שצפו בטלנובלות ויודעים לדבר ספרדית בלי ללמוד את השפה, כך גם אמא שלי. ביומן שלה אמא כתבה שהיא לא יודעת אם בסיטואציה אחרת, מפחידה פחות, היא הייתה מצליחה לתקשר בערבית. כנראה שבמצבי קיצון דברים יוצאים ממך בלי שתדע שהם קיימים בתוכך".
בקשות המחבלים השתנו כמה פעמים. כשהבינו שאין בישראל נציגות של הוותיקן, הם דרשו מטוס של האו"ם, שיטיס אותם לדמשק או לקהיר. כשהתברר להם שאין מטוס כזה, ביקשו לקבל עד השעה 7:00 בבוקר טייס צרפתי, שיטיס אותם לצרפת עם עשרה מחבלים הכלואים בישראל, ובהם הארכיבישוף הילריון קפוצ'י.
קפוצ'י, איש הכנסייה היוונית הקתולית, היה כלוא ל־12 שנים על הברחת אמצעי לחימה מלבנון לישראל עבור אש"ף. המחבלים איימו שאם דרישותיהם לא ייענו - הם יפוצצו את בני הערובה.
משא ומתן פיקטיבי
ב־23:45 הגיעו למקום מפקד מחוז דן וקציני המשטרה, וכעבור חצי שעה הצטרפו אליהם לוחמים מסיירת מטכ"ל, בפיקודם של עמירם לוין, נחמיה תמרי ועמר בר־לב ואיתם פלוגת בט"ש שהוזעקה מתל נוף, צוותי רפואה וכוחות משטרה. שתי חוליות בילוש של המשטרה התמקמו בשני בתים סמוכים למלון וניהלו חילופי אש עם המחבלים.
מפקד סיירת מטכ"ל דאז, סא"ל גיורא זורע, הגיע לאזור ב־1:00 לפנות בוקר. "מה שצרוב אצלי מהאירוע, ואמרתי זאת בסוף התחקיר, שאת המחבלים צריך לפגוש בשטח שלהם ולא לחכות שיגיעו לתל אביב", סיפר זורע בריאיון ל"מעריב" ב־2015. "צריך לדעת איפה הם נמצאים ולדפוק אותם בבסיסים שלהם, שלא יהיה להם כוח לבוא אלינו".
זורע סיפר על שאירע באותו ערב: "אמרו לנו שיש חטופים במלון וצריך לחסל את המחבלים, וזה מה שעשינו. זה היה בניין בן ארבע קומות: קומת קרקע, שתי קומות של חדרים וקומת גג קטנה. ידענו שיש הרבה מחבלים, אבל לא ידענו את מספרם. ארבעה כוחות פעלו מכיוונים שונים, כשכל אחד מהם יכול היה להשלים את המשימה לבד".
"הצוות שלי רק סיים את פלוגת האימונים", משחזר עמר בר־לב, השר לביטחון לאומי לשעבר ואז חייל בן 21. "אני זוכר שבאותו ערב הייתי בבית, באפטר מהצבא, הוקפצתי והגעתי בסביבות חצות. הצוות שלי כבר היה במקום. הגעתי עם הג'יפ שלי וכשבדיוק חניתי, יצאה אש מהמנוע של האוטו, אין לי מושג למה".
"אלון שמי ואני היינו מפקדי צוותים צעירים, ועמירם ונחמיה היו ותיקים ובכירים" סיפר. "המשימה של הצוות שלי הייתה להיכנס ברגע הוראת ה'פעל' מקומת הקרקע דרך אולם האירועים שהיה במלון. מול הכוח שלי היה הכוח של נחמיה, שנכנס מקומת הקרקע דרך הכניסה הראשית של המלון. הכוח השלישי, של עמירם לוין, היה אמור להיכנס מהקומה הראשונה, ממש מעל הכוח שלי, והכוח של אלון שמי היה צריך לפרוץ מקומת הגג בעזרת סולם מבניין שכן".
