לייבושור עמדה מול המסך המשחיר ממחבלים ודיווחה בצורה אחראית, שקולה והרואית. גם כשהמחבלים כיתרו את המוצב היא המשיכה לדווח, וגם כשכבר היו בתוכו. כמו שהייתה בחייה, כך הייתה במותה.
נדמה שהייתה שייכת לדור אחר. היא אהבה לרקום ליד הנחל, לכן כתבו שהיא רוקמת חברויות "בתכים יפים כאלה של אהבה, רגישות, הקשבה ונדיבות". היא אהבה לקרוא, ולטייל במדבר, ובעיקר להיות אישה של אנשים. "יעל הייתה שותפת סוד של הבנים והבנות", אומרת גילי.
"הם ידעו להפקיד אצלה את עצמם, כי היא התעניינה בהם באמת. לכן לא כתבנו 'אהובתנו' אלא 'אהובת כולנו', כדי שהאנשים שיעמדו שם ירגישו שזה משקף גם את הקשר שלהם".
היא הייתה בת 20 בנופלה, בת בכורה להוריה, נכדה ואחיינית ראשונה במשפחה. "גדלתי במשפחה של בנים עם שני אחים" אומר חגי, "אז כשעשינו את בדיקת האולטרה־סאונד להיריון עם יעל, ואמרו לנו, יש לכם בת, הייתי די בהלם. בואי נגיד שהייתי בשוק מכמה אני בשוק מזה שיש לי בת. בגלל שכל הילדות שלי הייתה סביב בנים, היה לי ברור שזה בן. כמובן שבדיעבד", קולו נשבר, "אין על בנות".
"ראיתי כמה הוא היה מופתע ואמרתי לו, יש לך ידיים טובות, חגי, במקום לבנות מתקן לכדורגל, תבנה בית בובות", אומרת גילי. "ועוד אמרתי לו, לפחות לא תצטרך להתעסק עם השיט של הצבא. כי הבן השני שלנו, עידו, נולד ביום הזיכרון, ואני דפקתי שם חוזים עם היקום".
"יעל הייתה מהילדים שהולכים לגן שעשועים עם אבא, אמא, סבא, סבתא ודודה שמצלמים אותה, ועדיין לא יצאה מזה אגוצנטרית", מעיד עליה אביה. "היא הייתה חפה מאגו. אני חושב שהיא הרגישה שאנחנו רואים אותה וזה נתן לה כוח לראות את האחרים ולהיות היא עצמה".
ואכן, יעל הייתה עצמה בילדותה, במשפחתה, בין חבריה, בשאיפותיה וגם במשימה הצבאית שנטלה את חייה. "תצפיתניות לא אמורות למות בקרב", אומרת גילי וקולה השקט מכסה על סערה גדולה.
"לכן אני חושבת שמה שעבר עליהן בשעות האחרונות כשהן עשו את התפקיד שלהן אבל אף אחד לא בא להגן עליהן, הוא הפרה מאוד בסיסית של החוזה בינינו. וכמו שלא היה בעולם כולו פרוטוקול לילדים שחוזרים משבי, כך אין פרוטוקול לאמהות שכולות לבנות. אמרתי למערך הנפגעים בצבא שהם צריכים לצאת למסע כדי להבין את היצור הזה שנהיה להם פתאום בכמות כל כך גדולה אחרי 7 באוקטובר - אמהות שכולות לבנות חיילות בקרב. זה אירוע שמצריך עיון".