הפריצה הייתה אמורה להתרחש לפני אור ראשון. "התחלנו את הפעולה בהתגנבות", אומר בר־לב. "ההתגנבות המורכבת והקשה ביותר הייתה של הכוחות של עמירם ושלי, כי היינו צריכים לטפס מעל גדר שהייתה מאחורי המלון. הכוח של נחמיה פשוט בא מלפנים, והכוח של אלון הניח את הסולם רק אחרי הוראת ה'פעל'. משך ההמתנה עד ה'פעל' הוא מפחיד ומותח. כל דקה נראית לך כמו שעה. כל הזמן הזה שמענו במכשיר הקשר את השיח בין כוכבה לבין רובי פלד".
פלד, איש יחידת 504, ניהל את המשא ומתן מטעם כוחות הביטחון. את שיחותיו עם כוכבה, כמו גם את קולות המחבלים, בני הערובה והירי, תיעד ד"ר רוברט וגנר, חובב רדיו שעלה על רשת הקשר המשטרתית. הוא שכב ליד גדר בית המלון באותו לילה, תוך סיכון חייו, והקליט את כל האירוע. וגנר, שמתגורר שנים רבות בספרד, חשף את ההקלטות לראשונה ב־2011.
על פי התחקיר, שנמצא בארכיון צה"ל במשרד הביטחון, בשעה 01:44, רגע לפני שהתקבלה ההחלטה לפרוץ פנימה, שמעו הכוחות לראשונה על אישה שיצאה אל החלון בקומה השנייה של המלון וצעקה שהיא בת ערובה. "אני כוכבה לוי מרחוב הירקון", אמרה. לוי הודיעה לחיילים שעמדו על גג הבניין הסמוך, ברחוב גאולה 7, שהיא מוחזקת כבת ערובה, ואיתה אנשים נוספים.
סביב השעה 4:00 לפנות בוקר גברו צעקותיו של קרול פלמן ההולנדי הפצוע. אחד המחבלים ניגש לירות בו מטווח אפס, אלא שאז לוי קפצה ממקומה ונעמדה מול המחבל. "התחננתי בפניו שלא יהרוג אותו", סיפרה בריאיון.
"אמרתי לו בערבית 'אבוס אידכ, אני אנשק את ידיך אם תרחם עליו ותיתן לי להוציא אותו אל מחוץ למלון'. הבטחתי לו שאחזור, אבל הוא לא האמין לי. המשכתי להתחנן ונשבעתי שלא אברח. בסוף הוא התרצה".
לוי הוציאה את פלמן מהמלון, כשמחבל מלווה אותה ומכוון רובה אל גבה. ברקע שמעה את זעקותיו של איש הקבלה מקס הלפרן שגסס - עד שהמחבל ירה בו. לאחר שלוי פינתה את פלמן, היא חזרה למלון. אף שניתנה לה ההזדמנות לברוח ולהציל את עצמה - בחרה לחזור למען בני הערובה.
"היו כמה שניות מועטות, כשיצאתי מהמלון כדי לחלץ פצוע, שיכולתי להציל את עצמי, ולמרות הכל לא רציתי שרק אני איוותר לבדי בשעה ששאר החבר'ה למעלה, במלון, נתונים לסכנה", אמרה.
"הקטע המלחיץ באירועים מהסוג הזה הוא שהיוזמה היא בצד השני", אומר בר־לב. "זה לא מבצע שבו אתה מתכנן לעשות פעולה, יוזם ומפתיע את האויב. במקרה זה המחבלים יזמו את האירוע, וזו סיטואציה מורכבת. לכן פלד, שמאוד הרשים אותי בניהולו את האירוע, ניסה למשוך את המשא ומתן הפיקטיבי ככל האפשר עד שנפעל".
הזכוכית לא נשברה
דמות נוספת שלקחה חלק בפעילות החל מאזור חצות הליל היא אל"ם עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר שבאותה נקודת זמן שירת במחלקת המבצעים באמ"ן. יאירי, שלא היה אמור לקחת חלק בפעולת הפריצה, חבר לזורע. "הוא סייע לי בגיבוש תוכנית התקיפה", סיפר זורע בריאיון ל"מעריב".
"אני לא זוכר אם הוא הלך אחרי הכוח של עמירם לוין או של נחמיה תמרי, אבל הוא היה בסוף, לא רצה להסתער או למות". בדבריו התייחס זורע לספקולציה שיצאה באותה עת, שלפיה יאירי הצטרף לפעולה מתוך כוונה למות בשל רגשות האשם שחש על אובדן חייליו במלחמת יום הכיפורים.