"אני מנסה לשרטט את דמותך הענווה, האוהבת, זאת עם נפש עתיקה שכמו שייכת למאה אחרת, מנסה לשרטט את דמותך האחראית, המתמידה, החפה מאגו ומרוע. ואני באמת מאמינה בכל ליבי שבכל רגע נתון ביום מישהו במדינת ישראל נזכר בך, חושב עלייך כי הוא קרא משהו שדיבר אליו, משהו שנשאר בו. וככה, ילדה שלי, את נוכחת בעולם הזה מבלי להיות נוכחת בו פיזית". (גילי כותבת ליעל)
יעל הייתה נערה מדברת. ואמא שלה ידעה להוקיר את הדיבור. "בהלוויה אמרתי שאין בי שום תחושת חרטה, כי אמרתי לה כל מה שרציתי כשהיא הייתה בחיים. היא ואני עשינו כל מה שרצינו. לא חיכינו או דחינו. אין בי שום מחשבה של 'חבל שלא אמרתי לה ככה, חבל שלא הספקנו ככה'. גם היום, שנה וחמישה חודשים אחרי מותה, אני עומדת מאחורי המשפט הזה. כן יש בי תחושת פספוס אדירה על מה שלא יהיה".
חגי: "כאב ליעל שאנשי חמאס מתקרבים לגדר ומשחיתים את המצלמות שעליה. היא אמרה, חיילים צריכים להסתכן אחר כך כדי לתקן אותן. ואני לא הבנתי איך הם בכלל מגיעים עד למצלמות, מי מאפשר להם את זה. אני חושב שיעל ראתה שאני מתעצבן מזה ולמדה לסנן מידע. חברות שלה אמרו למשפחות שלהן, אני מפחדת לחזור, אבל יעל לא סיפרה הרבה, ולא היינו בתחושה שהיא מפחדת לחזור או שיש משהו מאוד מדאיג".
גילי: "היא לא פחדה על עצמה, אבל פחדה מגודל האחריות. מהשנייה הראשונה היא הבינה את עוצמת התפקיד. לפעמים אנשים זולגים בכיסא, אבל יעל הייתה יושבת זקופה במשמרת כאילו בכל פעם מחדש יש פשיטה על המוצב. זה גבה ממנה מחיר רגשי. היא הייתה מספרת על סיוטים בלילה, אומרת, עכשיו חלמתי שמחבל נכנס מכאן או מכאן. החשש שתהיה פשיטה ניהל אותן. הפחד מפספוס".
הוסיפה כי "כל ההורים סיפרו את זה. כי הן הבינו, את ממצמצת, וחייל יכול למות, נקודה. והייתה גם ההבנה שתפקידן לשמור על הגדר אבל אין להן נשק לשמור על עצמן. אז החוזה היה, אנחנו שם, ואנחנו שומרות על היישובים ועל החיילים ועל המצלמות, אבל תפקיד הצבא הוא לשמור עלינו".
חגי: "הפחד השני שלה היה שהיא לא תתפקד, שמה יקרה אם תהיה פשיטה במשמרת שלה והיא תקפא. היא אמרה, אני מפחדת לקפוא. כשהיו אירועים בגזרה, היא הייתה מתקשרת ופורקת, מעבדת את האירועים הקשים. בבוקר 7 באוקטובר גילי כתבה לה, לא משנה מה, אני מאחורייך. כי ידענו שמה שמטריד אותה זה שהיא רוצה לעשות עבודה טובה".
"ואז כששומעים את הדיווחים של יעל, מבינים שהפחד הגדול ביותר שלה לא קרה, להפך, היא ראתה את המחבלים מפוצצים את הגדר, נוסעים ומתקרבים, עוברים את החומה המזרחית, מגיעים לש"ג, נכנסים למוצב ולחמ"ל. זה לדווח על עצמה. זה להצליח לעמוד שם מול הפחד ולתפקד בקור רוח. אנחנו יודעים ממי שהייתה שם וניצלה, שכמה דקות אחרי שהמחבלים חדרו למוצב הבנות עוד אמרו, אנחנו נקבל צל"ש על הדבר הזה. עם כל ההפקרה, את החוזה שלה עם העוטף, התושבים והחיילים היא לא הפרה. הפחד הכי גדול שלה לא התגשם".
"שחף גרה באשקלון, אז יעל אמרה, תקפיצי אותי למבקיעים והיא תאסוף אותי משם. ובדרך היפה הזו היא שוב סיפרה לי כמה שהיא אוהבת את הסבב. היא הייתה מיועדת לסבב הבנות השני, ופשוט התאהבה בסבב הראשון. במקור, היא הייתה אמורה לעשות הצרחה עם מישהי, אבל אחרי החפיפה היא הבינה מה נכון לה ואמרה לחיילת שהיא רוצה להישאר בסבב הזה. אני ממש זוכרת את השיחה, כשאמרנו לה, נכון להיום יש רק בן אדם אחד שכועס עלייך מאז שנולדת, זו שהייתה אמורה להיות במקומך. אחרי 7 באוקטובר גם היא כבר לא כועסת".
"אז השיחה האחרונה עם הילדה שלי הייתה על מה שהיא מביאה לעולם, לקבוצות, לאנשים. ואז הורדתי אותה בצומת, עשיתי סיבוב. היא ישבה בתחנה וחיכתה לשחף. אז הורדתי את החלון, הפרחתי לה נשיקה והיא הפריחה לי נשיקה בחזרה".
חגי: "המשמרת שלהן הייתה מאוישת תמיד. אין אירוע כזה שמורידים סד"כ. ובגלל שהן היו בתת־תקינה, אז הן תפרו משמרות בלי הכרה. אם מישהי לוקחת גימלים, היא בעצם תוקעת מישהי, אז הן הקפידו לשמור אחת על השנייה. ובכל הפעמים שהציעו ליעל גימלים היא סירבה, וכולן נהגו כמוה".
"ההורים של התצפיתניות אומרים, הן מוכנות לדבר על השבי, אבל על השבעה באוקטובר עדיין קשה להן. אני מסתכלת על כל חמש התצפיתניות, רואה איך הן יצאו מהרכב, איך עלו על הבמה ונופפו, מבחירה. יותר מזה, באותה שבת בבוקר, כשעוד הייתה קליטה ואפשר היה להתקשר אלינו, כולן החליטו יחד שלא יתקשרו כדי לא להדאיג את ההורים. אף אחת בחמ"ל נחל עוז לא נפרדה מההורים שלה".
"אף אחת לא אמרה להם, אנחנו לא בסדר למרות שהן ידעו שהכל לא בסדר, כי בניגוד לאנשים בעוטף שחשבו שהכאוס רק אצלם, הן ראו על המסך את כל הגזרה, הבינו את ההיקף, וגם קיוו שיצילו אותן ולא רצו שזה יהיה במחיר חיינו. יעל ידעה שאם היא מתקשרת אלינו, אנחנו 20 דקות משם. היה לה ברור שנצא אליה ונסכן את עצמנו".
בבוקר השבת ההיא הן עדיין דיברו עם ההורים. חלקן שלחו הודעות. חלקן הקלטות. "ואחר כך השעות הפכו לגיהינום צרוף", דומע חגי. "היו מחבלים בבסיס וידוע לנו שעד השעה 11:50 הן עוד היו בחיים. רק שעתיים ו־40 לאחר מכן, ב־14:30, הגיעו הכוחות הראשונים. ולכן אנחנו כל הזמן בתחושה נוראה של פספוס. כי הן שרדו במשך חמש וחצי שעות".
"את מבינה כמה פעמים אפשר היה להציל אותן? חמש וחצי שעות שבחלקן כבר השתרר חושך גמור במוצב, וקולות של ירי, והרוגים רבים. הסמב"צית כתבה לאמא שלה, כולם נהרגו. והמחבלים מסביב לחמ"ל ביקשו מהן להיכנע והן שמעו אותם צוחקים. יש הרבה דברים ששמענו ממי שהייתה לידה, ויש דברים שבחרנו לא לשמוע עד הסוף".
גילי: "אנשים בקיבוצים הנצורים האמינו שהצבא בדרך, שמנסים להרים מסוקי קרב לאוויר, שמשנעים אליהם טנקים. אבל אנחנו שמענו בהקלטות הקשר את הרגעים שבהם החיילים כבר לא ענו לבנות שלנו כי הם מתו. וככל שעבר הזמן, הן הבינו שיש פחות ופחות חיילים וכוחות".