כוחות צה"ל כבר היו מוכנים לפריצה למלון. לוי הייתה באותה עת בחדר סמוך לזה של בני הערובה, עם המחבל ששמר עליה - שאותו כינתה ביומנה בשם "שן זהב". "אני תיווכתי במשא ומתן ולא ידעתי שהם מתכוננים לפרוץ", סיפרה לימים.
"בדיעבד אני יודעת שזה היה מכוון כדי להסיח את דעת המחבלים מכניסת הכוחות. רובי פלד ביקש ממני לומר למחבלים שהוא מבקש לדבר איתם ישירות, ולא דרכי, בניסיון להסב את תשומת ליבם אליו ולא אל ההתרחשות שמסביב".
בשעה 05:16 ניתנה ההוראה לכוחות לפרוץ למלון ולחסל את המחבלים. "בתדריך אמרו לנו שדלת הזכוכית, שדרכה היינו אמורים לפרוץ, נעולה", מספר בר־לב. "נאמר לנו לנפץ את הזכוכית עם קתות הרובים. בזמן אמת הזכוכית לא נשברה, אז אמרתי: 'אולי הדלת פתוחה?'. התברר שזו הייתה דלת הזזה שנפתחה בקלות".
המלון היה חשוך בזמן הפריצה. "נחמיה צעק לנו, 'תנו לי אור! תנו לי אור!', ואז נשמע הפיצוץ", אומר בר־לב. מתברר ששניות לאחר הפריצה הבחינו המחבלים בכוח נחמיה והפעילו את מטעני החבלה. כל שבעת בני הערובה שהיו בחדר נהרגו.
לוי התחבאה מתחת למיטה בחדר השני ובכך ניצלה. "אמא שלי הצילה את חייו של עזיקרי, בכך שלפני הפריצה שכנעה את המחבלים לשחרר את ידיו הכבולות", אומרת אסנת. "לכן הוא היה יכול להימלט ולא להיות בחדר בני הערובה בזמן הפיצוץ".
בעת שנשמע הפיצוץ, יאירי רץ לסייע לחיילים. מחבל שהסתתר בחדר השירותים בקומה הראשונה ירה בו והרג אותו. בן 38 היה במותו. הוא הותיר אחריו אישה, העיתונאית ואשת הרדיו דליה יאירי, וחמישה ילדים. "לאורך השנים לא עניין אותי מה בדיוק קרה ב'סבוי' כי הייתי עסוקה באסון הנורא, בכאב שלי ובילדים", סיפרה לי יאירי בריאיון ל"מעריב" ב־2023.
בחילופי האש שאחרי הפיצוץ נהרגו שבעה מחבלים, שגופותיהם הוחזרו לרשות הפלסטינית בשנת 2012. מחבל אחד, מוסא ג'ומעא, שנותר חי, התגלה רק למחרת בין הריסות הבניין, מתחת לחלקי הבטון, כשהוא שרוי בהלם. ג'ומעא הועמד לדין בבית משפט צבאי ונידון למוות, גזר דין שהומתק לאחר מכן למאסר עולם.
בשל המחיר הכבד בחיי אדם, נתפס האירוע כאחד המבצעים הפחות מוצלחים של צה"ל, ויש שכינו אותו בתקשורת "אוי וסבוי". "אני רואה את האירוע הזה כמו שראיתי אותו לפני 50 שנה, כפיגוע מיקוח", מתייחס בר־לב. "כל עוד יש אופציה צבאית, עם כל הסיכון - והיה שם לצערנו סיכון, שגם מומש - אז צריך לנצל אותה. שום דבר לא השתנה אצלי בעניין הזה".
מלבד יאירי ודויטשמן, נהרג במהלך הפריצה סמל איתמר בן־דוד (19), לוחם סיירת מטכ"ל. "חבריו של אחי סיפרו לי שאיתמר חטף כדור בזמן שהוא וחבריו עלו במדרגות כדי לחלץ את בני הערובה, הוא התגלגל במדרגות, צעק 'נפגעתי' והובהל לתאג"ד שהיה ברחוב הירקון", מספר יפתח בן־דוד, אחיו של איתמר.