"והיה גם שלב בבוקר שאפשר היה להפנות כוחות למוצב ובאופן טבעי הן הפנו אותם ליישובים. כי שומרים על האזרחים לפני ששומרים על החיילים. זו הפקודה. והבנות ישבו שם והבינו שהחיילים שומרים על הקיבוצים. גם יעל אומרת, שומעים אותה, 'הם לכיוון היישובים, אני חוזרת, הם לכיוון היישובים'".
חגי: "בתחילה, מה שקיבלנו מהקלטות הקשר היה רק את הקולות של הבנות. זו הייתה החלטה של הצבא. אבל יש לנו חברים בשב"כ ובכוחות הביטחון ששמעו את כל ההקלטות, והם אמרו לנו שהבנות היו מדהימות ודיווחו גם כשהכל כבר היה נראה אבוד. ואחר כך שמענו את ההקלטות המלאות ושומעים את יעל מדווחת לאחד הקצינים שם ומכווינה אותו".
"היא אומרת לו 'הם לכיוון היישובים מזרחה', והוא כנראה התבלבל בסערת האירוע והפך את הכיוונים ואמר לה, 'לכיוון מערב?', והיא שבה ואומרת, 'מזרחה'. הוא היה מדהים, הקצין. איך הוא הרגיע את הבנות, איך ניסה לשדר להן חוסן. הייתה בת אחת שמאוד בכתה, והוא אמר לה, 'הכל בסדר, קחי נשימה'. שמענו איך היא הקשיבה ואספה את עצמה לרגע. אחר כך הוא נפל, והיא המשיכה לבכות".
גילי: "בתשע בבוקר יעל כתבה לנו דרך וואטסאפ של חברה, 'אימוש אני בסדר'. בדיעבד התברר שההודעה נכתבה סביב שש וחצי, ורק נשלחה יותר מאוחר כי לא הייתה קליטה. אבל אני דאגתי מההתחלה. כבר בשש וחצי כתבתי לה, 'תכתבי לי שאת בסדר'. ידעתי שהיא לא תענה ובכל זאת כתבתי. וביקשתי מרכז הביטחון ביישוב שלנו שיצור קשר עם הרבש"ץ של נחל עוז, והתקשרתי לחמ"ל".
"אחת לכמה זמן שלחתי לה הודעות שעם הזמן הלכו והסלימו. לא הייתי רגועה בכלל. בשעה עשר בבוקר נהרג בן המושב בנתיב העשרה, וביקשו שנלך להודיע לאמא שלו, ולא יכולתי. אמרתי, אני לא יודעת מה עם הילדה שלי".
חגי: "לא היה לנו עם מי לדבר. המפקדים לא ענו, אף אחד לא ענה. סשה, אחות של קרינה ארייב, פתחה קבוצת וואטסאפ בשם 'משפחת נחל עוז', ושם שאלנו את ההורים מתי הם ראו את הבנות בפעם האחרונה. מתי ראו שני וי אצל הילדה. ואז התחלנו להבין שהקשר האחרון עם הבנות של החמ"ל היה לפנות בוקר לפני שעלו למשמרת, והקשר האחרון עם הבנות של המיגונית היה ברבע לשמונה. ככה התחלנו להבין שיש אירוע במיגונית ויש חמ"ל שהוא חור שחור".
מאוחר יותר הגיעו הודעות מרגיעות. הבנות ניצלו. העבירו אותן לג'וליס. שתיים מהן בבית החולים סורוקה. משפחות נסעו לכל המקומות לחפש אותן, אבל הן לא הופיעו בשום רשימה. "עד שבלילה קיבלנו את סרטון החטיפה מהמיגונית, ואז הבנו שהתרחש שם אירוע מאוד־מאוד גדול. ראינו שם את הבנות בפיג'מה. ולא היו שם הבנות מהמשמרת של החמ"ל".
ניסו לגייס מידע. להסדיר את דפיקות הלב. להרגיע את האח והאחות של יעל. "אמרנו לילדים, 'אנחנו נענה על הכל, לא נשקר, ניתן את כל המידע, מבטיחים, רק אל תחפשו אותה ברשתות'. גם בבוקר 8 באוקטובר אמרנו להם את זה. וכל הלילה היינו בחוסר ודאות. מתקשרים לבתי חולים, למשטרה, לכל מי שרק עולה על הדעת, והצבא שותק. מערך הגנת הגבולות שתק שלושה שבועות".
"כל המידע הגיע רק מהקבוצה שהקמנו. אנחנו חקרנו את הניצולות בעצמנו. ביום ראשון דיברתי עם יעל שניצלה מהמיגונית ועם מאיה שניצלה מהחמ"ל. מאיה אמרה שהתצפיתניות אמרו לה, צאי את ראשונה. אני חושבת שבגלל שהיה לה אסתמה, משהו במנגנונים שלה היה יותר הישרדותי ואולי זה הציל אותה, אבל באיזה עולם הורים צריכים להתקשר למישהו במצב נפשי כל כך קשה כדי לדובב אותו ולברר מה מצב הילד שלו".
"וידעתי שהיא בטראומה, ויכול להיות שהיא בסוג של אשמת ניצול, אז אמרנו לה, 'איזה מזל שאת בחיים ואת יכולה לעזור לנו'. זה היה משפט הפתיחה. אבל אז היא אמרה, 'אף אחת לא יצאה אחריי'".
ובכל זאת נסעו לסורוקה ופתחו וילון אחר וילון. "חיפשנו אותה פיזית", אומרת גילי וקולה שבור מזוועה ומצער. "אחותי ואני עברנו את כל פצועי בית החולים ברזילי וסורוקה. וחיפשנו אותה גם בין האנונימיים. כי הבנו שאין צבא ושאולי היא פצועה וזרוקה היכן שהוא ומחכה שנציל אותה".
חגי: "האחים שלי נסעו לתת דנ"א, זה לא יעלה על הדעת. ובלי שביקשתי, החברים שלי מהצבא התייצבו למחרת השבעה באוקטובר בכניסה אל בית החולים. אמרו לי, באנו להחזיר את הילדה שלך הביתה. כאילו לא חלפו 30 שנה, הם פתחו קבוצה שנקראת 'הבית של יעל', והכניסו לשם את כל החיילים של הצוות. אבל לא היה את מי להציל".
וביום השלישי נמאס מחוסר הוודאות. "הלכנו ללהב, ואני ניגשתי לאחת הקצינות שם ואמרתי לה, קאט דה בולשיט", מספרת גילי. "אמרתי לה חד וחלק, התזה שלי היא שהבת שלי נשרפה בחמ"ל. הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה על עצמי כדי להגיד לך את המשפט הזה, ועכשיו את תגידי לי את האמת. והקצינה אמרה, תקשיבי, בזמן נתון שורה בנויה לקליטת 70 חללים, זו הנחת היסוד בצה"ל שלפיה יש 70 הרוגים במלחמה ליום".
"אבל הפעם הגיעו 700, ואין לנו מושג מה בכלל הולך להיות פה. ואחר כך הוסיפה, זה לא לא סביר מה שאת אומרת. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה, אז את תביאי לי משהו לקבור. זו המחויבות שלך, כי אנחנו לא נהיה ההורים שלא קברו את הילדה שלהם. ועוד אמרתי לה, כשתבואו להודיע לנו שאין לנו ילדה, תדעו שאנחנו לא בבית שלנו בעוטף אלא במודיעין. וחזרתי הביתה ואמרתי לחגי, אין לנו ילדה".