"ניסו לבצע בו החייאה אבל הוא מת. בשנת 1985 צלצלו משירות הביטחון לאמא שלי ושאלו אותה אם היא תתנגד שישחררו את המחבל מוסא ג'ומעא ללבנון בעסקת ג'יבריל תמורת החזרת שלושה שבויי צה"ל. אמא שלי אמרה: 'אם זה יחזיר שערה של מישהו מחיילינו - תחזירו אותו. אם אתם רוצים להרוג אותו אחר כך - זו כבר בעיה שלכם. אני לא צריכה להגיד לכם איך עושים את זה'. המילים הללו חקוקות בי עד היום".
כוכבה לוי התראיינה אז לטלוויזיה ותהתה כיצד משחררת המדינה מספר אדיר של מחבלים - ולא שחררה אף לא מחבל אחד כשחייהם של בני הערובה במלון סבוי היו תלויים בכך.
מעט מדי, מאוחר מדי
מיד לאחר האירוע נלקחה לוי לחקירה, פגשה את הרמטכ"ל דאז מוטה גור ובהמשך נשלחה למסור עדות במשטרה. עוד באותו יום נקראה למכון הפתולוגי באבו כביר לזיהוי בני הערובה והמחבלים ההרוגים.
היחס שלוי קיבלה מהציבור היה דואלי: מצד אחד היא זכתה לשבחים רבים, מפקדים בסיירת מטכ"ל הזמינו אותה אליהם ונתנו לה תמונה עם הקדשה - "לכוכבה בתודה ובהערכה מהיחידה"; מפקד משטרת מחוז תל אביב, ניצב דוד עופר, בא לביתה עם זר פרחים; והיא הוזמנה להיות אורחת מרכז ההסברה ביום העצמאות.
מאידך, עם הפרסום השגוי של כלי התקשורת נפגעה תדמיתה, ובכירים בממשלה ובמשטרה התייחסו אליה בזלזול. "אחד הרגעים הקשים עבורה היה כששר הביטחון שמעון פרס הגיע לזירת האירוע ואמר לה: 'היה לך לילה ארוך, לכי תשתי קפה' - וזהו", אומרת אביבה. "זה היה מקומם".
בהקלטה מכינוס של אנשי צבא ומשטרה בכירים לצורך הפקת לקחים מהאירוע, נשמע אחד הדוברים אומר שברצונו לתקן טעות קבל עם ועדה - כוכבה אינה פרוצה. "מה היא עשתה במלון בלי בעלה?", נשמע אחד הנוכחים שואל. "זו שרמוטה", אמר אדם שלישי, "לא פרוצה". הנוכחים נשמעו פורצים בצחוק.
בשנת 1979 יצא לאור הספר "בל יעלה השחר", שכתב אביעזר גולן על פי יומנה. היא נישאה בשנית והתגרשה שוב. במשך שנים רבות עבדה במספרת כלבים ברחוב ירמיהו בתל אביב, ובהמשך ניהלה חנות בגדים. לימים עברה להתגורר בדירה קטנה בגבעת אולגה כדי להיות קרובה לבתה אסנת. היא התנדבה שם בעמותת נאמן, למען נפגעי אירוע מוחי.
"הסיפור הזה הוא סיפור של אישה אחת מהעם, שבעל כורחה מצאה עצמה בסיטואציה והתנהלה בתוכה כגיבורה", אומרת אסנת. "אני לא יודעת אם הייתי מתנהלת כמוה. במשך שעות ארוכות היא נחשפה שם לטרור ולמוות, עברה דברים קשים. זה לא היה התפקיד שלה, והיא הרגישה עצמה מחויבת לבני הערובה שהיו שם, למרות שהיא לא הכירה אותם. העוול שנגרם לה היה תהומי" קבעה.
הוסיפה לומר כי "היא הייתה אדם רגיל ואנונימי שנכפה עליה אותו ליל טרור, ליל המוות, ליל הדמים הזה. היא רצתה שיעזבו אותה בשקט ובסוף מה? קראו לה 'יצאנית'. מאותו אירוע אמא נשאה פוסט־טראומה במשך כל חייה, היא פחדה להסתובב בלילה בחוץ, נדרכה בכל פעם ששמעה דיבור בערבית, נבהלה מרעש מים זורמים".