חגי: "ידענו שיש חטופות, אז הייתה בי מחשבה שאולי יעלי חטופה. עד שלא הודיעו נאחזתי בתחושה הזאת. ובשלישי בלילה הגיעו לבנות בנחל עוז והתחילו לעלות הודעות האבל בקבוצה. היום אנחנו יודעים שאת הבנות במיגונית אספו ביום ראשון ואל הבנות של החמ"ל הגיעו ביום שני. הורה אחד כתב, הגיעו אליי. ועוד הורה, ועוד הורה. לקראת הלילה כתבה המשפחה של שיר אילת, ידענו שזה רק עניין של זמן".
גילי: "ברביעי בבוקר כבר היינו עם הדלת פתוחה. אמרתי, שלא תהיה נקישה בדלת לכל החיים. תמרי התעוררה ואמרנו לה, אנחנו חושבים שעוד מעט יבואו להודיע לנו ואנחנו מציעים שלא תהיי פה. ובשמונה ורבע הציץ חייל בפתח. אמרנו לו, בוא, אנחנו יודעים".
העיניים של גילי בוערות. הלב עולה בלהבה. "אני שומעת את עצמי ולא מאמינה. אח של חגי נוסע עם מברשת השיניים של האחיינית שלו, מה זה? אחותי מבקשת את התיק האורתודנטי מקופת החולים, מה זה? הורים מדברים עם החיילים שניצלו, המשפחה של שיר אילת השלימו אינפורמציה מחיילים שכבשו את המוצב".
"מה זה? אם רק היו מקשיבים להן, פשוט כל כך, כי הן אמרו הכל. הן ראו את הטנדרים שהתקרבו לגדר. הן ראו את האימונים. הן אמרו, אתם לא מקשיבים לנו. זה כל הסיפור. זה לא שלא הייתה אינפורמציה. הכל היה פרוס ומונח על השולחן. הכל, במחיר חייה וחיינו".
בשבוע שעבר כאמור, קיבלו משפחות התצפיתניות את תחקירי הצבא על מה שאירע במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. הימים שקדמו להם היו קשים מנשוא. "העצבים שלנו פרומים", אומר חגי ביובש. "לפני כן לא הייתה לנו היכולת לשבת ולהתרכז כי ידענו שהשבוע נקבל את התופת מל הפרצוף".
"אנחנו עדיין מאמינים בצה"ל", אומרת גילי, "בחיילים שלו, בערכים שלו. בכוונות שלו. הוא בא להגן על מדינת ישראל ומיום השבעה באוקטובר הוא חזר לעשות את זה. הוא היה צבא היוהרה לישראל, ואז היה צבא ההפקרה לישראל, ואז הוא חזר להיות צבא ההגנה לישראל. אנחנו רוצים להאמין בזה. אז ישבנו מול מי שעשה את התחקיר והוא היה נראה לנו אדם ראוי. היתרון שלנו הוא שאנחנו קבוצת הורים לא פראיירים".
"יש איתנו הורים שעשו תחקירים משל עצמם. השגנו כל כך הרבה אינפורמציה ודיברנו עם כל כך הרבה חיילים שנלחמו איתן ועם מי שלבסוף מצא את הבנות. אז יש לנו תמונה טובה, אי אפשר לערבב אותנו. ועם זאת, אנחנו רוצים להיות בפוזיציה שבוחרת להאמין לצה"ל".
גילי: "אם לחיילות בנות 20 היה כל כך ברור מה הערכים ומה המשימה, איך זה לא ברור להנהגה? איך הבנות שלנו ישבו כל משמרת ומשמרת מתוך אחריות וידעו לקחת אחריות עד מותן והאנשים ששלחו אותן והיו במשמרת על המדינה באירוע הזה לא לוקחים אחריות ולא רוצים להקים ועדת חקירה ממלכתית. ועדיין, צריך לעשות איזושהי בחירה בחיים. אם נצבע את כל העולם רק ברעים, אין לנו מה לעשות פה. אנחנו צריכים להמשיך לחלק את העולם לטובים ולרעים. ולהצליח להאמין בזה".
"הורים שכולים מסתובבים בעולם הזה כמו חייזרים, אנחנו כבר לא שייכים לכאן, חוצנים. אפילו הסברתי לך שהורה לחלל מתנייד בעולם באמצעות חללית שהדלק שלה הוא כאב, צער וגעגוע. הסברתי לך שבינינו לבין האנשים הרגילים פעורה תהום, למרות שכולם רגישים ואוהבים ומנסים".
"השכול מייצר תהום בין עולמות. אל מול התהום הזאת בא להשתבלל, כמו להגיד: "אנחנו נישאר בצד הזה של העולם ואתם בצד השני, בחיים לא תבינו אותנו". וזה נכון, למי שלא חווה שכול אין באמת דרך להבין. (גילי כותבת ליעל).
מאז השבעה באוקטובר החיים של משפחת לייבושור הם גם וגם. שמחה עם עצב, רגעים שקשה לנשום וימים שאפשר לנשום לרווחה. "אני מרגיש שרוב הזמן אני בהדחקה", אומר חגי.
"אני בורר את המחשבות על יעל, כי יש לי עוד שני ילדים, ואם אפילו אתחיל לחשוב על הדקות והשעות האחרונות שלה, הדעת תיטרף. ניסיתי, והרגשתי שפיזית אני עומד לחטוף התקף לב. לאורך השנים הצוות שלי מסיירת צנחנים חטף הרבה כאפות, וגילינו שאבות פחות שורדים אותן. הלב שלהם לא עומד בזה. אנחנו רואים בקבוצה שרוב האבות יודעים להדחיק, ורוב האמהות מסתכלות לכאב בעיניים, כל אחת בדרכה".
"זה עניין של טריגרים", אומרת גילי. "יעל הייתה מתקתקת את כל מה שצריך בבית, רק לא 'האיכסה של הכיור'. זה הדבר היחיד שהיה לה קשה לנקות. אז בכל פעם שאני רואה את האיכסה של הכיור הלב שלי נחמץ".
חגי: "הטריגר שלי הוא הכביש. אם מישהו שנסע לפניי התעסק בטלפון שלו והאור ברמזור התחלף בינתיים, הייתי מצפצף לו. ויעל אמרה לי פעם, 'אבא, אל תצפצף'. מאז אני לוקח את זה לכביש. גם סופר הוא טריגר. אני עובר ליד הדברים שהיא אהבה. ג'עלה של פיצוחים להוסיף לסלט? בוקס בבטן. יש דברים שלא קנינו מאז".
גילי: "יעל הכי אהבה קציצות. אז רק עוד פעם אחת הכנתי קציצות, כי תמר ממש ביקשה. ובכל יום שישי כשאני מבשלת אני בוכה. אין יותר לבשל בלי לבכות".
לצד הגעגוע יש מפעל הנצחה. "אני חושבת שסכנת הטביעה כל כך גדולה, שהורים עושים פעולות כמו תנועות במים כדי לא לטבוע", מדייקת גילי. "לכל אורך השנה הוקמו מפעלי הנצחה ליעל שעסקו בנושאים שהיו קרובים לליבה כמו קיימות וסביבה".
"החלום שלה היה לעשות את שביל ישראל מיד לאחר השחרור מהצבא, וזה כבר לא יקרה, אז המצאנו דרך להנציח את החלום הזה שלה יחד עם אהבתה למדבר ולרקמה. המשפחה הכינה פאץ' (תג) לתיק טיולים בתקווה שהאנשים שיוצאים לשביל ישראל ילכו את השביל גם בשבילה והוא ניתן לרכישה דרך קבוצת הפייסבוק 'בשביל יעל'".
תג שביל ישראל, שהפך ל"בשביל יעל", יפהפה במיוחד. רקום בצבעי המדבר, משובץ כוכבים כאזכור להדרכות הלילה שעשתה בשנת השירות במצפה רמון ומעוטר בצמח הקודן שאהבה. "אמרנו שנעשה ספירת יעלים ואנשים יטיילו ויצלמו לנו יעלים ונספור איפה מסתובבות יעלות על שביל ישראל".
התרעות פיקוד העורף