"היו לה מחשבות שבני המשפחה של המחבלים שמתו בפיגוע יבואו לנקום בה. כל פיגוע הפעיל אצלה טריגר. אני יכולה להגיד לך חד־משמעית שאם אמא הייתה חיה, מה שקרה בשבעה באוקטובר היה הורג אותה. הפוסט־טראומה שלה לא הייתה עומדת בזה. היא לא הסכימה לבקש עזרה מהמדינה, כי לא רצתה שהתקשורת תדווח עליה ויקרה לה עוול נוסף. ועדיין, ביומיום היא לא נתנה לי, לנכדים ולנינים שלה להרגיש את הסערה הנפשית והרגשית שלה. היא עשתה הכל כדי להסתיר את החרדות שלה ולהיות כמו תמיד חמה, אוהבת ודואגת לכולם".
בשנת 2022 יצא סרטה התיעודי עטור הפרסים של זהר וגנר "סבוי", שמגולל את השתלשלות האירועים באותו לילה מורט עצבים ומתמקד בדמותה של לוי (בגילומה של דאנה אבגי), בדינמיקה שלה עם עזיקרי ועם מנהיג חוליית המחבלים. הסרט, זוכה שלושה פרסי אופיר, שמציג את הדילמות המוסריות שאיתן התמודדה לוי, השתמש בקטעים מיומנה ומהקלטותיו של וגנר.
"ממרחק של 50 שנה אני רואה את תנועת הפת"ח כתנועה דמוקרטית שמאמינה בפתרון של שלום, של מדינה משותפת ליהודים וערבים, בלי העדפה לשום דת", מספרת וגנר.
"אין לי כמובן שום דבר נגד מדינה יהודית, אני פשוט חושבת שזאת הייתה הזדמנות ראויה לשאת ולתת עם תנועה שלא הייתה קיצונית, ואני מצטערת שדברים רק הקצינו מאז בארץ. המחבלים רצו עשרה מחבלים תמורת שחרור בני הערובה, וזה לא התאים לכוחותינו, וזה מאוד עצוב כי בני הערובה מתו".
איך את תופסת את הדמות של כוכבה?
"גיבורה. אני חושבת שהסרט עשה לה תיקון, תיקון שלצערי היא לא זכתה לו בחייה. מה שעניין אותי ביצירה של הסרט הזה היה העובדה שאישה ניצלה בזכות זה שהיא ידעה ערבית. למדתי באותה תקופה ערבית וחשבתי שזה ממש הכרחי לדעת ערבית וזה לפעמים מציל חיים. חשוב לדבר גם על הדינמיקה של כוכבה עם 'שן זהב'".
מוסיפה כי "יש בשיח ביניהם משהו שמדבר על האפשרות לשלום ולחיים משותפים בין יהודים לערבים, וכשעשיתי את 'סבוי', זה מבחינתי היה סרט על שלום, סרט שמראה איך מרגישים שני הצדדים. הסרט נועד להראות שהדיאלוג מתפתח מהקשבה לסיפור של הצד השני. זה מה שכוכבה ו'שן זהב' ייצגו בסרט - עם הקשבה ומשא ומתן אמיתי היה אפשר להציל את חיי בני הערובה במלון".
היית יכולה לעשות סרט כזה כיום?
"כשהסרט יצא, הגופים המשדרים תמכו בו. אחרי השבעה באוקטובר לא הייתי יכולה לעשות סרט כזה, כי הגופים המשדרים לא היו יכולים להכיל האנשה כזו של מחבלים".
לאחר הפיגוע נהרס מלון סבוי ובמקומו נבנה מלון חדש באותו שם שנפתח בשנת 1987. בחזיתו נקבע שלט זיכרון שעליו הוטבעו שמות הנרצחים. 50 שנה חלפו מאז שמחבלים לקחו בני ערובה ורצחו אותם, וכיום יש עדיין ישראלים שמוחזקים בשבי חמאס. נשאלת השאלה: האם למדנו משהו מאז?